קדש
(מדליקים נרות ומברכים)ברוך אתה אדוני אלוהינו, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת*, היוצר אשר לכבודו מדליקים נר של שבת יום טוב. נשים שלום, אורה ושמחה במעוננו, כי הם מקור חיים. באור הנרות נראה את אור היצירה, ונאמר אמן!
(* שמות לד, 6. תהילים פו, 15)
מוזגים כוס ראשונה:
כוס ראשונה לאהבה
אהבה היא קשר, לחיבור הטוב בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם. אמן!
(שותים כוס ראשונה. מנהג הוא בתיאטרון החדר בהרמת כוסות יין, שהמנחה מקיש כוסו בכוס שכנו שמימין וכן הלאה לאורכו של מעגל המשתתפים כולו עד שזה שלשמאלו של המנחה מקיש כוסו בזו של המנחה והמעגל הושלם)
(מכאן ואילך כל אחד מהמסובים קורא קטע מההגדה)
ניסן – חודש האביב
"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה"
(שמות, יב, ב).
"ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית העבדים"
(שמות יג, ג).
בניסן נברא העולם
רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו, בניסן עתידין להיגאל. מנין שבניסן נברא העולם? שנאמר: ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי (בראשית, א, יב). איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות – הווה אומר זה ניסן (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף יא, עמוד א).
ביעור חמץ
ביעור החָמֵץ הוא הרחקה, שריפה, פירור וזרייה לרוח של דברי מזון מחמיצים שהם בבחינת חומר קלוקל. מהו החומר הקלוקל? זה הרובץ על מקומו ללא תנועה ובאה עליו כְּלָיה. כך הנפש הרובצת על מקומה ללא תנועה, מרבה שאננות, תִסְכּוּל, כּעס, דִּכָּאוֹן, אדישות וַאֲטִימוּת, וּמִתְעטֶפֶת בְּבַעֲרוּת.
בַּעֲרוּת היא אחד ממיני הדיכוי.
בּיעוּר החָמֵץ שבנפש הוא בִּיעוּר הבַּעֲרוּת
וסילוק המכשולים העומדים בפני היצירה האנושית המתקנת.
אמר רבי משה אלשיך:
אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר. כי כפי שהשׂאוֹר* מחמיץ את העיסה, כך היצר הרע מחמיץ ומפסיד את האדם ומחטיאו, ועל כן חלה עליו חובת ביעור יצר הרע. ומהו לאור הנר? כי הנר היא הנשמה, ואור הנמשך מן הנר הוא היצר הטוב. ומהו שבודקים בחורין ובסדקין? בכל מצפוני ליבנו וּבְמַחֲבוֹאוֹת פְּנִיוֹתֵּינוּ.
{* שאור: מחמצת, בצק חמוץ ששמים בתוך העיסה והוא גורם לתסיסת הבצק ולתפיחתו. "ולא ייראה לך שאור בכל גבולך (בימי הפסח)" (שמות יג, ז). "שלושה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: שאור ומלח וסרבנות" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לד, עמוד א). שאור שבעיסה – החלק העיקרי, התוסס והפעיל שבדבר (אבן שושן 1981). בתלמוד זהו כינוי ליצר הרע (בבלי, ברכות, דף יז, עמוד א)}.
עבדות וחירות – כל אדם נושא אותם עימו מיום היוולדו.
על כל אדם מוטלת חובה טבעית להיות שופט את עצמו,
רואה בעיניו, מתבונן בְּבִינתוֹ ושואל:
כיצד אני משחרר את עצמי מדיכוי?
כיצד אני משחרר את זולתי מדיכוי?
דיכוי עצמי סופו שהוא מביא לדיכוי הזולת, ודיכוי הזולת מביא לדיכוי עצמי.
זיהוי הדיכוי הוא תנאי הכרחי בדרך למימושה של החירות.
ניסן הוא חודש הפריחה המתחדשת. חג הפסח הוא חג החירות, אביב הטבע ואביב האדם. כך כבר נאמר על הזמן שבו מתקיים שחרור עמים מעול דיכוי שהוא: "אָבִיב הָעַמִּים" (כינוי למאבק לחירות שגילויו שורת מהפכות בכמה ממדינות אירופה בשנים 1848-1849).
על כל אדם מוטלת החובה לדעת מהי העבדות ומהי החירות
ומוטל עליו לבחור בין זו לזו.
אמר רבי זוּסְיָה מְהאנִיפּוֹלִי:
עיקרה של חירות שאין בה התנשאות וגאווה. החמץ מתנפח, לפיכך אין בו חירות. המצה אינה מתנשאת ואיננה מתנפחת, לפיכך היא סמל לחירות.
השׂאוֹר שבעיסה הוא האדם-היוצר שבתוך עמו הוא יושב.
האדם היוצר הוא הנר והיצירה היא אוֹרה.
לפי שהוא נותן ביטוי לעצמו,
ועושה לתיקון עצמו והעולם.
הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה:
מצוות עשה של תורה, לספר בְּנִסִים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים
בליל חמישה עשר בניסן, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.
מה הם "נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו"?
הנס הוא דבר נפלא, אבל מִדֶרֶך הטבע הוא.
"ומשה הִכָּה בסלע וייצאו ממנו מים" (במדבר, ח – יא). תחילה היה זה נס. אבל אם לא היו שם המים קודם לכן, לא יכול היה משה להוציאם משם, ועד שיצאו המים מן הסלע, הם היו טמירים ונעלמים. עמדו העִבְרִים אל מול הסלע ולא האמינו שייצאו ממנו מים, והיה הדבר נפלא בעיניהם. אבל כשיצאו המים מן הסלע, האמינו, וכבר לא היה זה פלא. הם שתו לִרְוָויה ואז נִדְמוּ להם המים כְּמובנים מאליהם. הנפלא הוא כל מה שאיננו יכולים להשיגו, אבל אם לימדנו את עצמנו להשיגו, כבר אינו נפלא אלא מדרך הטבע הוא.
האדם-היוצר עושה נסים הוא מטבעו. תחילה הוא מגלה את דבר קיומו של הנס. אחר-כך הוא הופך את הנס לדבר שכל אדם יכול להשיגו בדרכו. האדם-היוצר מלמד את קהלו את פשר הסוד המגולם בנס, ומסייע בהרחבת החוויה האישית הכוללת שלו.
