(מגלים את המצות, מגביהים את הקערה והכול אומרים)

הא לחמא עניא

די אכלו אֲבָהָתַנָא

בארעא דמצרָיִם

כּל דִיכפין – יֵיתֵי וְיֵיכוֹל

כּל דיצריך – ייתי ויפסח

השתא עַבְדֵי

לשנה הבאה בני חורין.

מה נשתנה

הלילה הזה מכל הלילות?

שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה,

הלילה הזה כולו מצה.

שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות,

הלילה הזה מרור.

שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת,

הלילה הזה שתי פעמים.

שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין,

הלילה הזה כולנו מסובין. 

עבדים היינו

לפרעה במצרים,

ויצאנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה,

ואילו לא יצאנו ממצרים,

הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים.

ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה,

מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים,

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח.

מהי "היד החזקה והזרוע הנטויה"?

היד החזקה היא כוח הרצון שברוח האנושית, והזרוע הנטויה היא הגוף הנחלץ מדיכוי. למה הדבר דומה? לאדם-היוצר השרוי בהתנגדות מדכאת והוא מגייס את כל כוח רצונו להיחלץ ממנה. הוא נותן ביטוי לעוצמתו האישית, ואין בה איום על הזולת, אלא שהיא משחררת את היוצר ואת זולתו, מתוך ההתנגדות, אל חירות היצירה.

כנגד ארבעה בנים דברה תורה:

(ארבעה בנים הם אדם אחד מורכב, שכל תכונותיהם מתגלמים בו)

אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.

על ארבע אמהות דברה תורה.

על ארבע דרכים דִבְּרָה הקַבָּלָה: פְּשַׁט, רֶמֶז, דְרוּשׁ וסוֹד.

ארבעה שלבים במעגלי חייו של אדם-יוצר מציע המעגל הפתוח: דת, תבונה, יצירה מהפכנית וגם הקיפאון שהוא הגשר הצר בדרך לפתיחתו של מעגל יצירה חדש.

אחד חכם

"חכם מה הוא אומר? מה העדוֹת והחוקים והמשפטים אשר ציווה יהווה אלוהינו אתכם?"

(דברים ו, כ).

המעגל הפתוח – שלב הדת: חכם מבקש לדעת את ההיסטוריה של חוקי הדת ומְשָמֵר אותה. חייו ויצירתו נטועים בשלב הדת של חייו. הוא חי ופועל על פי החוקים והמשפטים המקובלים בציבור.

אחד רשע

"רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? (שמות, יב, כו).

לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר".

המעגל הפתוח – שלב התבונה: זה המכונה בפי חכמינו "רשע", הוא האדם-המורד-המוּדָע-לעצמו. הוא אב-הטיפוס של האדם-היוצר. הוא מצוי בשלב התבונה של חייו, מקיים דיאלוג בין היסטוריה לבין חוויה אישית. הוא עשוי להטיל ספק גם בהיסטוריה, אבל אין הוא אומר: "אני כופר באל, ודי לי!" אלא שהוא עשוי לומר: "אני מאמין באדם!" והוא עשוי לומר: "כי באדם אאמין וגם באל!" כך מתקיימת בו תנועה נמשכת שבין היסטוריה לבין חוויה אישית, ונוצרת הרמוניה חדשה. האדם-המורד-המוּדע-לעצמו נאבק למען רווחת האדם. המֶרֶד המוּדע לעצמו, הוא תנאי לחירות האדם.

אחד תם

"תם מה הוא אומר? מה זאת? (שמות, יג, יד).

ואמרת אליו, בחוזק יד הוציאנו יי ממצרים מבית העבדים".

המעגל הפתוח – שלב היצירה המהפכנית: תם הוא תמים, שלם במשאלתו לִשְׁלֵמוּת, כמו שנאמר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ"

("הצור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא", דברים לב, 4). 

השואל יודע שמוטלת עליו חובת התשובה. בכל שאלה מגולמת תשובה, וּבכל תשובה מגולמת שאלה חדשה. תמימותו של יוצר מסייעת לו במימוש יצירתו.

ואחד שאינו יודע לשאול

"ושאינו יודע לשאול, את פתח לו".

המעגל הפתוח – שלב הקיפאון: "שאינו יודע לשאול" נתון במעגל סגור, במצב של התנגדות, מכונס בבועתו, נתון לשליטתה של תודעה כוזבת. אמרו רבותינו שהוא זקוק לזולתו שיסייע לו להיחלץ ממצוקתו, ועל כן: "אַת פְּתַּח לוֹ". זולתו הוא המנחה שלו. מי שמצוי בשלב הקיפאון יכול לבחור בזולתו כָּמָנְחֶה שלו או לבחור במנחה האישי שבתוך עצמו, ואז הוא יוצא מהתנגדות לחירות ומעגל יצירה חדש נפתח.

רבן גמליאל היה אומר:

כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,

לא יצא ידי חובתו, ואלו הן:

פסח מצה ומרור

(משנה, מסכת פסחים, פרק י משנה ה)

פסח

שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים, על שום מה?

על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים.

כיצד זה "פסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים"? הרי, כביכול, מכות מצרים מכות טבע היו, ואז כל יושבי הארץ סובלים: עבדים ואדונים, מדוכאים ומדכאים. אבל אם אמנם פסחו המכות על העברים, מה היו מכות אלו? אלא שהעבד מבקש להשתחרר ונאבק באדונו, ואילו האדון מבקש להפיק רווחים מן העבד שלו ואינו מרפה ממנו. המאבק נורא והכול מתייסרים כאחד, כי אז מתעורר הטרור והטרור הנגדי.

דָּם - זה הדם המוקז בטרור ובטרור הנגדי.

צְּפַרְדֵּע - זו לשון חלקלקות שבה משכנע השלטון את האזרחים להנציח את הדיכוי.

כִּנִּים - זה המדכא הרואה במאבקו של המדוכא כאילו היא עקיצת כינה בלבד, והיא נדמית לו למדכא כמחיר סביר להפקת רווחים ולהנצחת מצב העבדות.

עָרוֹב - אלו יצרים אפלים בנפשו של שלטון מדכא, הדוחפים אותו למעשי עוולה.

דֶּבֶר - כמו במגפה, כך נשחתת נפשו של המדכא.

שְׁחִין - זו דמותו המעוותת של המדכא, שאותה הוא מסרב לראות במראה.

בָּרָד - אלו פגיעותיו של המדוכא במדכא.

אַרְבֶּה - אלו מכות הטבע הבאות על המדכא שבמעשיו הוא משחית את העולם.

חושֶךְ - זו אפלת ההכחשה, שבה מקיף המדכא את עצמו.

מַכַּת בְּכוֹרוֹת - זו מכת המדינה המקריבה את בניה למוֹלךְ המלחמות.

ומכאן:

מכות פרעה, הן המכות שמכים המצרים את העברים, האדונים את העבדים, המשעבדים את המשועבדים.

מכות מצרים הן המכות שמכים העברים את המצרים, העבדים את אדוניהם, המשועבדים את המשעבדים.

לעולם אין אדם נעשה עבד מרצונו, ועל כן, העבְדוּת היא המכה הראשונה. כך גם גזרת פרעה על העברים: "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א', כב), היא מכה השקולה כנגד מכת בכורות.

מצה

זו שאנו אוכלים, על שום מה?

על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, שנאמר:

ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם (שמות יב', לט).

כיצד זה "וגם צידה לא עשו להם"? אם אכן היו נושאים נפשם אל החירות זה מכבר, איך לא הכינו לעצמם צידה לדרך זה מכבר?

מכות פרעה וגזרותיו לא ביום אחד באו על העברים, ומכות מצרים לא ביום אחד באו על המצרים, אלא שזמן רב היו המצרים מכים ומוּכִּים ולא הניחו לעברים לצאת לחופשי. כל מכה ושיברה. כל מכה ומכת הנגד שלה, ואחרי כל מכה: "ויחזק לב פרעה"*. המשעבד מקשיח והולך, אלים יותר, אטום יותר, ואחרי כל מכת-נגד: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א', יב).  

(* "ויחזק לב פרעה" שמות: ז, יג./ ז, כב./ ח, טו./ ט, יב./ ט, לה./ י, כ./ י, כז./ יא, י./ יד, ד./ יד, ח.)

ללמדך שחירות אינה מושגת ביום אחד. תחילה כלל לא נשאו העברים את נפשם אל החירות, כי לא ידעו מה היא. עד שבא משה הנביא, הוא האדם-היוצר, ולימד אותם חירות מהי. ואף אז היו בועטים ומתנגדים וממררים את חייו (שמות ב', יג-יד). אבל על אף ההתנגדות לחירות, כבר לא היו יכולים להכחיש את השעבוד. ואז היו חייהם הולכים ומתקדרים מיום ליום וסבלם גדל מיום ליום, ופרעה מקשיח את ליבו מיום ליום, וקורבנותיהם בנפש הולכים ומתרבים מיום ליום. ואז, מתוך הסבל הגדול, החלו לעיין בתורת החירות, אף שעשו אך מעט על מנת לממש אותה באמת, ועדיין היו זורמים ונסחפים סבילים ואדישים בזרם ההיסטוריה. זרימה זו היא בטבעו של המדוכא והיא גם חטאו.

ואז, ביום אחד, כביכול בלא סימן מוקדם, הם קמים ומבקשים לממש את חירותם. לא ברשותו של פרעה הם יוצאים אל החירות. ברשות עצמם הם יוצאים, והצידה לדרך היא הדבר הפַּחוּת בעיניהם, ואז:

"ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם!"

כך דרכה של יצירה

אפשר שהיוצר חי שנים רבות בעבודה קשה ובייסורי יצירה "בחומר ובלבנים". ואז, פתאום, ביום אחד, קם היוצר ומבקש להוציא אל האור את היצירה, ואז היוצר ויצירתו "לא יכלו להתמהמה".

מרור

מרור זה שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה.  

מרור של פסח שמידתו כַּזָיִת, מרירותו כַּזָיִת. אבל לא בא מרור של פסח ללמדנו על הסבל שלנו, אלא על סבלו של הזולת. ללמדנו על המאבק להשבת את ההרמוניה שבין אני לבין אתה, בין אני לבין העולם ולתיקון מצבו של האדם.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו

כמי שחובה עליו לדעת

מיהו פרעה המשעבד, מיהו משה המשחרר

והיכן היא אותה מצרים.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו

כמי שפרעה המשעבד ומשה המשחרר שוכנים בו.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו

בוחר בין שיעבוד לבין חירות.

בכל דור ודור יכול אדם לראות עצמו כמשה.

עשר צורות דיכוי

א. בּערוּת.  ב. אלימוּת.  ג. ביקורת שוֹללת.  ד. תחרוּתיות.  ה. יצירת היררכיה.

ו. דעה קדומה.  ז. ענישה קבוּצתית.  ח. גזענות.  ט. הפרדה.  י. הפחדה.

ביסודו של כל דיכוי -  פַּחַד

עשר צורות שחרור

א. סובלנות (אמן)

ב. גישה חיובית לעצמי ולזולת (אמן)

ג. קבלת הזולת (אמן)

ד. שוויון הזדמנויות. (אמן)

ה. גילוי הטוב שבאדם (אמן)

ו. חקר המובן מאליו (אמן)

ז. חירות אישית וחירות הזולת (אמן)

ח. כיבוד הזולת (אמן)

ט. אחווה (אמן)

י. שלום ואהבה (אמן)

ביסודו של כל שחרור -  אהבה

כל אחד - על פי יכולתו, לכל אחד - על פי צרכיו (אמן)

(תהילים קיד)

(א) בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז.

(ב) הייתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו.

(ג) הים ראה וינוס, הירדן ייסוב לאחור.

(ד) ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן.

(ה) מה לך הים כי תנוס, הירדן תיסוב לאחור,

(ו) ההרים תרקדו כאילים, גבעות כבני צאן?