לאמיר היקר
אמיר, אתה שחקן ענק, אני מעריצה את היכולות הוורבליות והקוליות שלך. הדמות שיצרת של היטלר היא מדהימה בעיני, והדיוק שאתה מחזיק אותה. אתה חושב שנדבקים בטוב הזה? ישבתי קרוב אליך... אז אמן... שידבק בי.
זה שהמחזה גאוני לדעתי כבר אמרתי, אבל היום לקראת סוף ההצגה זה פתאום קרה בי:
במהלך ההצגה ריחמתי על האיש הזה ועל חוליו ועל תאוותיו, ואם לא ריחמתי אז צחקתי משיגעונותיו וזה עזר לי להכיל אותו כאיש זקן מופרך, מתועב, אך אנושי, וההבנה הפנימית והרגשית שקרבן הופך למקרבן נתנו לי את השפיות שלי עם עצמי וחיברו אותי מול הכאב הפרטי שלי והכללי של כולנו בארץ כיום.
ואז כש"היטלר" קם פתאום וביקש שנהרוג אותו, פתאום זה הכה בי: הדמעות התחילו לרדת, כאב פנימי שלא רציתי להרגיש אותו, רציתי להדחיק.
שאלתי את עצמי: "איריס, מה קרה?
והדמעות נזלו - כאב עמוק פנימי מול הרוע האנושי.
אות אזהרה פנימי ברור: "עצרי! לא לגעת... זהירות, לא לתת לזה לעלות... מהר תדחיקי".
ואז ההיטלר הזה פתאום אמר: "אתם לא מוכנים לוותר על הזיכרון שלי", ואז הפניה פתאום נכנסה בי, ואז אמת אישית פנימית שלי עמוקה, שלא נגעתי בה אף פעם אמרה "לא! אני לא מוכנה להשתחרר". מה פתאום? אם אסלח ואם אשחרר וחס וחלילה אקבל... אשאר ריקה וחלולה... ומה אז? פחחחחחד
והיטלר האנושי הזה... הגיע אלי וירה חץ לתוכי פנימה.
אין לי מושג עדיין מה לענות לו, ובייחוד מה לענות לעצמי, ומה לעשות עם ההיטלר הזה שתובע ממני להתבונן על השנאה, ותובע ממני לשחרר את החשיבה האישית שלי כקורבן ותובע ממני ברמה נוספת לקחת עוד אחריות, על הטוב, ולהירפא.
אז כן, ההיטלר האנושי הזה הגיע אלי... הגיע אל ליבי.
ולו היה זה רק "ההיטלר", אני חושבת שהיה נישאר בתודעתי שוב רק כסמל.
ואתה יחד עם גיבסון. בגאונות, שניכם... נתתם לו רשות סופסוף להיות אנושי.
תודה
איריס הרפז
