השמש ירדה בשקיעה אדומה, מותירה מאחוריה ירח דק של ראשית חודש ש...

ההעדר הוא היוצר את הצורה ואת המשמעות. הוא יכול להיות אף, שד, קצה אצבע, חרב מעוקלת, עדשה, הוא גם יכול להיות ירח, אבל אפשרות זו, אין בה קסם רב, הוא גם יכול להיות אצבע הרופא שמגששת ודוחקת בו מנסה לאמוד כמה פעימות לב עוד נותרו בגוף הזה. וכמה מילים? אתה יכול לספור את המילים?

ביאליק הוא זה שיצר את הפרדוקס שניתן להגדירו כ-N+1. לנצח תהיה עוד יצירה שלא תגעו בה, אבל היום אנחנו יודעים שמה שנאמר הוא שיאמר ואפילו כתבתי את זה בשיר. ובכל זאת למה אני כיוצר צריך לכתוב? ובכל זאת חייבים למדוד את העולם. אני לא יכול שלא למדוד ובאותה מידה המדידה היא אחרת כי זה אני הוא המודד.

אני לא יודע לפי מה נמדד משורר. לפי מספר שיריו או מספר אהבותיו, אין ספק שבשנים האחרונות ניסיתי להדביק את הפער בשני התחומים. בסופו של דבר דומה כי כל אישה היא גם כספת, שניתן לפתוח אותה בקומבינציה בלתי קונבנציונלית. אני רוצה לתת דוגמה, נניח שאתה מברך אישה ליום הולדתה, עליך לברך אותה לא עד מאה ועשרים אלא עד מאה עשרים ושבע, וכשתתהה לפשר הברכה, אמור לה שזהו מניין שנותיה של שרה אמנו, דבר זה מבטיח שתזכור את הברכה, וגם אותך.

ניסיתי ליצור לעצמי מראה ייחודי, לבוש בחליפה גם בחום וכובע קסקט, שנוסף כאשר האספלנית על מצחי הלכה וגדלה. הייתי עוזב את הבית למפעלותיי הספרותיים, מותיר את אשתי מאחור ומבקר אצל אותה משוררת שחוט סגול בשערה, כי היה משהו באותה חייתיות שנדפה ממנה שסקרן אותי. אשתי הייתה נותרת על אותו מצפה הר בו נטעתי את אוהלי וידעה או לא ידעה מה אני עושה בין כיתת שירה אחת לשנייה.

כעת היא מנגבת את מצחי. כבר לא מאכילים אותי רק ממתינים שהלב ייעצר. הם אינם יודעים כמה אני רעב. בשעה זו אני מדמיין  את המאכלים הטובים ביותר שאי פעם אכלתי, סטייק פילה, יין שמפניה, ורק מגע ידה של אותה אשת נעוריי משקיט את הרעב. אינני יודע מה לומר להם אני רואה את ראשיהם בעודי מרחף ואני מדלג כמו בטרמפולינה.

יש איזה קול שתובע ממני את חשבון הנפש. אני רוצה לומר לו, לו עליי לעשות חשבון נפש, הרי שמצאתי כי הכול נגרע וחסר. היו לי ימים טובים, אני אהבתי ושנאתי, הכרתי משוררים גדולי שם וטיילתי בעולם. כל אשר אני מבקש כעת זה שיתנו לי לשכב עם אבותיי הליריים, אנשים אותם הכרתי משחר ילדותי כפי שכתבתי בספרי האחרון.

הם מתלבטים, ואני שרוי בין שמיים וארץ, אני מביט על צלקות פניי ויודע שהרווחתי ביושר כל צלקת. הייתי כותב על זה שיר אבל מי ישמע, האם יש שיר בלא קהל יעד שיעריך את האמצעים את החרוז והמשקל? את עומק המטאפורות, האם יש לי קיום אי שם למעלה? האם יש קיום?

המלאך חוזר, הם פסקו את דיני, אין לי מקום למעלה, עליי לחזור ולהיטיב את דרכי. בחלק אחר של בית החולים נולד כעת תינוק שאין בו נשמה. אני אמון הייתי על עשר הספירות, תוהה אני כעת אם כלי קודש קטן זה לא יישבר מגודל המשא שלי, ואז אני מבין שאותו מקל אשר אמור להשכיח את אשר ידעה הנשמה מפצל אותה לעשר חתיכות ועשרה משוררים ייוולדו הלילה, ויהיו כמו מחמצת אשר מוטבעת בבצק. דור הולך ודור בא ואותם משוררים נולדים שוב ושוב. ואולי האדם זוהי היצירה האחרונה שלא נכתבה מעולם.