אמיר אוריין שב ומגלה את כוחו בהצגה אינטימית ומאתגרת על הצורר הנאצי, וגם עלינו
שתי נקודות מוצא יש למונודרמה "היטלר" מאת טובה רוגל ואמיר אוריין, בבימויו יחד עם אבי גיבסון-בראל. הראשונה, שעליה מצהיר השחקן לפני שהוא מתחיל את מסעו האמנותי ומתכונן כבחדר איפור לגלם את הדמות המתועבת, היא שהיטלר היה הצורר הגדול ביותר שידע העם היהודי במאה ה-20, כמו גם עמי אירופה בכלל.
השנייה היא שלא היטלר התאבד בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945, אלא כפיל שלו, ואילו הוא עצמו נמלט וחי בסתר. עתה, כשהוא בן מאה שנה ויותר, הוא הוזה ביקור במדינת ישראל, בתקווה שהיהודים יהרגו אותו וכך יעירו מרבצם את הנאצים הנסתרים והגלויים ויחוללו מלחמת עולם סופית.
המחזה נכתב בשנות ה-80, אך למעט עמרי ניצן, המנהל האמנותי של הקאמרי, שזיהה את הפוטנציאל הדרמטי-בימתי שלו, אך לא מימש אותו, איש מ-50 המכותבים בתיאטראות ובאקדמיה לא הרים את הכפפה.
עתה, בגרסה מתומצתת שוויתרה על דמויות רבות והפכה למונודרמה, זוכה המחזה להזדמנות להתייצב מול קהל ישראלי, כ-14 אורחים בכל מפגש, הכולל גם שיחה לאחר ההצגה. כך, בדרך האמנות, מתממשת ההזיה ומתקיים המפגש עם הישיש. האתגר של השחקן מתחבר במישרין לזה של אורחיו.
הטקסט, שילוב של דברים שאמר היטלר עצמו ומשפטים פרי דמיונם של המחברים, מתייחס לתולדות חייו: מוצאו ומשפחתו, שהותו בבתי-מחסה, היהודים שפגש ויצר איתם קשר אישי, אהבתו לאחייניתו-למחצה גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות, וכן אהבתו למתוקים, קיטש ומוות.
השאלה הגדולה והמתבקשת הנשאלת לפני ההצגה ואחריה היא, לשם מה? התשובה הלקונית בתוכניית ההצגה היא "לא על היטלר באנו לספר, אלא על עצמנו בהתמודדות עם דמות זו". ואמנם ההתמודדות היא זו שמעניקה להצגה האמיצה והמאתגרת הזו את משקל הכובד. גם כאשר ברגעים מסוימים עולה תחושה שהרמיזות להוויה של המדינה היהודית-דמוקרטית-צבאית דהיום מוגזמות משהו.
זו גם הנקודה שבה, לטעמי, נפגם מעט המסר הגלוי, הנועז כשלעצמו, שלפיו הגיעה השעה לסלק את היטלר מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. לא כדי להשכיח את מה שהיה שם, אלא כדי לפנות דרך למה שראוי להיות כאן, כאומרים שההיאחזות הכפייתית בו ובשואה שהמיט עלינו היא אבן נגף בדרכנו לעצמאות לאומית, לא לאומנית.
מבצע נדיר של משחק
המסר הזה מוגש בביצוע כובש של אמיר אוריין, השב ומתגלה – כפי שהתגלה בגרסתו ל"הדיבוק" – כשחקן בעל איכויות נדירות. בנאמנות ברורה לשיטת "המעגל הפתוח" שפיתח, הוא מתייצב בפני הקהל – והפעם בחדר האורחים של הדירה שבה גדל וחי – אחוז חיל ורעדה.
הוא מבין את כובד הנטל שעליו לשאת במשחקו, וכדי לעמוד בו הוא בוחר לבצע את הכניסה לתפקיד לעיני אורחיו, תוך כדי שהוא מפטפט על עצמו, על התרגשותו, מתאפר, מפזר את שערו, עד לנקודה שבה הוא אותו ישיש הזוי שקם מרבצו, נושא את דברי הנועם הביוגראפיים שלו ואת שברי רעיונותיו המטורפים.
ותמיד אלה עיניו הכחולות, זרועותיו, אצבעותיו הנפרשות ואגרופיו הקמוצים שמייצגים את הטירוף, את ההתחסדות, את ההזיה כולה. קולו הופך להיות כלי נגינה רב-אוקטבות, שבאמצעותו הוא מדהיר טקסטים בלי לאבד אפילו כזרת ממשמעויותיהם, וגם לא את נימי ההומור השחור של חיוכו העדין.
זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה.
האומנם הגיע הזמן לבנות עתיד שאינו מחפש צידוקים בעבר? ואולי איננו בשלים לכך ול"אין ברירה" יש עדיין חזקה על קיומנו. הדיון המתקיים דקות אחדות אחרי המפגש המיוחד הזה בוחן את השאלות הללו, לצד המחמאות והשאלות ליוצרים.
אינני יכול להעריך מה אורך חייה של ההצגה המיוחדת הזאת, אבל היא מומלצת לכל מי שאינו חושש מעימות עם הרעיונות והמסרים שלה, ומי שרוצה לראות שחקן נפלא שמגשים את המשמעות החברתית הראויה של אמנות התיאטרון.
סדרה יוצאת דופן בחרושת התרבות הבריטית: מראה שחורה. ניתן לצפות בה ב"הוט". שלושה פרקים:
1. "ההמנון הלאומי" - על מציצנות והשפלה. 2. "15 מיליון נקודות זכות" - על ה"בידור" במשמעות קיצונית ביותר ומחליאה ביותר שיכול ערוץ מרכזי להציג. 3. "כל ההיסטוריה שלך" - על קנאה, וההתמכרות לשחזור היסטוריה כמעט עד לכיליון. הפרק השלישי יש בו מידה מסוימת של גאולה אישית.
"סדרה יוצאת דופן"? כן, משום שהיא עוברת במידה מסוימת את גבולות ההסכמה של קהל מרכזי ומשום שהיא בריטית, כלומר, מוניטין של איכות ביצוע מעולה.
ראוי לקבוע את גבולות ההעזה הטלוויזיונית הזו. לא מדובר במהפכנות תקשורתית. מי שחיפש מהפכה יכול היה למצוא אותה, עד לאחרונה, באינטרנט. לא עוד. למשל, חבר שלנו, האמן נתי אורנן, פרסם השבוע תמונות של גיליוטינה בדף הפייסבוק שלו ומצא עצמו אל מול דף סגור.
על כן, המחברים של "מראה שחורה" מעזים ללכת מעט רחוק יותר מטלנובלה שגרתית אבל נשארים בגבולות בטוחים. מהם הגבולות הבטוחים? עולם שאין בו תקווה לשינוי, ועל כן הוא עולם מושלם, שאינו מעורר ספק, ובסופו של דבר אינו עוכר שלווה, שזהו תנאי הכרחי לכל חשיבה מעוררת שינוי. אין תקווה וזהו. אין מה לעשות. אתה אמור להפיק מהחיים שלך את המקסימום בתוך טווח מוגבל של אפשרויות. לכל היותר, המערכת תאפשר לך לקוות להיות, יום אחד, סלב. תקווה עלובה שתוצאותיה עלובות עוד יותר, ועל כן, הקוד המערכתי מצווה עליך להמשיך ולדווש על האופניים שלך חייך ולשאוף רק לצורה נוחה יותר של עבדות. זהו גם הדימוי המרכזי בפרק השני של הסדרה.
"לצאת מהקופסה"? גם זו אשליה שהמערכת טוחנת אל תודעתך כמוצר מסחרי פופולארי. כמו גם "מחאה" ו"צדק חברתי", שהפכו למוצרים תעשייתיים בפי פוליטיקאים ופרסומאים, כיוון שנלקחו מתוך המקור הטבעי שלהם ועובדו למוצרים סינתטיים. זו הסיבה שבסופו של יום צריכה, הקליינט יוצא בתחושת חסר, שאותה הוא אמור להשכיח בעבודת יומו ולפטם שוב בפעילות צרכנית. ומעל כל מרחפת תחושת חוסר האונים ו"אין ברירה", מסימניה הבסיסיים ביותר של העבדות המודרנית. "מראה שבורה" מאמצת קו חשיבה כזה, שהרי בסופו של דבר היא אמורה לספק בידור, כלומר, הצורה נעימה ביותר והמתועבת ביותר של ניוון תודעתי.
זוהי כמובן אשליה מכוונת היטב. שהרי התקווה והאפשרות לתיקון מצבו של האדם קיימת, אבל אין למצוא אותה במוצרי תרבות מרכזיים ולא בגופי תרבות המסובסדים על ידי מרכזי כוח. סוכני התרבות בתקשורת מתמידים בהרחקת כל תופעה עוכרת שלווה. מי שמחפש מהפכה או צדק חברתי, עליו לצאת אל "המדבר של הממשי", כמאמרו של סלבוי ז'יז'ק. נסה להציע זאת למישהו בסביבתך הקרובה. ברוב המקרים יגיבו בסיבוב אצבע על הרקה לרמז שיצאת מדעתך או שאתה סתם פריק זניח וגם זה סימפטום של עבדות מודרנית.
תנורו של עכנאי - בקליפת אגוז התלמוד הבבלי (מסכת בבא מציע, דף נ"ט עמוד ב') מספר על מחלוקת הלכתית סביב השאלה, האם תנורו של עכנאי (הפירוש המקובל למילה עכנאי הוא נחש, שכן תנור זה היה עשוי חוליות כמו נחש) כשר לקבל טומאה או לא. כלומר, כשר או טמא.
רבי אליעזר בן הורקנוס טיהר את התנור הזה ושאר החכמים, ובראשם רבי יהושע, טימאו.
המחלוקת הזו תפסה מקום מרכזי בהתפתחות הקודקס ההלכתי היהודי, לאו דווקא בגלל הסוגיה ההלכתית הספציפית, אלא דווקא בגלל הדרך בה הוכרעה המחלוקת.
רבי אליעזר הביא כראיה לצדקת טענתו, אותות ומופתים מן השמים. על מנת להוכיח שההלכה כרבי אליעזר קפץ עץ החרוב ממקומו, המים שבאמת המים זזו לאחור, קירות בית המדרש נטו ליפול ולבסוף יצאה בת קול מהשמים ואמרה שהלכה כרבי אליעזר.
למרות כל המופתים הללו סירב רבי יהושע לקבל את טענתו של רבי אליעזר וקבע: "לא בשמים היא".
הסבר התלמוד הוא שמיום שניתנה התורה לישראל לא משגיחים במופתים על מנת לקבוע הלכה אלא "אחרי רבים להטות" ובמחלוקת הלכתית בין רוב למיעוט - הרוב קובע.
מעניין המשך הסוגיה לפיה הופיע אליהו הנביא וסיפר, כי בתגובה להכרעת רבי יהושע, אמרהא-ל: "נצחוני בני ניצחוני".
בעקבות סירובו של רבי אליעזר לקבל את הכרעת הרוב הוא נודה עד ליום מותו.
כאמור לעיל, הסוגיה הזו מהווה אבן יסוד בהשתלשלות ההלכה היהודית לפיה אין קובעים הלכות על ידי סימנים ואותות מן השמים אלא על ידי קביעת הרוב.
כיצד נולד המונולוג:
בהמשך לדיון ב"תיאטרון החדר", מתוך צניעות והכנעה לסיפור התלמודי ומתוך הבנה כי הקביעה הזו (לפיה הכרעת הרוב היא החשובה) הייתה מהפכנית לאותה התקופה. מתוך הבנה כי אין להעדיף שימוש באותות, קסמים וכישופים (דבר שנראה לנו היום ברור וטריוויאלי) ויש לקבל את הכרעת הרוב, ניסיתי להעלות על הכתב זווית ראיה נוספת.
ניסיתי לכתוב את סיפורו של המיעוט המשוכנע בצדקת דרכו וטיעוניו, סיפורו של המיעוט שלא קיבל את הכרעת הרוב ונודה.
זווית ראיה זו מובאת על ידי נשוא הסוגיה, התנור.
בס"ד
הכל על הכתפיים שלי, למה הכול על הכתפיים שלי?
"באותו היום השיב ר' אליעזר בן הורקנוס כל התשובות שבעולם, ולא קיבלו הימנו".
אתם יכולים לתאר לעצמכם את אותו היום?
ר' אליעזר הגדול – "בור סוד שאינו מאבד אף טיפה".
ר' אליעזר הגדול שוויתר על המיליונים של אביו הורקנוס רק כדי ללמוד תורה.
"באותו היום השיב כל התשובות שבעולם. והם לא קיבלו הימנו".
למה הכול על הכתפיים שלי? אני רק תנור, אז מה אם בנו אותי חוליות חוליות שזנב של כל חוליה תקוע בתוך הפה של החוליה הבאה?
לא מספיק שקוראים לי נחש? שמאחורי הגב הם קוראים לי עכנאי?
אתם חושבים שהכול בגללי?
לא, זה הכול בגלל המחלוקות.
לי היה ברור שר' אליעזר צודק ושאני טהור, אבל ר' יהושע וכל החכמים חשבו אחרת.
לא, לא, הם חשבו אחרת והם הרוב, והרוב קובע.
הרוב תמיד קובע.
ואני נשארתי טמא.
אתם מבינים? החרוב קפץ 100 אמה, והמים חזרו לאחור כאילו נזכרו בים סוף, והקירות זזו כאילו הם הולכים לשחזר את חורבן המקדש ואלוהים שוב דיבר כמו במעמד הר סיני. אבל הרוב התעקש, אבל הרוב תמיד צודק.
הרוב תמיד צודק?
"לא בשמים היא"? "אחרי רבים להטות"? "נצחוני בני נצחוני"?
מה הם חושבים לעצמם יצירי כפיו של הא-ל? בגלל שהרוב חושב שאני טמא אז אני טמא?
ובגלל הרוב נאלצו לשלוח את ר' עקיבא, "עוקר הרים וטוחנם זה בזה"לנדות את ר' אליעזר הגדול.
הרוב נידה אותו, עד שמת, בודד וגלמוד. גדול ומיעוט.
ואני רק תנור, והרוב החליט שאני טמא, והרוב תמיד צודק, הרוב הטוב.
אתם עוד לא יודעים, אבל בעתיד הרוב שלכם יחליט להישאר בגלות, בגלות הנעימה והנוחה, המפנקת והרוצחת, הרוב יהפוך לאפר וסבון.
והרוב ישכון דומם בתוך אחי התנורים.
יום אחד יהיה רוב שילבש מדים חומים ויצעק "הייל", כי הרוב תמיד צודק.
הרוב עם השלום, הרוב עם הגולן. הרוב עם החורבן, הרוב הוא הקורבן.
בשנת תש"י (1950) נעצר אבי עזרא חקק ז"ל בעוון פעילות ציונית, כיוון שנמצאו בביתו קופות קק"ל להפצה בקהילה. סמוך לליל סדר תש"י שוחרר אבי לקיום מצוות החג, תמורת תשלום לשלטונות (בקשיש), ומיד לאחר ליל הסדר, אמי ניקתה את הבית, וזרקה את המפתח על גג הבית. המשפחה הוברחה על ידי המחתרת הציונית דרך הגבול לאיראן, לטהרן שם היה מחנה חשאי בבית הקברות "גן עדן" (בֵּהֵשְתִיֵה). שם היינו זוג הורים וארבעה בנים, ומשם יצאנו בדרכנו לארץ ישראל, למעברת בית ליד, וכעבור שנה לירושלים.
בְּפֶסַח תש"י שָׁבַר אָבִי
אֶת הַמַּצָּה וּבֵרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ
וְנִכְנַס לְעוֹלָם
שָׁבוּר.
מִיָּד לְאַחַר לֵיל הַסֵּדֶר
נִשְׁבַּר הַסֵּדֶר בְּאופֶן בָּרוּר
וְאָבִי נִמְלַט עִם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו
מִבַּגְדָּד לְאִירָאן בְּשַׁיָּרָה נוֹדֶדֶת
מָצְאוּ מַחֲסֶה
בְּבֵית קְבָרוֹת
שֶׁנִּקְרָא גַּן עֵדֶן.
גַּם בְּאִירָאן אָבִי וְאִמִּי
הִמְשִׁיכוּ לַחֲצוֹת מַצּוֹת
בְּדָלֶת אַמּוֹת
לַחֲצוֹת מְצִיאוּיוֹת וְעוֹלָמוֹת
בְּתוֹךְ הַהֶסְתֵּרִים
וְעָלִינוּ בְּתום יְמֵי הָעֵדֶן
לְחַפֵּשׂ יַבָּשָׁה שְׁלֵמָה
לְלא שְׁבָרִים.
בְּתוֹךְ הָאוהָלִים בַּמַּעְבָּרָה
נָתְנוּ לָנוּ אוכֶל יִשְׂרָאֵלִי
אָכַלְנוּ פַּת חֲרֵבָה בְּמָרָק חַם
וְחָלַמְנוּ עַל הַיּוֹם שֶׁנְּקַנֵּחַ
בִּשְׁטְרוּדְל וִינָאִי
וְשׁוֹקוֹלָדָה מְתוּקָה
כְּמוֹ הַסְּרָטִים שֶׁהִגִּיעוּ אֵלֵינוּ
מֵאֵירוֹפָּה הָרְחוֹקָה.
וּכְשֶׁיָּצָאנוּ פַּעַם לְלוּנָה פַּרְק
בְּגַלְגַּל שִׁירֵי הַסּוֹכְנוּת
וּכְשֶׁיָּצָאנוּ מִן הַמַּעְבָּרָה
שְׁזוּרִים בִּצְלִילֵי הָעוּד
אָכַלְנוּ עוּגַת לֵב בַּמִּזְרָח
עִם קָפֶה אֶסְפְּרֶסוֹ מַעֲרָב
וְזָכַרְתִּי לְמַעַן הַתִּעוּד
שֶׁהָעוּגָה שֶׁאָכַלְנוּ הָיְתָה
שְׁבוּרָה.
(בהמשך לנוסח סדר הפסח האלטרנטיבי של תיאטרון החדר, שהובא באיגרת השבועית)
יש מנהג הרווח אצל יהודי עיראק, שאולי מתאים לקהילת החדר.אנו נוהגים, ואני כיום ממשיך מסורת זו שקיבלתי מאבי,לפני הקטע של "מה נשתנה" לקיים יציאת מצריים בתוך ליל הסדר.במושגים של תיאטרון אפשר לומר שאנו עושים דרמטיזציה של יציאת מצרים.
רוב משתתפי הסדר יוצאים החוצה עם מזוודות, כריות, שמיכות, תיקים, ילדים על הכתפיים.
חלק נשארים בבית.והטקסט הוא:
היוצאים דופקים בדלת.
- מי אתם?
הם משיבים: בני ישראל.
- מאין באתם?
- ממצרים.
- לאן אתם?
- לירושלים.
הדלת נפתחת וכולם שרים יחד: מה נשתנה.
במקור בבית אבי אמרו את השאלות והתשובות גם בערבית ולא רק בעברית.
אגב, גם מנהג האפיקומן שונה אצלנו. לא מחביאים ולא מחפשים ולא מוצאים...מנחה הסדר או זקן החדר קושר את האפיקומן לצעיר שבחדר על שכמו וכך מבטא את הקשר בין הדורות - והגדת לבנך.נראה לי שזה המנהג המקורי, לפני שהוכנס יסוד התחרות והחיפוש.
יואל קם בבוקר בהרגשת חמיצות. הוא היה רעב, ולא היה בכך חידוש, אלא שהלילה מתוך חלום בעט בארוחת הבוקר שלו ולכן גם קיבל מכות נמרצות מהמשוגע שגר מתחתיו, וגם נאלץ ללכת לעבודה רעב. הוא נאלץ ללכת לעבודה רעב כי חילקו מזון פעם באותם טורים אינסופיים של עשירים בעלי מצפון, ביום ולכן הרף העין הזה שחם וטוב לו, נדחה אל מעבר להררי חרא ושתן של המעמד העליון, אלה שנולדו באופן טבעי ונכון וחיו במגדלים שראשם בשמיים.
הוא היה חייב כסף לבעל הבית. בכל רגע נתון בעל הבית היה יכול להלחים את כלוב התרנגולות בו התגורר ואז יואל היה נזרק אל הרחוב, וברחוב היה מת מן הזיהום. הוא כל כך היה גאה שהגיע לכלוב תרנגולות משלו. היות וכבר מלידה נועד להיות פועל ביוב, רוב ימיו היה דחוק בנישה של 60 סנטימטרים ביפו, לבוש במדי עבודתו, והצחנה הביאה לכך שאיש לא דיבר איתו. את הערבים היה מעביר בקריאת התנ"ך שלו, מהדורת הרבנות הצבאית. הוא קרא לזה "ספר המדע הבדיוני שלי". כל הדפים היו אפילו שלמים, למעט דברים ל' ט"ו – כ', שמישהו השחיר אותו אבל כשניסה לברר למה השלטון צינזרו, הסבירו לו שכתוב שם ו"בחרת בחיים" ועוד כל מיני ערכים המהווים עומס אקטוארי על המערכת.
עתה פיקפק בכל מה שהגיע אליו בעודו ירד למטה בביוב לתקן איזו סתימה. הוא כבר התרגל לריח וזה מאוד העציב אותו. פעם האינסטלאטורים היו עשירים כקורח ועתה לכל כלב מוכה כלבת חיים טובים יותר ממנו. הגורם לסתימה היה צמיד זיהוי של איש המעמד העליון. אם הוא נפרד ממנה, סימן שמישהו פיחם אותו, אלא שבניגוד לטבעות כאלה שהיו חסרות כל ערך זו דווקא הייתה פעילה.
הוא יצא מהביוב ותהה אם יוכל להחליף את הטבעת באוכל, עד כדי כך ניסר בו כאב הרעב. מישהו עמד בחוץ וצעק שהיום זה פסחא של הסוסים, היום אוכלים לשובע, היום מזיינים. יואל התייחס לזה בביטול, הוא ידע שכל האזרחים כל כך מסוממים כל כך עייפים כל כך חלשים שזה באמת מדע בדיוני. אבל אז המשוגע הזה תלש לו את הטבעת מהיד, לחץ לו על כפתור בלתי נראה ותקע אותה מתחת לאוזנו, ויואל כבר לא היה יואל, אלא ג'ימי כהן.
ג'ימי כהן, לא זכר מה הוא עושה פה, ולמה הוא לובש את הבגדים האלה. הוא זכר הבזק של אור והוא מילא את כל ישותו וצרב בו, הוא נכנס למונית שעברה ברחוב, וחזר למגדל שלו. כבר בדרך היו יריות, ג'ימי לא התפלא. המגדלים הללו התנהלו כמשק אוטרקי, ורק דבר אחד חייב את יושביו לבוא למשכנות העוני העלובים הללו, הסירוב המוזר של הביטוח הלאומי להפקיד את הכסף בבנק בצורה נורמלית. לא עזרו הטענות שהגורם מספר אחד למוות של פנסיונרים הוא הניסיון לקחת את הפנסיה, הממשלה התעקשה. כבר למעלה ממאתיים שנה שלא נמצא בעם ישראל מישהו שיוציא את המדינה מהחרא הזה, תסלחו לי על הביטוי.
מטח היריות היה הפעם קרוב ואפילו פגע במונית. השוטר התנצל, אבל ג'ימי ידע את האמת כפנסיונר שיחק לו עד כה המזל, אולם בטח לא להרבה זמן.
בינתיים יואל התעורר שוב וחש בתוך חלום. לא הייתה לו שליטה על מה שהוא עושה, אבל הוא נהנה מהריחות, מהנוף, מהטיפוס למעלה מרחוב קינג ג'ורג' המזוהם. בפעם הראשונה אכל מזון שאיננו סינטטי בפעם הראשונה שכב עם אשתו של העשיר, שעירומה היה צפוד ומגעיל מיותר מדי כמוסות, זריקות וניתוחים. דומה שכל חייה היו טיסת מכשירים אחת גדולה שאפילו לא שמה לב שהקול קול ג'ימי והידיים ידי יואל. בערב הייתה לו ארוחה עם הרושפלדים בקומה 3759, והיה נדמה שהם מתענגים על שנינויותיו החדשות. האוכל גרם לו לצרבת וכל הלילה התענה בחלומות רעים. באמצע הלילה אשתו ניסתה לחנוק אותו בכרית, וכשהוכיח אותה, אמרה שהיא יודעת שהוא עומד למות, והיא רוצה את כספי ביטוח החיים. הוא מצא בתוכו את הכוח לתלוש את העגיל ולנתץ אותו. הוא חזר לחייו. כעבור ימים לא רבים מצא גם את העגיל שלה בביוב.
"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה". (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.
יצירה בהומור שחור, מצמררת ומאתגרת.
מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין
בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל
משחק: אמיר אוריין
טל': 0508-497715, 03-5171818 למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".
(נאוה סמל, סופרת)
גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שבהם המעונים נותרו בחיים.
באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה. את מעשיו הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.
אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערהמתלתליה.
עכשיו היא חייבת למות.
בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.
בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.
שבת, 21 אפריל, בשעה 20:30. בתיאטרון קרוסל, דיזנגוף 75 תל-אביב,
"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.
מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"
יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.
וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704
הקטע הבא צולם בחדר:
ענתיקות ברחוב
בכל יום שישי, בשעה 13:30. מופע רחוב. בכל שבוע במקום אחר בתל-אביב.
בימוי: רינת מוסקונה. לפרטים: 050-795-4582.
שחר גבאי: סדנת כתיבה
"כל אדם הוא אמן"- ג'וזף בוייס.
מהו סיפור? איך יוצרים עלילה? כיצד מתגברים על מחסומי הכתיבה שלנו? איך הופכים אסופת מחשבות אסוציאטיביות לסיפור? איך יוצרים דמות וכיצד מאפיינים אותה? הסדנא תספק כלים לכותבים ולאלו השואפים לכתוב,
שחר גבאי: סופר, מוסיקאי, מחזאי ואמן פרפורמנס, בוגר "תיאטרון החדר" ובית הספר לאמנות "מנשר". הלחין יצירות מוסיקליות, כתב מחזות לתיאטרון (אחד מהם עובד לאופרה), יצירות פרפורמנס, שירי ילדים, ולאחרונה סיים את רומן הביכורים שלו אשר יראה אור בקרוב.
שתי סדנאות: בימי שני בבוקר ב-09:30, ובערב ב-18:30. משך מפגש הוא כשעתיים וחצי.
הסדנאות מתקיימות ב"תמול שלשום" בירושלים. התחלה: אמצע אפריל.
בדרך כלל אנחנו לא מביאים כאן שאלונים לעבודות של סטודנטים. במקרה הזה יש עניין בשאלון, כי הוא עוסק בתרבות ישראלית. אתם מוזמנים לענות עליו. השאלון אנונימי, קצר ומשך מילוי השאלון מספר דקות בלבד (הקישור לשאלון).
(העברה: טאל לוי)
-------------- -------------- --------------
אודי בן סעדיה: תזרים
"עלות העסקתו של מנכ"ל מזרחי טפחות, אלי יונס, ב-2011 הסתכמה ב-10.2 מיליון שקל. בתום שמונה שנות העסקתו בבנק מסתכמת חבילת התגמול שיונס קיבל עד כה ב-215 מיליון שקל" (דה מרקר).
אתמול בערב, כן רבותי, אתמול בערב פגשתי את אלי יונס מנכ"ל בנק מזרחי טפחות בשירותים. רגע רגע. זה לא מה שאתם חושבים. זה היה בשירותים של תיאטרון בית לסין, והיו שם הרבה אנשים מכובדים, וגברת אחת, שאומרים עליה שהיא המלכה הבלתי מעורערת של התיאטרון הישראלי.
בקיצור, כמו גברים, ממש כמו גברים (?) ישר הוצאנו מהמכנסיים עט ונייר, בדקנו את גודל האשראי והשוונו מאזנים. אמרתי לו:
אלי. אלי יונס, זה נכון מה שכתוב בעיתונים? קראתי אתמול בדה מרקר, שב-2011 הרווחת עשרה מיליון שקל ובתום שמונה שנות העסקה בבנק, חבילת התגמול שלך מסתכמת במאתיים וחמש עשרה מיליון שקל!
המנכ"ל הסתכל שנייה לכיוון גודל האשראי ואמר: סליחה אנחנו מכירים?
לא ממש, גמגמתי, מנסה בכל הכוח לעצור את בריחת הסידן, ואתהאגו שהתחיל לטפטף לי על רצפת העובר ושב.
פיתה בחומוס אהה? בכל מקרה, אל תאמין למה שכתוב בעיתונים. ב-2011 עלות השכר שלי הייתה עשרה מיליון ומאתיים אלף.
אלי, אלי, כמעט נשנקתי מעצם העובדה שבן אדם עם עשרה מיליון ביד, סליחה עשרה מיליון ומאתיים אלף, מדבר אלי.
עם עשרה מיליון ביד, אתה בטח זכאי לשירותים יותר מכובדים וגם לתיאטרון ישראלי קצת יותר, כמו שאומרים. אבל הוא איך לומר היה שקוע עד צוואר בתזרים ואני כרגיל הייתי עם לא מעט מעצורים ופה ושם בחוץ התחילו דיבורים ואפילו נוצרו קצת תורים. בקיצור - מהפך לא התרחש
אבל לרגע אחד קצר, כשכיבו את האורות מישהו היה יכול לטעות ולחשוב שכמו בתיבת נוח
חבילת התגמול המפנקת של המנכ"ל ואני, פוסעים החוצה לעבר השקיעה הנהדרת בפסאג' הוד, כמו זוג חברים ותיקים.......
