"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה". (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, "שורה ראשונה", רשת א')
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל. הוא כריזמטי, הולך עד הסוף ומחויב למה שהוא עושה". (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב')
"אמיר אוריין מחשמל, מצמרר".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום")
- היטלר הוא המסכה, הקליפה המשקפת את האימה הגדולה ואת התקווה לשחרור מעול הדיכוי.
עכשיו גם כהצגה אורחת בפסטיבל תיאטרונטו 2012
יום שלישי, 10.4.2012, בשעה 20:00
יום רביעי, 11.4.2012, בשעה 20:00
באולם הכליף, מתחם הפסטיבל, יפו לפרטים נוספים והזמנות: כאן
(ביום שישי, כט אדר, תשע"ב, 23.3.2012, בשעה 16:00, התקיים בתיאטרון החדר סדר הפסח האלטרנטיבי. מסורת היא בתיאטרון החדר שביום שישי, שבוע או שבועיים לפני הסדר המסורתי, מתקיים בתיאטרון החדר הסדר האלטרנטיבי. הדבר נעשה על מנת לאפשר לנוכחים בו להשתתף גם בסדר המסורתי. זהו נוסח הסדר שהתקיים בחדר. בהפקת סדר הפסחהאלטרנטיבי השתתפו חברי תיאטרון החדר)
מועצת הרבנים המתקדמים, בעריכת הרב יהורם מזור, 2000
הגדת הפליטים 2008
ושיטת אוריין - המעגל הפתוח
המהדורה הראשונה: 2001
מהדורה שתים-עשרה 2012, מיוחדת לסדר הפסח האלטרנטיבי בתיאטרון החדר
ביום ו', כט אדר תשע"ב, 23.03.2012, בשעה 16:00
הסבה:
(כל פנייה בדפים אלו, הרשומה בלשון זכר, כוונתה זכר ונקבה)
(מנהגים אחדים בטקס הסדר המסורתי מקורם בתרבות יוון ורומא. ע' אפלטון, "המשתה")
קערת הפסח:
כרפס – סלרי/פטרוזיליה ותפוח-אדמה או בצל, (סמל לצמיחה. טובלים במי מלח, ללמד שהיא כרוכה בדמע).
מרור – ירק מרוסק, מר או חריף, לרוב שורש חזרת, עולש או סחוג, או עלה חסה ("וימררו את חייהם" - שמות א, 14).
חרוסת – תערובת רכה של פירות מיובשים ויין, שצבעה כצבע הטיט ("בעבודה קשה בחומר ובלבנים" – שמות א, 14).
זרוע – לרוב זרוע חרוכה של עוף או בקר. אפשר גם גבעול של פרי או ירק ("בזרוע נטויה" - שמות ו, 6)
ביצה – קערת ביצים קשות (זכר לקורבן חגיגה שהיו מקריבים ביום טוב).
קערת מים מלוחים.
מנחה: ערב טוב ומבורך. נתחיל בסדר הפסח האלטרנטיבי של משפחת תיאטרון החדר. סדר זה שואב ממורשת אבות, מחידושי בנים והמעגל הפתוח. ישיבה נוחה. עיניים עצומות. נשימת רווחה גדולה וטובה!... נשימה אוטונומית. מניחים לגוף לנשום על פי דרכו. הקשבה. מקשיבים לפעימות הגוף. הן מסמנות את קצב החיים האישי. סופרים עשרים פעימות. אחר-כך אפשר לפקוח עיניים ולהמתין...
מה קורה?...
(סבב של אמירות אישיות. המסובים מוזמנים לומר דברם בכל עניין.
ברוך אתה אדוני אלוהינו, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת*, היוצר אשר לכבודו מדליקים נר של שבת יום טוב. נשים שלום, אורה ושמחה במעוננו, כי הם מקור חיים. באור הנרות נראה את אור היצירה, ונאמר אמן!
(* שמות לד, 6. תהילים פו, 15)
מוזגים כוס ראשונה:
כוס ראשונה לאהבה
אהבה היא קשר, לחיבור הטוב בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין העולם. אמן!
(שותים כוס ראשונה. מנהג הוא בתיאטרון החדר בהרמת כוסות יין, שהמנחה מקיש כוסו בכוס שכנו שמימין וכן הלאה לאורכו של מעגל המשתתפים כולו עד שזה שלשמאלו של המנחה מקיש כוסו בזו של המנחה והמעגל הושלם)
(מכאן ואילך כל אחד מהמסובים קורא קטע מההגדה)
ניסן – חודש האביב
"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה"
(שמות, יב, ב).
"ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית העבדים"
(שמות יג, ג).
בניסן נברא העולם
רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו, בניסן עתידין להיגאל. מנין שבניסן נברא העולם? שנאמר: ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי(בראשית, א, יב). איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות – הווה אומר זה ניסן(תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף יא, עמוד א).
ביעור חמץ
ביעור החָמֵץ הוא הרחקה, שריפה, פירור וזרייה לרוח של דברי מזון מחמיצים שהם בבחינת חומר קלוקל. מהו החומר הקלוקל? זה הרובץ על מקומו ללא תנועה ובאה עליו כְּלָיה. כך הנפש הרובצת על מקומה ללא תנועה, מרבה שאננות, תִסְכּוּל, כּעס, דִּכָּאוֹן, אדישות וַאֲטִימוּת, וּמִתְעטֶפֶת בְּבַעֲרוּת.
בַּעֲרוּת היא אחד ממיני הדיכוי.
בּיעוּר החָמֵץ שבנפש הוא בִּיעוּר הבַּעֲרוּת
וסילוק המכשולים העומדים בפני היצירה האנושית המתקנת.
אמר רבי משה אלשיך:
אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר. כי כפי שהשׂאוֹר* מחמיץ את העיסה, כך היצר הרע מחמיץ ומפסיד את האדם ומחטיאו, ועל כן חלה עליו חובת ביעור יצר הרע. ומהו לאור הנר? כי הנר היא הנשמה, ואור הנמשך מן הנר הוא היצר הטוב. ומהו שבודקים בחורין ובסדקין? בכל מצפוני ליבנו וּבְמַחֲבוֹאוֹת פְּנִיוֹתֵּינוּ.
{* שאור: מחמצת, בצק חמוץ ששמים בתוך העיסה והוא גורם לתסיסת הבצק ולתפיחתו. "ולא ייראה לך שאור בכל גבולך (בימי הפסח)" (שמות יג, ז). "שלושה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: שאור ומלח וסרבנות" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לד, עמוד א). שאור שבעיסה – החלק העיקרי, התוסס והפעיל שבדבר (אבן שושן 1981). בתלמוד זהו כינוי ליצר הרע (בבלי, ברכות, דף יז, עמוד א)}.
עבדות וחירות – כל אדם נושא אותם עימו מיום היוולדו.
על כל אדם מוטלת חובה טבעית להיות שופט את עצמו,
רואה בעיניו, מתבונן בְּבִינתוֹ ושואל:
כיצד אני משחרר את עצמי מדיכוי?
כיצד אני משחרר את זולתי מדיכוי?
דיכוי עצמי סופו שהוא מביא לדיכוי הזולת, ודיכוי הזולת מביא לדיכוי עצמי.
זיהוי הדיכוי הוא תנאי הכרחי בדרך למימושה של החירות.
ניסן הוא חודש הפריחה המתחדשת. חג הפסח הוא חג החירות, אביב הטבע ואביב האדם. כך כבר נאמר על הזמן שבו מתקיים שחרור עמים מעול דיכוי שהוא: "אָבִיב הָעַמִּים"(כינוי למאבק לחירות שגילויו שורת מהפכות בכמה ממדינות אירופה בשנים 1848-1849).
על כל אדם מוטלת החובה לדעת מהי העבדות ומהי החירות
ומוטל עליו לבחור בין זו לזו.
אמר רבי זוּסְיָה מְהאנִיפּוֹלִי:
עיקרה של חירות שאין בה התנשאות וגאווה. החמץ מתנפח, לפיכך אין בו חירות. המצה אינה מתנשאת ואיננה מתנפחת, לפיכך היא סמל לחירות.
השׂאוֹר שבעיסה הוא האדם-היוצר שבתוך עמו הוא יושב.
האדם היוצר הוא הנר והיצירה היא אוֹרה.
לפי שהוא נותן ביטוי לעצמו,
ועושה לתיקון עצמו והעולם.
הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה:
מצוות עשה של תורה, לספר בְּנִסִים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים
בליל חמישה עשר בניסן, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.
מה הם "נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו"?
הנס הוא דבר נפלא, אבל מִדֶרֶך הטבע הוא.
"ומשה הִכָּה בסלע וייצאו ממנו מים"(במדבר, ח – יא). תחילה היה זה נס. אבל אם לא היו שם המים קודם לכן, לא יכול היה משה להוציאם משם, ועד שיצאו המים מן הסלע, הם היו טמירים ונעלמים. עמדו העִבְרִים אל מול הסלע ולא האמינו שייצאו ממנו מים, והיה הדבר נפלא בעיניהם. אבל כשיצאו המים מן הסלע, האמינו, וכבר לא היה זה פלא. הם שתו לִרְוָויה ואז נִדְמוּ להם המים כְּמובנים מאליהם. הנפלא הוא כל מה שאיננו יכולים להשיגו, אבל אם לימדנו את עצמנו להשיגו, כבר אינו נפלא אלא מדרך הטבע הוא.
האדם-היוצר עושה נסים הוא מטבעו. תחילה הוא מגלה את דבר קיומו של הנס. אחר-כך הוא הופך את הנס לדבר שכל אדם יכול להשיגו בדרכו. האדם-היוצר מלמד את קהלו את פשר הסוד המגולם בנס, ומסייע בהרחבת החוויה האישית הכוללת שלו.
(נטילת ידיים. המנחה עובר בקרב המסובים עם כלי למים, קערה ומגבת)
כרפס
(לוקחים כרפס, טובלים במי מלח. כל אחד מברך את הברכה האישית שלו, בינו לבין עצמו...
שיר השירים ב, א-ד, יא-יג)
(א)אני חבצלת השרון שושנת העמקים:
(ב)כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות:
(ג)כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים,
בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי:
(ד)הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה.
(יא)כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו:
(יב)הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו:
(יג)התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח.
יחץ
(נוטלים מצה אמצעית ומחלקים לשניים. את החלק הגדול מטמינים לצפוּן – אפיקומן.
אֲפִיקוֹמָן – מיוונית: Epi Komon, אל התהלוכה, אל השעשועים. משתה שעשועים שעורכים אחרי הסעודה. כינוי למחצית המצה האמצעית שמטמינים מתחת לכר ההסיבה, ואוכלים אותה בסופה של הסעודה - אברהם אבן שושן, המילון החדש, קריית-ספר, 1981. כאן הוראת האפיקומן תהיה שונה)
שבירת המצה לשניים לשם מה?
השלם הוא חלק ממציאות חיינו וכך גם השבר.
בחתירתנו אל עולם הרמוני עלינו להתמודד גם עם השבר.
אנו חוצים את המצה לשניים, עוטפים חלק אחד במפית ומסתירים אותו.
המחצית הגלויה של המצה, היא לחם העוני, להזכיר את סבלם של אלו שאנו יודעים מה עולה בגורלם.
המחצית המוסתרת של המצה, היא סבלם של אלו שאיננו יודעים מה עולה בגורלם וגם אלו מעשי העוולה הנסתרים מעינינו.
לאחר שנגלה את המחצית הנסתרת, נפורר אותה לרסיסים, לסמל את אשר מוטל עלינו לעשות למיגור העוול.
הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים.
ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה,
מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים,
וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.
מהי "היד החזקה והזרוע הנטויה"?
היד החזקה היא כוח הרצון שברוח האנושית, והזרוע הנטויה היא הגוף הנחלץ מדיכוי. למה הדבר דומה? לאדם-היוצר השרוי בהתנגדות מדכאת והוא מגייס את כל כוח רצונו להיחלץ ממנה. הוא נותן ביטוי לעוצמתו האישית, ואין בה איום על הזולת, אלא שהיא משחררת את היוצר ואת זולתו, מתוך ההתנגדות, אל חירות היצירה.
כנגד ארבעה בנים דברה תורה:
(ארבעה בנים הם אדם אחד מורכב, שכל תכונותיהם מתגלמים בו)
אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.
על ארבע אמהות דברה תורה.
על ארבע דרכים דִבְּרָה הקַבָּלָה: פְּשַׁט, רֶמֶז, דְרוּשׁ וסוֹד.
ארבעה שלבים במעגלי חייו של אדם-יוצר מציע המעגל הפתוח: דת, תבונה, יצירה מהפכניתוגם הקיפאון שהוא הגשר הצר בדרך לפתיחתו של מעגל יצירה חדש.
אחד חכם
"חכם מה הוא אומר? מה העדוֹת והחוקים והמשפטים אשר ציווה יהווה אלוהינו אתכם?"
(דברים ו, כ).
המעגל הפתוח – שלב הדת: חכם מבקש לדעת את ההיסטוריה של חוקי הדת ומְשָמֵר אותה. חייו ויצירתו נטועים בשלב הדת של חייו. הוא חי ופועל על פי החוקים והמשפטים המקובלים בציבור.
אחד רשע
"רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם?(שמות, יב, כו).
לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר".
המעגל הפתוח – שלב התבונה: זה המכונה בפי חכמינו "רשע", הוא האדם-המורד-המוּדָע-לעצמו. הוא אב-הטיפוס של האדם-היוצר. הוא מצוי בשלב התבונה של חייו, מקיים דיאלוג בין היסטוריה לבין חוויה אישית. הוא עשוי להטיל ספק גם בהיסטוריה, אבל אין הוא אומר: "אני כופר באל, ודי לי!" אלא שהוא עשוי לומר: "אני מאמין באדם!" והוא עשוי לומר: "כי באדם אאמין וגם באל!" כך מתקיימת בו תנועה נמשכת שבין היסטוריה לבין חוויה אישית, ונוצרת הרמוניה חדשה. האדם-המורד-המוּדע-לעצמו נאבק למען רווחת האדם. המֶרֶד המוּדע לעצמו, הוא תנאי לחירות האדם.
אחד תם
"תם מה הוא אומר? מה זאת?(שמות, יג, יד).
ואמרת אליו, בחוזק יד הוציאנו יי ממצרים מבית העבדים".
המעגל הפתוח – שלב היצירה המהפכנית: תם הוא תמים, שלם במשאלתו לִשְׁלֵמוּת, כמו שנאמר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ"
("הצור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא", דברים לב, 4).
השואל יודע שמוטלת עליו חובת התשובה. בכל שאלה מגולמת תשובה, וּבכל תשובה מגולמת שאלה חדשה. תמימותו של יוצר מסייעת לו במימוש יצירתו.
ואחד שאינו יודע לשאול
"ושאינו יודע לשאול, את פתח לו".
המעגל הפתוח – שלב הקיפאון: "שאינו יודע לשאול" נתון במעגל סגור, במצב של התנגדות, מכונס בבועתו, נתון לשליטתה של תודעה כוזבת. אמרו רבותינו שהוא זקוק לזולתו שיסייע לו להיחלץ ממצוקתו, ועל כן: "אַת פְּתַּח לוֹ". זולתו הוא המנחה שלו. מי שמצוי בשלב הקיפאון יכול לבחור בזולתו כָּמָנְחֶה שלו או לבחור במנחה האישי שבתוך עצמו, ואז הוא יוצא מהתנגדות לחירות ומעגל יצירה חדש נפתח.
רבן גמליאל היה אומר:
כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,
לא יצא ידי חובתו, ואלו הן:
פסח מצה ומרור
(משנה, מסכת פסחים, פרק י משנה ה)
פסח
שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים, על שום מה?
על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים.
כיצד זה "פסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים"? הרי, כביכול, מכות מצרים מכות טבע היו, ואז כל יושבי הארץ סובלים: עבדים ואדונים, מדוכאים ומדכאים. אבל אם אמנם פסחו המכות על העברים, מה היו מכות אלו? אלא שהעבד מבקש להשתחרר ונאבק באדונו, ואילו האדון מבקש להפיק רווחים מן העבד שלו ואינו מרפה ממנו. המאבק נורא והכול מתייסרים כאחד, כי אז מתעורר הטרור והטרור הנגדי.
דָּם - זה הדם המוקז בטרור ובטרור הנגדי.
צְּפַרְדֵּע - זו לשון חלקלקות שבה משכנע השלטון את האזרחים להנציח את הדיכוי.
כִּנִּים - זה המדכא הרואה במאבקו של המדוכא כאילו היא עקיצת כינה בלבד, והיא נדמית לו למדכא כמחיר סביר להפקת רווחים ולהנצחת מצב העבדות.
עָרוֹב - אלו יצרים אפלים בנפשו של שלטון מדכא, הדוחפים אותו למעשי עוולה.
דֶּבֶר - כמו במגפה, כך נשחתת נפשו של המדכא.
שְׁחִין - זו דמותו המעוותת של המדכא, שאותה הוא מסרב לראות במראה.
בָּרָד - אלו פגיעותיו של המדוכא במדכא.
אַרְבֶּה - אלו מכות הטבע הבאות על המדכא שבמעשיו הוא משחית את העולם.
חושֶךְ - זו אפלת ההכחשה, שבה מקיף המדכא את עצמו.
מַכַּת בְּכוֹרוֹת - זו מכת המדינה המקריבה את בניה למוֹלךְ המלחמות.
ומכאן:
מכות פרעה, הן המכות שמכים המצרים את העברים, האדונים את העבדים, המשעבדים את המשועבדים.
מכות מצרים הן המכות שמכים העברים את המצרים, העבדים את אדוניהם, המשועבדים את המשעבדים.
לעולם אין אדם נעשה עבד מרצונו, ועל כן, העבְדוּת היא המכה הראשונה. כך גם גזרת פרעה על העברים: "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו"(שמות א', כב), היא מכה השקולה כנגד מכת בכורות.
מצה
זו שאנו אוכלים, על שום מה?
על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, שנאמר:
ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם(שמות יב', לט).
כיצד זה "וגם צידה לא עשו להם"? אם אכן היו נושאים נפשם אל החירות זה מכבר, איך לא הכינו לעצמם צידה לדרך זה מכבר?
מכות פרעה וגזרותיו לא ביום אחד באו על העברים, ומכות מצרים לא ביום אחד באו על המצרים, אלא שזמן רב היו המצרים מכים ומוּכִּים ולא הניחו לעברים לצאת לחופשי. כל מכה ושיברה. כל מכה ומכת הנגד שלה, ואחרי כל מכה: "ויחזק לב פרעה"*. המשעבד מקשיח והולך, אלים יותר, אטום יותר, ואחרי כל מכת-נגד: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"(שמות א', יב).
ללמדך שחירות אינה מושגת ביום אחד. תחילה כלל לא נשאו העברים את נפשם אל החירות, כי לא ידעו מה היא. עד שבא משה הנביא, הוא האדם-היוצר, ולימד אותם חירות מהי. ואף אז היו בועטים ומתנגדים וממררים את חייו (שמות ב', יג-יד). אבל על אף ההתנגדות לחירות, כבר לא היו יכולים להכחיש את השעבוד. ואז היו חייהם הולכים ומתקדרים מיום ליום וסבלם גדל מיום ליום, ופרעה מקשיח את ליבו מיום ליום, וקורבנותיהם בנפש הולכים ומתרבים מיום ליום. ואז, מתוך הסבל הגדול, החלו לעיין בתורת החירות, אף שעשו אך מעט על מנת לממש אותה באמת, ועדיין היו זורמים ונסחפים סבילים ואדישים בזרם ההיסטוריה. זרימה זו היא בטבעו של המדוכא והיא גם חטאו.
ואז, ביום אחד, כביכול בלא סימן מוקדם, הם קמים ומבקשים לממש את חירותם. לא ברשותו של פרעה הם יוצאים אל החירות. ברשות עצמם הם יוצאים, והצידה לדרך היא הדבר הפַּחוּת בעיניהם, ואז:
"ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם!"
כך דרכה של יצירה
אפשר שהיוצר חי שנים רבות בעבודה קשה ובייסורי יצירה "בחומר ובלבנים". ואז, פתאום, ביום אחד, קם היוצר ומבקש להוציא אל האור את היצירה, ואז היוצר ויצירתו "לא יכלו להתמהמה".
מרור
מרור זה שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה.
מרור של פסח שמידתו כַּזָיִת, מרירותו כַּזָיִת. אבל לא בא מרור של פסח ללמדנו על הסבל שלנו, אלא על סבלו של הזולת. ללמדנו על המאבק להשבת את ההרמוניה שבין אני לבין אתה, בין אני לבין העולם ולתיקון מצבו של האדם.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו
כמי שחובה עליו לדעת
מיהו פרעה המשעבד, מיהו משה המשחרר
והיכן היא אותה מצרים.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו
כמי שפרעה המשעבד ומשה המשחרר שוכנים בו.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו
בוחר בין שיעבוד לבין חירות.
בכל דור ודור יכול אדם לראות עצמו כמשה.
עשר צורות דיכוי
א. בּערוּת. ב. אלימוּת. ג. ביקורת שוֹללת. ד. תחרוּתיות. ה. יצירת היררכיה.
מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו ואמותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך"(שמות א, יד). על שום שבכל דור ודור ובכל מקום עלול אדם למרר את חיי זולתו וחובה עלינו לעשות כפי יכולתנו להציל את המדוכא מידי המדכא.
(לוקחים מן המצה התחתונה, כורכים מרור וחרוסת ולפני האכילה אומרים:)
זכר למקדש כהלל. כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים.
היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלהו"(במדבר ט, יא). תנועת הכורך היא סימן לתנועה הנמשכת שבין העונג לבין הסבל. להזכיר כי חיינו אינם טובים בלבד ואינם רעים בלבד, אלא חיינו נעים בין הטוב לבין הרע, ועלינו לכוון את עצמנו מתוך הסבל אל הטוב ואל היצירה.
(אוכלים ביצים קשות במי מלח)
מוזגים כוס שנייה:
כוס שנייה ליצירה
שבזכותה אנו יוצאים משעבוד לחירות, מדיכוי לתיקון. אמן!
(לאחר הסעודה מוציאים את המחצית המוסתרת של המצה, מפוררים אותה ואומרים:)
"לא תעמוד על דם רֵעֲך"(ויקרא יט, טז). רֵעֲך הוא כל אדם.
זכור את הגר, הפליט והמיעוט בכל אתר!
"תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם!"(במדבר, פרק טו, פסוק טז)
"ואהבתם את הגֵר כי גֵרים הייתם בארץ מצרים!" (דברים י, יט)
בָּרֵך
ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו, בחן בחסד וברחמים הוא נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו. ובטובו הגדול תמיד לא חָסֵר לנו, ואל יחסר לנו מזון לעולם וָעֶד. בעבור שמו הגדול. כי הוא אל זן ומפרנס לַכֹּל ומיטיב לכל ומכין מזון לכל בְּריוֹתיו. ברוך אתה אדונַי הזן את הכול.
מוזגים כוס שלישית:
כוס שלישית נשתה לשלום, לשוויון ולאחווה,
בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין שכנינו, בינינו לבין העולם. אמן!
האם אתה הוא האשף המכשף, מחייה המתים?(מלכים א', פרק יז, כב-כג)
איש הדת הקנאי והנוקם?(מלכים א', פרק יח, מ)
או האדם שחווה את כוחו של האל היוצר?(מלכים א' פרק יט, יא-יב)
או דמותו של הסב הטוב והמיטיב, מתרץ הקושיות ומשכין השלום?
(תיק"ו – תשבי יתרץ קושיות ובעיות. שו"ת, המאה השש-עשרה, המבי"ט, חלק ג סימן קכד)
או אתה כל אלה יחד ועוד רבים מעשיך,
כי בך התגלמה דמותו המורכבת של אדם.
ועל כן: נשתה כוס חמישית זו
לבחירה בחיים,
לתיעול היצר אל היצירה,
להפסקת מעשי העוול,
למען החסד, החמלה, האהבה והטוב שבאדם,
לשלומו ורווחתו של האדם באשר הוא.
נשתה כוס חמישית: "ובחרת בחיים"!
תן אהבתך לאיש ואישה, זקן וטף, וגם למי אשר לא יְדָעוּךָ וגם לממלכות אשר בְּשִׁמְךָ לא קָרָאוּ. כי אהבתך מֶקֵלָה על הסבל ומתקנת עולם. תן אהבתך לכל הברואים ורָפֶּא גופם, נפשם, נשמתם. אמן.
זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה. (צבי גורן, אתר הבמה) ביצוע וירטואוזי! (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל. הוא כריזמטי, הולך עד הסוף ומחויב למה שהוא עושה. (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה" עם יואב גינאי)
אמיר אוריין מחשמל, מצמרר.(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום")
עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי! (רן בן עזרא, שחקן ומנחה)
הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק!(הילה גלסר, מחזאית ושחקנית)
מדהים! הייתי מהופנטת. (רותם זיו, שחקנית ומנחה)
יצירה מלאה עוצמה! (דורית אבנט שחקנית ומנחה)
"היטלר" בחדר, הופך את הבטן! (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)
מבוצע בעוצמה ובעומק על-ידי אמיר אוריין... זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית שרק שחקן מעמיק ומיומן מסוגל לה(ורדה צ'צ'יק, אשת תיאטרון ותקשורת).
אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך "מפחידה" בעולמנו(שושנה ויג, סופרת ומשוררת)
משחק וירטואוזי בהצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת מחשבה!(יוסי זיו, מנחה ושחקן)
מושלם! (ערן שיין, שחקן)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.
יצירה בהומור שחור, מצמררת ומאתגרת.
מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין
בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל
משחק: אמיר אוריין
טל': 0508-497715, 03-5171818 למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שבהם המעונים נותרו בחיים.
באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה. את מעשיו הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.
אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערהמתלתליה.
עכשיו היא חייבת למות.
בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
שבת, 21 אפריל, בשעה 20:30. בתיאטרון קרוסל, דיזנגוף 75 תל-אביב,
"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.
מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"
יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.
תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.
30.4, בשעה 21:00
וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704
הקטע הבא צולם בחדר:
ענתיקות ברחוב
בכל יום שישי, בשעה 13:30. מופע רחוב. בכל שבוע במקום אחר בתל-אביב.
בימוי: רינת מוסקונה. לפרטים: 050-795-4582.
שחר גבאי: סדנת כתיבה
מהו סיפור? איך יוצרים עלילה? כיצד מתגברים על מחסומי הכתיבה שלנו? איך הופכים אסופת מחשבות אסוציאטיביות לסיפור? איך יוצרים דמות וכיצד מאפיינים אותה? האם השראה שמורה ליחידי סגולה, לרגעים מיוחדים, או שמא אפשר לזמן אותה אלינו בכל רגע נתון? הסדנא תספק כלים לכותבים ולאלו השואפים לכתוב,
שחר גבאי: סופר, מוסיקאי, מחזאי ואמן פרפורמנס, בוגר "תיאטרון החדר" ובית הספר לאמנות "מנשר". הלחין יצירות מוסיקליות, כתב מחזות לתיאטרון (אחד מהם עובד לאופרה), יצירות פרפורמנס, שירי ילדים, ולאחרונה סיים את רומן הביכורים שלו אשר יראה אור בקרוב.
שתי סדנאות: בימי שני בבוקר ב-09:30, ובערב ב-18:30. משך מפגש הוא כשעתיים וחצי.
