הָאֲבָנִים עוֹרְגוֹת אֶל הָהָר
שֶׁפַּעַם נֻתְּקוּ מִמֶּנּוּ
כְּבָר אַלְפֵי שָׁנִים אוֹר הַזְּרִיחָה מְלַטְּפָן
הָרוּחַ, הַחוֹל, הַמַּיִם מַחְלִיקִים אֶת גּוּפָן
כְּדֵי לְהוֹצִיא מֵהֶן אֶת צַעַר הַפְּרֵדָה

הָאֲבָנִים עוֹד מַבִּיטוֹת בּוֹ,
מִדֵּי עֶרֶב קוֹרְאוֹת אֵלָיו,

מִנֶּגֶד
הוּא שׁוֹמֵעַ, הוּא עוֹנֶה
תְּשׁוּבָתוֹ מִתְפַּזֶּרֶת בְּמֶרְחֲבֵי הַמִּדְבָּר
וְהֵן מִתְעַגְּלוֹת אֵלָיו בְּעֶרְגָּתָן, חֲשׂוּכוֹת מַרְפֵּא
הֵן קוֹרְאוֹת - הַרְפֵּה, הַרְפֵּה, הַרְפֵּה

(אסתר ויתקון, חוקרת ספרות ומשוררת)