בס"ד

תנורו של עכנאי - בקליפת אגוז
התלמוד הבבלי (מסכת בבא מציע, דף נ"ט עמוד ב') מספר על מחלוקת הלכתית סביב השאלה, האם תנורו של עכנאי (הפירוש המקובל למילה עכנאי הוא נחש, שכן תנור זה היה עשוי חוליות כמו נחש) כשר לקבל טומאה או לא. כלומר, כשר או טמא.

רבי אליעזר בן הורקנוס טיהר את התנור הזה ושאר החכמים, ובראשם רבי יהושע, טימאו.

המחלוקת הזו תפסה מקום מרכזי בהתפתחות הקודקס ההלכתי היהודי, לאו דווקא בגלל הסוגיה ההלכתית הספציפית, אלא דווקא בגלל הדרך בה הוכרעה המחלוקת.

רבי אליעזר הביא כראיה לצדקת טענתו, אותות ומופתים מן השמים. על מנת להוכיח שההלכה כרבי אליעזר קפץ עץ החרוב ממקומו, המים שבאמת המים זזו לאחור, קירות בית המדרש נטו ליפול ולבסוף יצאה בת קול מהשמים ואמרה שהלכה כרבי אליעזר.

למרות כל המופתים הללו סירב רבי יהושע לקבל את טענתו של רבי אליעזר וקבע: "לא בשמים היא".

הסבר התלמוד הוא שמיום שניתנה התורה לישראל לא משגיחים במופתים על מנת לקבוע הלכה אלא "אחרי רבים להטות" ובמחלוקת הלכתית בין רוב למיעוט - הרוב קובע.

מעניין המשך הסוגיה לפיה הופיע אליהו הנביא וסיפר, כי בתגובה להכרעת רבי יהושע, אמר    הא-ל: "נצחוני בני ניצחוני".

בעקבות סירובו של רבי אליעזר לקבל את הכרעת הרוב הוא נודה עד ליום מותו.

כאמור לעיל, הסוגיה הזו מהווה אבן יסוד בהשתלשלות ההלכה היהודית לפיה אין קובעים הלכות על ידי סימנים ואותות מן השמים אלא על ידי קביעת הרוב.

כיצד נולד המונולוג:

בהמשך לדיון ב"תיאטרון החדר", מתוך צניעות והכנעה לסיפור התלמודי ומתוך הבנה כי הקביעה הזו (לפיה הכרעת הרוב היא החשובה) הייתה מהפכנית לאותה התקופה. מתוך הבנה כי אין להעדיף שימוש באותות, קסמים וכישופים (דבר שנראה לנו היום ברור וטריוויאלי) ויש לקבל את הכרעת הרוב, ניסיתי להעלות על הכתב זווית ראיה נוספת.

ניסיתי לכתוב את סיפורו של המיעוט המשוכנע בצדקת דרכו וטיעוניו, סיפורו של המיעוט שלא קיבל את הכרעת הרוב ונודה.

זווית ראיה זו מובאת על ידי נשוא הסוגיה, התנור.
 

בס"ד

הכל על הכתפיים שלי, למה הכול על הכתפיים שלי?

"באותו היום השיב ר' אליעזר בן הורקנוס כל התשובות שבעולם, ולא קיבלו הימנו".

אתם יכולים לתאר לעצמכם את אותו היום?

ר' אליעזר הגדול – "בור סוד שאינו מאבד אף טיפה".

ר' אליעזר הגדול שוויתר על המיליונים של אביו הורקנוס רק כדי ללמוד תורה.

"באותו היום השיב כל התשובות שבעולם. והם לא קיבלו הימנו".

למה הכול על הכתפיים שלי? אני רק תנור, אז מה אם בנו אותי חוליות חוליות שזנב של כל חוליה תקוע בתוך הפה של החוליה הבאה?

לא מספיק שקוראים לי נחש? שמאחורי הגב הם קוראים לי עכנאי?

אתם חושבים שהכול בגללי?

לא, זה הכול בגלל המחלוקות.

לי היה ברור שר' אליעזר צודק ושאני טהור, אבל ר' יהושע וכל החכמים חשבו אחרת.

לא, לא, הם חשבו אחרת והם הרוב, והרוב קובע.

הרוב תמיד קובע.

ואני נשארתי טמא.

אתם מבינים? החרוב קפץ 100 אמה, והמים חזרו לאחור כאילו נזכרו בים סוף, והקירות זזו כאילו הם הולכים לשחזר את חורבן המקדש ואלוהים שוב דיבר כמו במעמד הר סיני. אבל הרוב התעקש, אבל הרוב תמיד צודק.   

הרוב תמיד צודק?

"לא בשמים היא"? "אחרי רבים להטות"? "נצחוני בני נצחוני"?

מה הם חושבים לעצמם יצירי כפיו של הא-ל? בגלל שהרוב חושב שאני טמא אז אני טמא?

ובגלל הרוב נאלצו לשלוח את ר' עקיבא, "עוקר הרים וטוחנם זה בזה"  לנדות את ר' אליעזר הגדול.

הרוב נידה אותו, עד שמת, בודד וגלמוד. גדול ומיעוט.

ואני רק תנור, והרוב החליט שאני טמא, והרוב תמיד צודק, הרוב הטוב.

אתם עוד לא יודעים, אבל בעתיד הרוב שלכם יחליט להישאר בגלות, בגלות הנעימה והנוחה, המפנקת והרוצחת, הרוב יהפוך לאפר וסבון.

והרוב ישכון דומם בתוך אחי התנורים.

יום אחד יהיה רוב שילבש מדים חומים ויצעק "הייל", כי הרוב תמיד צודק.

הרוב עם השלום, הרוב עם הגולן. הרוב עם החורבן, הרוב הוא הקורבן.

אח, הרוב הטוב.

(ארז ברט, חבר תיאטרון החדר)