רַק תַּאֲוַת עִנּוּג בּוֹדֵד/דָּחֲפָה אוֹתִי לָעֲנָנִים

תל אביב, 2212.

יואל קם בבוקר בהרגשת חמיצות. הוא היה רעב, ולא היה בכך חידוש, אלא שהלילה מתוך חלום בעט בארוחת הבוקר שלו ולכן גם קיבל מכות נמרצות מהמשוגע שגר מתחתיו, וגם נאלץ ללכת לעבודה רעב. הוא נאלץ ללכת לעבודה רעב כי חילקו מזון פעם באותם טורים אינסופיים של עשירים בעלי מצפון, ביום ולכן הרף העין הזה שחם וטוב לו, נדחה אל מעבר להררי חרא ושתן של המעמד העליון, אלה שנולדו באופן טבעי ונכון וחיו במגדלים שראשם בשמיים.

הוא היה חייב כסף לבעל הבית. בכל רגע נתון בעל הבית היה יכול להלחים את כלוב התרנגולות בו התגורר ואז יואל היה נזרק אל הרחוב, וברחוב היה מת מן הזיהום. הוא כל כך היה גאה שהגיע לכלוב תרנגולות משלו. היות וכבר מלידה נועד להיות פועל ביוב, רוב ימיו היה דחוק בנישה של 60 סנטימטרים ביפו, לבוש במדי עבודתו, והצחנה הביאה לכך שאיש לא דיבר איתו. את הערבים היה מעביר בקריאת התנ"ך שלו, מהדורת הרבנות הצבאית. הוא קרא לזה "ספר המדע הבדיוני שלי". כל הדפים היו אפילו שלמים, למעט דברים ל' ט"ו – כ', שמישהו השחיר אותו אבל כשניסה לברר למה השלטון צינזרו, הסבירו לו שכתוב שם ו"בחרת בחיים" ועוד כל מיני ערכים המהווים עומס אקטוארי על המערכת.

עתה פיקפק בכל מה שהגיע אליו בעודו ירד למטה בביוב לתקן איזו סתימה. הוא כבר התרגל לריח וזה מאוד העציב אותו. פעם האינסטלאטורים היו עשירים כקורח ועתה לכל כלב מוכה כלבת חיים טובים יותר ממנו. הגורם לסתימה היה צמיד זיהוי של איש המעמד העליון. אם הוא נפרד ממנה, סימן שמישהו פיחם אותו, אלא שבניגוד לטבעות כאלה שהיו חסרות כל ערך זו דווקא הייתה פעילה.

הוא יצא מהביוב ותהה אם יוכל להחליף את הטבעת באוכל, עד כדי כך ניסר בו כאב הרעב. מישהו עמד בחוץ וצעק שהיום זה פסחא של הסוסים, היום אוכלים לשובע, היום מזיינים. יואל התייחס לזה בביטול, הוא ידע שכל האזרחים כל כך מסוממים כל כך עייפים כל כך חלשים שזה באמת מדע בדיוני. אבל אז המשוגע הזה תלש לו את הטבעת מהיד, לחץ לו על כפתור בלתי נראה ותקע אותה מתחת לאוזנו, ויואל כבר לא היה יואל, אלא ג'ימי כהן.

ג'ימי כהן, לא זכר מה הוא עושה פה, ולמה הוא לובש את הבגדים האלה. הוא זכר הבזק של אור והוא מילא את כל ישותו וצרב בו, הוא נכנס למונית שעברה ברחוב, וחזר למגדל שלו. כבר בדרך היו יריות, ג'ימי לא התפלא. המגדלים הללו התנהלו כמשק אוטרקי, ורק דבר אחד חייב את יושביו לבוא למשכנות העוני העלובים הללו, הסירוב המוזר של הביטוח הלאומי להפקיד את הכסף בבנק בצורה נורמלית. לא עזרו הטענות שהגורם מספר אחד למוות של פנסיונרים הוא הניסיון לקחת את הפנסיה, הממשלה התעקשה. כבר למעלה ממאתיים שנה שלא נמצא בעם ישראל מישהו שיוציא את המדינה מהחרא הזה, תסלחו לי על הביטוי.

מטח היריות היה הפעם קרוב ואפילו פגע במונית. השוטר התנצל, אבל ג'ימי ידע את האמת כפנסיונר שיחק לו עד כה המזל, אולם בטח לא להרבה זמן.

בינתיים יואל התעורר שוב וחש בתוך חלום. לא הייתה לו שליטה על מה שהוא עושה, אבל הוא נהנה מהריחות, מהנוף, מהטיפוס למעלה מרחוב קינג ג'ורג' המזוהם. בפעם הראשונה אכל מזון שאיננו סינטטי בפעם הראשונה שכב עם אשתו של העשיר, שעירומה היה צפוד ומגעיל מיותר מדי כמוסות, זריקות וניתוחים. דומה שכל חייה היו טיסת מכשירים אחת גדולה שאפילו לא שמה לב שהקול קול ג'ימי והידיים ידי יואל. בערב הייתה לו ארוחה עם הרושפלדים בקומה 3759, והיה נדמה שהם מתענגים על שנינויותיו החדשות. האוכל גרם לו לצרבת וכל הלילה התענה בחלומות רעים. באמצע הלילה אשתו ניסתה לחנוק אותו בכרית, וכשהוכיח אותה, אמרה שהיא יודעת שהוא עומד למות, והיא רוצה את כספי ביטוח החיים. הוא מצא בתוכו את הכוח לתלוש את העגיל ולנתץ אותו. הוא חזר לחייו. כעבור ימים לא רבים מצא גם את העגיל שלה בביוב.