"הַחַיִּים הָאֵלֶּה לא בִּשְׁבִילִי", אוֹמֵר לִי בְּנִי, וּמַבָּטוֹ הַשָּׁלוּחַ לְמֶרְחֲבֵי הָאַיִן – מַסְרֵקוֹת בְּנַפְשִׁי.
אֵלִי! אֵלִי!
פְּנֵי אָבִי וּפְנֵי אִמִּי...
אֲנִי עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי, מַנִּיחָה אֶת כַּפּוֹתַי הַמְּחֻמָּמוֹת עַל פָּנָיו הַלְּבָנִים – עֵדֶר פִּילִים עוֹבֵר בִּי.
בַּחוּץ הָרוּחַ חוֹבֵר לְיִלְלַת הַמְּכוֹנִיּוֹת וְלַגֶּשֶׁם הַמַּכֶּה בַּתְּרִיסִים.
אֲנִי שָׁבָה וּמְשַׁפְשֶׁפֶת אֶת כַּפּוֹת יָדַי, וּמַנִּיחָה אֶת רְטִיּוֹת לִבִּי עַל עֵינָיו הַיָּפוֹת. חֻלְיוֹת מָתְנִיּוֹת שֶׁלִּי, שֶׁכְּבָר מִזְּמַן גִּלּוּ אוֹתוֹת מְצוּקָה, מִתְמָרְדוֹת, וּמַפְעִילוֹת אֶת צִנּוֹר הַדֶּמַע. הַתֵּרוּץ הָאָלֶרְגֶּנִי, נוֹפֵל לְיָדַי כְּמוֹ שְׁעַת דִּמְדּוּמִים אַרְגְּמָנִית, שֶׁאֵין לָהּ צורֶךְ בְּהֶסְבֵּרִים.
אֲנִי מוֹחָה אֶת פָּנַי בְּגַב יָדִי, נוֹשֶׁמֶת נְשִׁימָה עֲמֻקָּה, וּפוֹרֶסֶת שׁוּב אֶת כַּפּוֹתַי.
פְּנֵי בְּנִי מַאֲדִימִים – מַבְלִיעִים אֶת קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל יָדַי... אַחַר יָשׁוּבוּ פָּנָיו וְיַלְבִּינוּ, כְּחִוְרוֹן הָעֶרֶב הַשּׁוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַלַּיִל הָעִוֵּר, שֶׁיּוֹתֵר מִשֶּׁהוּא מְגַלֶּה מִסְתּוֹרִין, הוּא טוֹמֵן בְּחֻבּוֹ פַּחַד.
קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁלִּי יָשׁוּבוּ לְהַעֲלוֹת מִטְעֲנֵי תְּהִיָּה...
תִּזְמוֹרֶת כְּלֵי יְלָלָה פּוֹרֶצֶת שׁוּב בִּרְעֹם מַרְעוֹמֵי שְׁמֵי יָהּ, מְעוֹרֶרֶת כָּל נוֹיְרוֹן לִקְרַב בְּלִימָה.
נַחְשׁוֹלִים צָרִים! מְעַרְבְּלִים מַחְשָׁבוֹת טוֹרְפוֹת חוּשִׁים, בְּרַצְיוֹנָל מְתַעְתֵּעַ –
וּמִתּוֹךְ הַתּוהוּ, אֲנִי מְנַסָּה לְיַלֵּד אֶת הַכּוחַ לְהַבְדִּיל בֵּין חושֶׁךְ לְחושֶׁךְ, וּבֵין תְּהוֹם לִתְהוֹם...
מָחָר אֶאֱסוף עַצְמִי אֶל בֵּית הַשַּׁיִשׁ, הַמְרֻחָק כִּמְטַחֲוֵי עַיִן, לִשְׁטוחַ בִּידֵי אָבִי וְאִמִּי
אֶת תְּחִנַּת הָאֵם עַל הַבֵּן, וְאוּלַי אֲהָבָתַם תַּעֲמוד לִי הַפַּעַם...
(מלכה נתנזון, משוררת)
