אני קיים. לפעמים אני סובל. לפעמים אני מאושר. אני קיים.

יש לי משהו.

רגע אחד! יש לך בעיה! לא סתם בעיה! - בעיות!

בסדר. אני רוצה להיכנס אל תוך הבעיה.

אני לא יכול לראות אותה. עיני עצומות. החושים אטומים. אני חש רק את קו האופק של הכאב, הולך ומתרחק לאינסוף. הקרקע נשמטת. אני נופל. אני תוקע אצבעות רועדות בחלל. החלל נשמט אל תוך הריק.

אני מרפה.

עכשיו אני צף בחלל. אני פוקח עיניים. אני חש, רואה, חושב, מרגיש.

זה כואב אבל אפשר לעמוד בזה.

המקום שבו אני צף בחלל הוא נקודה.

יש לי נקודת אחיזה. ממנה אפשר לצפות אל מרחב הכאב. עכשיו אפשר להקיף אותו ולקבוע את גבולותיו. אפשר אפילו לראות את העונג שמעבר לגבול. אפשר להגיע אליו.

הבעיה היא עכשיו נושא לטיפול, נושא לביטוי. חוויה. אפשרות ליצירה.

מה שנראה כבעיה - הוא נושא ליצירה. מה שנראה כפתרון - הוא שיטה ליצירה.

בעיות אינן נפתרות - הן חומר ליצירה.

פתרונות אינם פותרים דבר - הם הדרך הסלולה ליצירה.

אני לא צריך טיפול כדי לסלק את הטראומה. אני צריך טיפול כדי לתת ביטוי לטראומה ביצירה. אני בוכה. אני צוחק. אני שר. אני מנגן. אני רוקד. אני כותב. אני מצייר. אני אופה עוגה שלא הייתה כמוה. אני בונה בית. אני מקים משפחה. אני לא יוצא למלחמה. אני אוהב. אני יוצר. היצירה היא יעוד.

יצר לבי איננו טוב ואיננו רע מנעוריו. יצר לבי קיים. אני קיים.

אני מבחין בין טוב לרע. אני קיים. חל שינוי.

היצירה עושה את השינוי. היצירה היא התגלמות המשאלה לעולם טוב יותר. היא התגלמות התקווה. היא הדרך לעולם טוב יותר. היא הדרך לגאולה. היא גאולה.

היצירה היא סיבת הקיום והיא תכליתו.

לכן אני קיים.

(עמ' 92 בגרסה המעודכנת של "המעגל הפתוח")