(לרפי וייכרט)   

הִנְמַכְתִּי אֶת קוֹלִי

בַּעֲבוּר עֵשֶׂב בּוֹדֵד,

שִּׁרְשׁוּר שְׁפַל-רוּחַ, שֶׁיִּשְׁמְעוּ אוֹתִי

הַנָּחָשׁ, הַתַּנִּין, הָאֱמֶת קִצְרַת-הָרוּחַ.  

הִנְמַכְתִּי את קולי.

מִישֶׁהוּ מְנַסֶּה לְהָעִיר אֶת צַעֲקָתִי

שֶׁנִּתְפְּסָה יְשֵׁנָה מִתַּחַת לַכָּרִית.          

הִנְמַכְתִּי אֶת קוֹלִי

שֶׁגַּם עֲשָׂבִים כְּחֻלִּים יִשְׁמְעוּ

שׁוֹטִים וְצוֹמְחִים וְקוֹצְרִים

תְּכֵלֶת מִגָּד הַשָּׁמַיִם.

הִנְמַכְתִּי אֶת קוֹלִי

וְשָׁמַעְתִּי נְמָלים עוֹלוֹת בְּשִׂמְחָה מִן הָאֲדָמָה

מִמֶּנָּה צוֹמַחַת גַּם הַנַּעַל שֶׁלִּי,

מוּדַעַת הֵיטֵב לִנְטִיָּתָהּ הַטִּבְעִית.

(יעקב אלג'ם, מתוך ספרו "שירים באור הנעול" בהוצאת "עיתון 77")