הצטרפו לאיגרת השבועית

כל אדם יוצר. תכלית האדם היא יצירה לתיקון מצבו של האדם.


האיגרת השבועית

יום ה', 2012 . 4 . 26

חג שמח!

הצגות קרובות:

היטלר
יום שישי, 27.4.2012, בשעה 14:00

יום שישי, 11.5.2012, בשעה 14:00

מוצ"ש, 12.5.2012, בשעה 20:30

יום שישי, 25.5.2012, בשעה 14:00

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

--------------

העלמה והמוות

מוצ"ש, 28.4.2012, בשעה 20:30

יום א', 29.4.2012, בשעה 20:30

יום ב', 30.4.2012, בשעה 20:30

יום ה', 3.5.2012, בשעה 20:30

מוצ"ש, 5.5.2012, בשעה 20:30

יום א', 6.5.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

--------------

-------

לימודי משחק ובימוי
בתיאטרון החדר
טל', 03-5171818,

מידע כאן וגם בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי:  
טל': 03-5171818. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע? שלח/י אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------
לאיגרות קודמות
-------


באיגרת זו:

•   תיעוד הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה 18.4.2012
•   1. פתיחה - שרה פון שוורצה, יוצרת, מנחה את הערב
•   2. אמיר אוריין, יוצר ומנהל אמנותי
•   3. יגאל שתיים, אמן ופעיל חברתי
•   4. חנוך זאבי, קולנוען
•   5. אבי בללי ואופיר ליבוביץ, מוסיקאים
•   6. עינת וייצמן, שחקנית ופעילה חברתית
•   7. סמדר יערון, יוצרת ומנהלת אמנותית
•   8. עמית ליאור, תסריטאי
•   9. שילה פרבר, מוסיקאית
•   10. תא הזכוכית - קורא אודי עוז, שחקן
•   11. שהרה בלאו, סופרת
•   12. אבי גיבסון בר-אל, יוצר ומנהל אמנותי
•   13. אמנון פישר, מוסיקאי ושחקן:
•   14. הטקס האלטרנטיבי - סיום - שרה פון שוורצה
•   איריס הרפז: מדריך זכויות לניצולי השואה
•   אבישי מתיה: איך אנחנו מתים?
•   פרשת השבוע: אחרי מות, קדושים
•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: איריס הרפז: פתאום זה הכה בי
•   אסנת ראם: חורשת טל
•   מאיה בז'ראנו: הבעיה הפלסטינית-יהודית
•   יעקב אלג'ם: לא יכולתי על החופש לשיר
•   יואב איתמר: ערב עירוני
•   איתן פרץ: The Trucker
•   אסתר ויתקון: אל מול תמונת האם תרזה*
•   תיאודור ממליץ: חַיַּת אָדָם? - אין חיה כזאת
•   קליפ: רוצים דרמה? פוש דה באטן
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: עיון קצרצר

ביום ד', כו ניסן תשע"ב, 18.4.2012, בשעה 22:00, התקיים בתיאטרון תמונע,

הטקס האלטרנטיבי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, בחסות תיאטרון החדר.

להלן התיעוד של הטקס ודברים בשם אומרם.

קישור קבוע
1. פתיחה - שרה פון שוורצה, יוצרת, מנחה את הערב

הוזמנתי לפאנל של אנשי תרבות במינכן. כל אחד מאיתנו היה צריך לבחור צילום של
הצלם הנפלא פאול גולדמן. הבטתי בצילומיו הכוללים רגעים מרתקים בישוב היהודי בארץ ובחרתי בתמונה. תמונה ראשונה שלא יצאה מראשי מרגע שראיתי אותה.


פלג גוף עליון ללא פנים של אישה בעלת צוואר אצילי ומסותת להפליא, ידיים חזקות ונקיות מכתמים וצלקות, כולה גאה - יכולתי לדמיין את פניה. על חזה רשום המושג זונת שדה ומס' סידורי של אשוויץ. יופי מושלם משולב בכאב האבסולוטי החקוק בזיכרון הלאומי-אושוויץ. צירוף בלתי אפשרי.


מיד התחלתי לחקור את התמונה והבנתי שיש וויכוח שלם האם התמונה מבוימת והאם היו זונות שדה יהודיות או לא . ויכוח בעייתי בעיני כי מי יודע אם האישה המצולמת היא יהודיה? אולי היא מזונות השדה הלא יהודיות שהחליטו לקשור את גורלן אם העם היהודי ולכן באה לנהלל שם צולמה התמונה? האם זה באמת משנה מוצאה או עצם מיקום הקעקוע? האם אין נשים וגברים שנוצלו מינית במלחמה?בכל מלחמה? לי ברור שהיו, רק סיפורם לרוב נגנז בגופם ונפשם של אותם האנשים.


זאת תמונה שהיא יצירה תקופתית בין אם היא מבוימת או לא,  כמו ספריו הבלתי נשכחים של קצטניק. יצירות שאינן עומדות למשפט על אמיתותן אך מספרות סיפור, מוציאות את המושג שואה מהמוזיאון וממחישות אותו באופן מידי. יצירות שבאות להזכיר שבמלחמה התוצאות הינן בלתי משוערות לא ידועות והכאב הנלווה להן הוא עצום.


ולכן כשאני חושבת על מלחמת העולם השנייה ועל האישה הזאת שהייתה או לא הייתה ועל נשים, ילדים וגברים רבים אני אומרת -  לא עוד מלחמה משום סוג שהוא . זהו הבדל גדול מהמשפטים שגדלתי עליהם בארץ "לא נשכח" ו"לא עוד" משפטים  שמקבעים את מעמדנו כקורבן לשעבר ומותירים את ה"רוע"  שם, רחוק, אצלם ולא אצלנו. מרחקים אותנו מהרוע הקיים בתוכנו. נותנים לנו לשגות באשליה שהאדם הוא אנושי. על אדם לעבוד קשה בכדי להיות "אנושי", בכדי להיות מסוגל לאהוב ,לחמול , לסלוח, עלינו לעבוד קשה בכדי להוציא את הכעס מחיינו. עלינו לחנך את עצמנו ואת ילדינו לא לשמר רעיונות, לא להלחם למען מטרות, לא להיות צודקים אלא לאהוב את הטבע להוקיר את הנוף לאהוב אדם באשר הוא אדם. 


גם השנה בפעם ה14 יעלו לבמה עשרה דוברים כול אחד מהם יביא הערב את הזווית האישית שלו לזיכרון השואה. יחד הם יתנו תמונה חדה של ישראל זוכרת שואה 2012.

(שרה פון שוורצה)

קישור קבוע
2. אמיר אוריין, יוצר ומנהל אמנותי

מונולוג מתוך המחזה "היטלר", המוצג בימים אלו בתיאטרון החדר.

היטלר:
מזה עידן ועידנים מצפה אני לְרגע זה!

לָרגע בו יידע עולם ומלואו כי אותי לא ניתן להמית, 
כי קיים אני בתוככם לעד...

גם אם אקום ברגע זה ואבקש מכם להרגני...  

הנני מבקש מכם להרגני...  הירגו אותי...

(ציטוט מתוך הקטע שהוגש בטקס האלטרנטיבי)

קישור קבוע
3. יגאל שתיים, אמן ופעיל חברתי

דור שלישי ליוצאי ברלין על יחס הממשלה לפליטים ולמבקשי מקלט.

- "מרק בשר טוב הולך מצוין עם הומניזם" (ברטולד ברכט).

צאצא של מרק

אני צאצא של פליטים, ואני רוצה לדבר הערב על מרק. כדי לדבר על מרק צריך לדבר על מרכיביו, ומרכיב עיקרי במרק הוא מים. אני מדבר על מרק המורכב ממי האוקיאנוס: כמות אדירה של מים שיש בין יבשת אירופה ליבשת אמריקה, והמים שבין יבשת אמריקה לים התיכון. אבל מים מלוחים בלבד - אינם מרק של ממש. מרק אמיתי צריך דבר מה עיקרי בתוכו: ירקות, שורשים או בשר. הבשר במים המלוחים האלה הוא בשרם של סבי וסבתי הברלינאים - אלזה וזיגברט. לפני שהפכו לפליטים - קורבנות הגזענות - עיצבה סבתי כובעים בחנות שהייתה בבעלות המשפחה בכיכר קורפורסטנדאם בברלין, ולסבי הרופא הייתה קליניקה לא רחוק משם.

אבל כל זה נגמר, ביום שזיגברט ואלזה הפכו לאזרחים מדרגה שנייה. סבא זיגברט, שנלחם בחיל הרגלים של צבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה, אולץ לוותר על מקצועו וזכויותיו ונאלץ לנטוש את סבתא אלזה ואת בתם הקטנה אוולין בת הארבע (אחותה של אמי) בליבה של ברלין הנאצית - מותיר אותן יחד עם הוריו הקשישים. סבא זיגברט נאלץ לעלות על אונייה ולהשאיר את משפחתו במקום המסוכן ביותר עלי אדמות עבור יהודים.

את כאב פרידתם של סבי וסבתי בנמל ברלין, בקיץ 1933, איני מעז לשער. את הציפייה שיצליח להשיג ולשלוח מסמכים אל מעבר לים, אשר יצילו את חיי סבתי ומשפחתה מאימת החולצות החומות והשחורות אשר צעדו ברחובות הסמוכים בלילות, אוחזים לפידי אש, מהדקים בכל צעד את אחיזת שרווליהם בגרון יהודי גרמניה כולה - ציפייה זו איני מצליח לדמיין. במהלך ההפלגה בת השבועיים העפיל סבא זיגברט אל חירותו הפרטית, עליה היה ודאי שש לוותר - הפלגה ממנה שלח מכתבים, ששמורים אצל אמי.

אני צאצא של פליטים. אני רגיש למצבים של רעב ובינואר מת מישהו מקור בגינה הציבורית 'גינת לוינסקי' בתל אביב, ולא יכולתי יותר לעמוד מנגד ולא הייתי לבד. ואנחנו מכינים מרק בגינת לוינסקי. למה מרק? היה חורף, נראה לנו פתרון יהודי מתאים, לא שאלנו את האפריקאים מה הם רוצים. קר? יש מרק. מרק בשר. הפניצילין היהודי המפורסם. ועברו 100 ימים של פליטים עומדים בתור. הם עומדים שם - משום שיש חוקים חדשים עכשיו. שמכנים אותם בשמות, מעלילים עליהם עלילות. ואני פשוט לא יכול לסבול את זה. במרק - יש כל מיני דברים צפים, בשר ותפוחי אדמה, שצצים כמו קרחונים ויבשות באוקיאנוס.

בכלים חד פעמיים אנחנו מגישים ל- 500 איש ויותר בכל יום. אתמול הגיע פליט ששרד את העינויים של הבדווים בסיני. ואומרים לי - ״חיות הבדווים האלה״. אבל אני רואה רק התנהגויות של אנשים. וכותבים לי "עניי עירך קודמים" ואני חושב שקורצים לי כשאומרים את זה, כי זו עירי ואלה עניי, אז למה הם מתכוונים? זה שם קוד כזה: שתדאג ללבנים. השואה לא החלה בתכנית השמדה. היא החלה בדברים קטנים. בהזרה של ציבורים. בהקצאת מקומות ישיבה, בהעדפה גזעית בהשכרת חדרים, בחוקים נגד המסייעים לזרים, באיסור העסקה וקנס למעסיקים. ומי הם אלה שנותנים לדברים שכאלה לקרות בכיכרות הערים? נבחרי ציבור והמון של שותקים.

יש שמשוויים בין צבע לצבע, בין פליט לפליט, בין לאומנות זו ללאומנות אחרת. ואלמלא פעילות שבלמה מעט את החוק - כל פעילות הגשת המרק בגינת לוינסקי הייתה בלתי חוקית והיינו יושב במעצר. אימא שלי גילתה לי לאחרונה שסבא זיגברט וסבתא אלזה הקימו בדרום אמריקה בתי יתומים לפני שעלו לארץ. אבל בישראל של היום - זה כמעט לא חוקי - להגיש לפליט מרק.

(יגאל שתיים)

קישור קבוע
4. חנוך זאבי, קולנוען

חוויית עשיית הסרט "ילדי היטלר", פגישתי עם מזכירתו של היטלר.

"להסתכל לרוע בעיניים" 
 

ערב יום השואה. הימים ימי טרום ערוץ 2 ובטלוויזיה משודרת הדרמה אנה פרנק. מדובר בסך הכול בהצגה מצולמת לסיפור הידוע אשר משודרת כבר בפעם המי-יודע-כמה מדי ערב יום שואה ואני, ילד צעיר שיודע כבר שהדרמה תסתיים בדפיקות חזקות בדלת של "ההם", לא מסוגל להישאר בבית, בורח ממנו ומסתובב ברחובות הכפר שלי תוך שאני מחשב את הזמן - מתי אמורה להסתיים התוכנית? מתי הדפיקות בדלת יהיו כבר מאחורי ואפשר לחזור הביתה...?

 

זה המפגש הראשון שלי עם השואה. הרוע היה בדמות דפיקות חזקות בדלת ורקיעות של מגפיים - אבל לא היו לו פנים.

 

שלושים שנה מאוחר יותר. סיימתי לימודי קולנוע ואני בעיצומה של עבודה על סרט. על השואה, כמובן. אני והצוות בישיבת תחקיר במשרד בירושלים ואני מקבל את אחת משיחות הטלפון הללו שאתה לעולם לא תשכח. מעבר לקו מיכאל, תחקירן גרמני שעובד איתי. "השגתי לך את מספר הטלפון של טראודל יונגה, מי שהייתה במשך שנים רבות המזכירה האישית של היטלר" הוא אומר לי בפשטות.

"רוב הסיכויים שהיא תטרוק לך את הטלפון בפנים... – אבל אם לא – ייתכן והיא "קצה חוט" לסרט שלך".

אני זוכר שהתיישבתי בכסא קרוב בעודי מחזיק בידי את מספר הטלפון שהרגע קיבלתי, מתקשה להאמין שאני במרחק שיחת טלפון אחת עם המזכירה של היטלר. אני מודה שלא היה לי את האומץ והכוחות לעשות את שיחת הטלפון מיד. למחרת התקשרתי. הצגתי את עצמי ולאחר שתיקה שנראתה לי כמו נצח, היא אמרה, להפתעתי, שאני מוזמן לבוא להיפגש איתה בדירתה.

פחות מעשרה ימים לאחר מכן, אני במינכן, עומד מול דלת ביתה של מי שהיטלר היה "הבוס" שלה.

פותחת בפני את הדלת אישה שמזכירה לי מאד את סבתא שלי... הדבר הראשון שצד את עיני הוא שולחן עגול עטוף מפת תחרה ועליו מכונת כתיבה שנראית לי מאותן שנים איומות. המחשבות מתרוצצות בראש... מי יודע מה הודפס במכונת הכתיבה הזו...

אנחנו מתיישבים בסלון דירתה. היא מציעה קפה וכן, "אפשר לחתוך את המתח בסכין"... היא מספרת לי על ההיכרות שלה עם היטלר ועל העבודה לצידו. אני זוכר את עצמי תוך כדי הפגישה, מנסה לקלוט את הסיטואציה שאני כרגע חלק ממנה. האם זה אמיתי? ואז לפתע היא שואלת עלי... היכן אני גר בדיוק בישראל? האם יש לי משפחה? הוצאתי מהתיק תמונה של הבת שלי והראיתי לה. בתמורה, היא מיהרה להביא מחדר סמוך תמונה שלה עם הפיהרר. ואני בכלל לא ביקשתי... הייתי בשוק. בבת אחת גם הבנתי שאת ההערצה שלה להיטלר עד היום, היא לא מצליחה להסתיר אפילו ממני.

 

שתי הסצנות הללו - המפגש הזה עם טראודל יונגה כמו גם הסיבובים מחוץ לבית ילדותי עת משודרת הדרמה אנה פרנק, הם מבחינתי אירועים מכוננים שהפכו גם אותי להיות אחד מ"שרוטי השואה". לאחריהן גם הבנתי לראשונה, ששנים גדלנו כאן בתחושה שזו באמת הייתה "פלנטה אחרת". כל טרמינולוגיה של השואה הייתה מרחיקה... הם היו שטנים. מפלצות חסרות פנים. והנה הרגע יצאתי מדירתה של יונגה לאחר שהסתכלתי לראשונה לרוע בעיניים והבנתי שיש לו פנים ושמות.

יואכים, יוזף, אווה, מגדה וטראודל... הם היו בני אדם, אנשים ונשים שבחרו ללכת אחרי היטלר. היו להם משפחות גדולות ובוילה הצמודה למחנה אליו יצאו מידי יום לעבודתם בהשמדת עם, הם העניקו לילדיהם את "החיים היפים", לעיתים במרחק 150 מטר מארובת הקרמטוריום. רק שנים רבות לאחר מכן ילדיהם יבינו מדוע סבתא ביקשה מהם לשטוף את התותים היטב מהאפר, לפני שהם אוכלים אותם...

 

הסצנות הללו הובילו אותי גם להבין שיש חשיבות לנסות ולפצח את "הרוע" שהוביל לזוועה. לא במקום להמשיך ולשמוע את עדויות הניצולים. לא על חשבון סרטי שואה "קלאסיים" שמספרים את הנרטיב מנקודת המבט של הקורבנות. אבל לזכור שהשואה לא קרתה ב"ואקום". מישהו עשה לנו את זה... ואפשר ללמוד דבר או שניים עליו ועל הבית בו גדל ושצמחה בו השנאה היוקדת.

 

החלטתי לפתוח בדיאלוג עם בני המשפחה של רבי המרצחים הנאציים. סיקרן אותי לנסות ולגלות את שורשי הרוע. היכן בדיוק הוא נולד? ומה זה עבור הצאצאים לחיות היום עם שם משפחה כמו הימלר, גרינג או הס המעוררים מיד אימה ופלצות? כצפוי, הסקרנות שלי לא ממש עניינה רבים מהם שבחרו לטרוק את הטלפון ולבקש ממני לא להעיז להתקשר שוב. אבל חלקם, האמינו שזו הזדמנות לדיאלוג חדש, טעון, כואב אבל חשוב.

 

כך נולד הסרט "ילדי היטלר". לאחר תחקיר ארוך מצאתי עצמי עומד מול דלתות שעליהן היו כתובים גם שמות המשפחה הנוראיים – פון ריבנטרופ, אייכמן, גת. מול דלת משרדו של ריקרדו אייכמן, הרגשתי רעד ברגליים... הרציונל שמדובר רק בבנו של פושע המלחמה שאחראי לפתרון "הבעיה היהודית" לא תפס ורק שם המשפחה עמד לנגד עיני. גם הפגישה עם נכדו של פון ריבנטרופ מי שהיה שר החוץ של היטלר זכורה לי במיוחד. מצאתי מולי בחור בן גילי פחות או יותר, כלכלן במקצועו שהיה מסביר פנים והסכים להיפגש איתי רק בכדי לומר לי שלמרות שהיה רוצה – לא יוכל להשתתף בסרט שלי מכיוון שבני משפחתו לוחצים עליו שיסרב. בהמשך הפגישה הוא גם אמר לי שבמובנים מסוימים הוא חושב שהיטלר היה האיש הנכון בזמן הנכון עבור גרמניה... ולאחר שתיקה הוסיף – אתה מבין מה יהיו כותרות העיתונים למחרת, אם הנכד של ריבנטרופ יגיד את המשפט הזה בסרט שלך...? לא היה לי מה לומר לו...

 

"הרהורי הכפירה" היו חלק ממני במהלך העבודה על "ילדי היטלר".

האם זה נכון בכלל ליצור דיאלוג שכזה? האם הגיעה השעה? היו שאמרו לי: כבר סיימת לשמוע את כל סיפורי הניצולים שאתה מכוון מצלמה אל מול צאצאי הרוצחים? הרי סרט שכזה עלול ליצור אמפטיה כלפיהם...

והתשובה שלי תמיד הייתה: אני לא מספר את הסיפור שלהם אלא את הסיפור שלנו. ואם אנחנו רוצים שזיכרון השואה יישמר, צריך לדאוג ולספר את אותו הסיפור מנקודות מבט חדשות, לא תמיד לספר את אותו הנרטיב. גם ב"ילדי היטלר" הצופה יגיע שוב לאושוויץ, אבל הפעם הוא ייכנס אליו מהשער האחורי.

כצפוי, במהלך המסע הזה ידעתי הרבה לילות ללא שינה. אבל באופן מפתיע יצאתי ממנו מעודד. גיליתי בגרמניה בני דור שלישי השוברים את קשר השתיקה שהיה לאורך השנים במשפחה. הם פותחים באומץ תיקים אפלים בארכיונים ברחבי אירופה וחושפים, פעמים רבות תוך תשלום מחיר של נתק מבני משפחה קרובים, את האמת האיומה על אחריות משפחתם לזוועות השואה.

האנשים הללו נטעו בליבי תקווה. נכון שיש בגרמניה תופעה של הכחשת שואה, נכון שיש כאלה שבוחרים גם היום ללכת אחרי מפלגות ימין קיצוניות שהיטלר מהווה מבחינתן מודל לחיקוי, אבל מצאתי גם גרמנים שלא מוכנים שישקרו להם ושיסתמו להם את הפה יותר. הם מוכנים להישיר מבט למצלמה, לספר את סיפורם המשפחתי ולקחת אחריות, שהם לא היו חייבים לקחת, על מעשי אבותיהם.

(חנוך זאבי)

קישור קבוע
5. אבי בללי ואופיר ליבוביץ, מוסיקאים

חברי להקת "נקמת הטרקטור".

אופניים וספר. מילים ולחן: אבי בללי

 

בוא ילד שב ותשמע

משהו הלילה

אני די במקרה כאן גר

בגן האפור

גם אני פעם היו לי

אופניים וספר

ואולי גם היה לי

ילד בגיל תיכון

 

וכשגשם יורד ורע לי

הדמעות נשטפות והולכות

לשום מקום

וכשילד כמוך עובר

קצת רע לי

אולי גם אני היה לי

ילד בגיל התיכון

 

איך הזמן מתרוצץ

מול עיני ובורח

גם אני השכנים

פעם קראו לי אדון

והייתה גם אחת

שאותי אהבה מאירופה

כשאיבדתי אותה
גם איבדתי קצת הגיון

קישור קבוע
6. עינת וייצמן, שחקנית ופעילה חברתית

יום השואות

 

אני רוצה להציע להמיר את יום השואה ביום השואות ואם לא להמיר אז להוסיף.

ציון השואה שלנו חייב בעיני להיות הזדמנות לציין את כל השואות שקרו ולהזהיר מפני אלה העלולות חלילה לקרות, כי זו הדרך היחידה לכבד את השואה היהודית. הכחשת השואה היא לא רק הטענה שלא היו תאי גזים באושוויץ. היו. הכחשת שואה היא השימוש בשואה היהודית כדי להסתיר ולהקטין שואות אחרות, ולפעמים זה נעשה ע"י הדגשת השואה היהודית. מכחישי השואה של היום הם אלה המנצלים את השואה כדי לטשטש את הנכבה.

 

הרי הנכבה ושואת יהודי אירופה הם רצף היסטורי אחד. ולכן הכחשת השואה היא הכחשת הנכבה בדיוק כמו שהכחשת הנכבה היא הכחשת השואה. מכחישי השואה של היום (והכוונה שלי כמובן היא למכחישי המסר שעולה מהשואה) הם המנצלים את השואה כדי להצדיק אלימות ונישול וכדי להצדיק תוקפנות וכוחנות. בשירו אולי הגזים מעט גינטר גראס כשקבע שישראל תביא שואה לעם האיראני, אך הוא לא טעה בעיקרון שבו שואה אחת, אם מוחזקת היא מעל אחרות, עלולה להוביל לאחרות. ולכן אני מציעה שהדרך המתקדמת והנכונה היחידה לציין את יום השואה זה לציין את יום השואות:

 

ניצולי שואת דרפור המתדפקים על דלתנו ובמקום לראות בהם ניצולי שואה אנחנו מאיימים להכניס אותם למחנות, השמדת הילידים ע"י הקולוניאליזם האנגלי, הספרדי, הבלגי, הגרמני והצרפתי, שואת גואטמלה ומקסיקו, שואת האוקראיניים תחת סטלין, השואה הארמנית, הרואנדינית, הבנגלדשית, הארגנטינית, הצוענית, המקסיקאית, ההומוסקסואלית.

אני מציעה יום שואות, יום של אחווה אוניברסאלית וסולידריות בין קורבנות.

(עינת ויצמן)

קישור קבוע
7. סמדר יערון, יוצרת ומנהלת אמנותית

דמותה המיתולוגית של זלמה מתוך "האנתולוגיה".

שנה אחרי שנה

 

ערב טוב לכולם,

שנה אחרי שנה מזמינים אותי הצעירים לטקס האקספרימנטאלית ואני כל פעם חוזרת, שנה אחרי שנה על הדברים שכל רגע שאני חיה ועומדת על שני רגליים בלי עזרה אני לא אתן לכם רגע מנוחה. אתם תאכלו שואה אתם תישתו שואה כל רגע ורגע יומם ולילה כי אין מקום להשואה, להשוואה, להשואה, שלא לשכוח ולעשות הכול שזה לא יחזור על עצמי. היום אומרים שאין מקום שלא היה או אין בו שואה. אין מקום להשואה. אני אומרת וחוזרת ואומרת שנה אחרי שנה אין מקום להשו... להשוואה, להשואה שלנו, שלי, שלך, שלהם. שלהם? זה מאד יפה הטולרנטיות של הצעירים אבל אני עם יד על הלב זה לא מבינים  ששם זה לא היה כמו כאן על כדור הארץ. זה היה פלנטקה אחרת.

 

אני מאד נרגשת להיות כאן בערב הזאת  שנה אחרי שנה שמזמינים אותי הצעירים לבוא זה מאד מרגש שהילדים עושים את ה-event הזה ככה של השואה והתקומה שלנו שהדור הצעיר לא שוכח ולא סולח זה באמת אם אני עוד חיה זה רק בשביל לראות שעוד אבינו חי ושנלמד כולנו מההיסטוריה שחס וחלילה זה לא יחזור על עצמו. אני רק חושבת לפעמים  באמת וכל הכבוד למה שעושים שצריך לשים טוב טוב לא לעשות קומפוט של comparison של השואה שלנו עם כל מינים של אירועים היסטוריות חשובות וקשות ככל שיהינה. אם אני עומדת כאן לפניכם היום אני אינני לבדי. עומדת שאיתי נמצאות שישה מיליונים שקולם נחנק ועפרם ניקברה. זה כבר היום לא יודעים לא ממש תופסים שזה היה פלנטה אחרת. אנשים שם לא נולדו ולא הילידו, נשמו לפי חוקי טבע אחרים על הפלנטה אושויץ.

 

היום זה פופולארית להרים על נס את כל החברל'ך הנחמדים מהתפוצות של המזרח שממלאים את הארץ בתחנה המרכזית סובו ציון והקיפוני מכל מינים של דרפור וסודן והפיליפינצ'יקים ועושים לנו על המצפון שאנחנו מגרשים ועושים עוד הפעם השואה, השוואה להשוא, השואה והתקומית.

 

אז עם כל הכבוד לצה"ל שלנו שעושה להם את המוות בשטחים הכבושות, אני יכולה לספר לכם מה זאת גירוש אמיתית, מה זה להיות stranger in the night  הלילה האפל של הנשמה שזורקים אותך לבור.

 

אני לא רוצה להיכנס לזה ועוד עכשיו עם הפצצה האיראנית אנחנו צריכים להיות מלוכדות ולהישאר עם הפרופורציות, שלא ילך לבויבריק, לקיביני מאט. מה שאנחנו שם עברנו וסבלתי זה לא ניתנת להשואה שנצח ישראל לא תשקר לעולם ועד. אני הייתי נותנת הון בשביל שיגרשו אותי או ישימו בקלבוש של שדה התעופה או ישלחו לי את הילדים באווירון. מי היה חולם על זה אצלנו. זה היה לוקסוס שאותנו מיד שרפו, מי שתפסו אותה והם עוד מתלוננים שלא נותנים להם להישאר. אולי באמת צריך לשלוח אותם בחזרה במחלקה נומר איינץ עם דיילת צמוד שייתן להם לימונדה. הם מאד נחמדים לי. אין לי שום דבר נגד החברל'ך עם העור הכהה והעיניים המלוכסנים.

(סמדר יערון)

קישור קבוע
8. עמית ליאור, תסריטאי

"גלגולו של שם" או: "חושך לי אור"

 

באוקטובר 1939 סבי, מייטק, מרדכי פינסטר קיבל התראה מחבריו לאיגודים המקצועיים בוורשה שהנאצים התחילו לעצור את עמיתיו לארגון והוא חייב להיעלם לפני שישימו עליו יד. תוך ימים הוא עזב את גרוז'יק, עיירה קטנה כ-40 ק"מ מוורשה, את הבית והעסקים הזעירים שהיו לו ועשה את דרכו לביאליסטוק, שהייתה בשליטת רוסיה באותה עת. שם אחרי תקופת התאקלמות קצרה הוא שלח שדר לאישתו, סבתי, סוניה, להצטרף אליו - וסוניה, אבי שקראו לו אז סווטק ואחותו נלי, הצטרפו לסבא מייטק ומצאו מחסה בביאליסטוק.

 

אותם ימים נפוצה ידיעה שלסטלין יש עניין ליישב את הקווקז, היא הפכה מעין מושבת עונשין ובין יתר הפושעים קיבלו שם גם יהודים. מייטק ארז את המשפחה הגרעינית שלו ועשה את דרכו מביאליסטוק לקווקז, לנסות לשרוד, להתחיל מחדש, השמועות על גורל אחיו למשפחת פינסטר שנותרו בוורשה וסביבותיה היו קשות בהרבה. 

 

בקווקז, אבי, סווטק, בגיל 6, שינה את שמו לסרגיי. התלבש לו יותר טוב כנראה בתור קווקזי. לסבא מייטק היו בעיות התאקלמות משלו: בלילות הוא השלים הכנסה בתור מורה לעברית, היה לו עניין עם שפות ואידיאולוגיה של האיגודים המקצועיים בוורשה וזה הספיק לשני יהודים להלשין לשלטונות שסבי בלילות מטיף נגד סטלין. שנים אבי אמר שבבוא העת יבוא חשבון עם ה"קפואים", אני ואחי בתור ילדים תכננו להם מבצעי חיסול שלא היו מביישים את איסר הראל, דה פקטו זה העמיד את סבי מול שופט וגזר דין של 5 שנים בעבודות פרך במכרות העופרת שבקרגנדה.

 

מייטק פינסטר זחל אל מחוץ למכרות האלה ב-1945, הוא שקל 35 קילו אחרי שחלה שם באנגינה פקטוריס כתוצאה מעבודות הכפייה. שלוש שנים מחנה מעבר בגרמניה, סבי משתקם, נלי אחותו של אבי מתחתנת עם אייבי, הם מחליטים להגר לאמריקה, סבא מייטק, סבתא סוניה ואבא שלי, סרגיי, עושים את דרכם באונייה לעבר שער העלייה בחיפה.

 

בגיל 14 הנער סרגיי, אבא שלי, גר ביפו בחצר אחת עם משפחה ערבית, עובד בוועד הפועל של ההסתדרות בתור נער שליח, בלילות הוא משלים את התיכון בלימודי ערב, מחליף את שמו לישעיהו, משם ליהושע. כנראה מתלבש לו יותר טוב בתור ישראלי. הוא הולך בצד אחד של הרחוב בשעה שסבא שלי, שקורא לעצמו מרדכי בישראל וסבתי שממשיכה להיקרא סוניה, הולכים בצידו השני ומדברים ביידיש.

 

לימים הוא יפגוש את אמי, רחל גביש, בתו הצברית של יוסף, שעלה לישראל ב-1923 מליטא עם תנועת גורדוניה, היה ממקימי מושב תל עדשים והחליף את שם משפחתו מגלזהנדלר לגביש. מנצר לזגגים הפך לחומר עצמו שממנו נעשית הזכוכית. התלבש לו יותר טוב כנראה בתור עובד אדמה עברי. "יוסקה' גביש".

 

יהושע ורחל פינסטר, הוריי, מתחילים את חייהם בגן יאשה, שם נולד אחי עופר, ואז הם חיים תקופה במושב, בתל עדשים, שם אני נולד ב-1959, עמית אליעזר (על שם סבה של אימי) פינסטר, וב-1961 כשאבי מקבל מינוי להיות שליח של תנועת הבונים בקנדה הוא מתבקש להחליף את שם משפחתו ל"ישראלי", כמקובל על שליחים באותם ימים.

 

מסתבר שפינסטר, שפירושו חושך, הוא שם גנאי שהפולנים הדביקו ליהודים כשעמדו בתור לקבל שמות משפחה. לימים כשחקרתי הסתבר לי שייתכן שזה קשור לסוג של חוש הומור – כשנכנס נמוך הדביקו לו שם משפחה כמו לנגר, כשנכנס גבוה קליינמן וכן הלאה. מישהו מאבות אבותיי הדביקו לו את השם חושך, "יא יהודי – יא חושך" – וכשאבי התבקש לעברת את שמו הוא עשה מעשה ציוני גאה והיפך בשמו. מחושך לאור, מפינסטר לליאור. סווטק-סרגיי-ישעיהו-יהושוע פינסטר, הפך ליהושע ליאור. ואני לעמית ליאור.

 

שנים אני ברומן מפוקפק עם השם שלי. בשני העשורים האחרונים, שני השמות, עמית וליאור הפכו שכיחים אולי מדי – ואני נתקל בלי סוף באנשים שפונים אליי: "אתה עמית או ליאור", פקידות ומתרימות שמבקשות להתרים אותי בטלפון אוכלות סרטים עד שהן מבינות ממי ואיך לקבל את השקלים. אבל בשורה התחתונה, השם מרגיש לי כמו אוויר, בלי היסטוריה, בלי שורשים וכחלק מתפיסת עולם שאני לא בטוח שאני רוצה להמשיך.

 

אבי לא סיפר לנו הרבה אודות חייו לפני גיל 14. רק כשבניי גדלו והיו צריכים להגיש עבודת שורשים הניסיון לדלות ממנו אינפורמציה גילתה עד כמה מעט הוא יודע, עד כמה מעט הוא זוכר ואולי בעצם מחק ממייטק פינסטר. אני בתור נער לא שאלתי כנראה. או שסתם לא נתנו לי עבודת שורשים. לקראת הנסיעה שלהם ל"מצעדי החיים" בתיכון בניי התעקשו – ועוד פיסות ושברי זיכרונות חדרו את קליפת השקט שהוא כפה על עברו, וכל מה שסיפרתי קודם הוא חלק מתהליך חליבה עיקש שהביא לנו מעט אינפורמציה על הצד ההוא של המשפחה, שנכחד – שלא נשאר ממנו אף פינסטר.

 

כבר חמש שנים לפחות אני מאיים להחזיר את ה"פינסטר" לשמי בתעודת הזהות. לפני שבועיים כשבני רֵע שב מפולין ודיבר על המראות, על האופל שראה, ועל גודל המעשה שסבא שלו מייטק, מרדכי פינסטר, עשה כשנמלט בזמן מפולין, אסף אליו את משפחתו והגיע בסוף ארצה, הבנתי שהגיע הזמן לעשות מעשה ולהשיב לעצמי את מה שחלק ניכר ממני, מהאישיות שלי, מהמהות הנפשית והגנטית שלי. את הפינסטר, את החושך.

 

נולדתי ב-21 לדצמבר, היום הכי קצר בשנה, הלילה הכי ארוך. אני סובל מתסמונות של מאניה דפרסיה שצצות כמו רכבת הרים מדי כמה שנים ומעלות ומורידות אותי במטוטלת מהירה מחושך לאור, מאפלה לאורה, מייאוש ושיממון לתקווה בלתי ניתנת לריסון. את הצד הדפרסיבי בגנטיקה קל לזהות, הדיכאון רבץ על פניו של סבא פינסטר מיום שאני זוכר אותו. פנים אפורות, אולי זכר למכרות העופרת. הצד המאני בגנום ניכר אצל החלוצים בתל עדשים, שלא היה שום קשר בין המציאות הקשה שם לבין היכולת שלהם לעוט בלהט ובעיוורון צרוב על המחר שלימים הבינו שלא הגיע.

 

אני לא יודע כמה זה אלטרנטיבי, אבל מבחינתי יום השואה המתקרב הוא הכי אלטרנטיבי שחוויתי ב-52 שנות חיי. מילאתי כבר את הטפסים לתעודת הזהות החדשה שלי. ביום השואה הזה אני כבר לא אהיה אותו עמית ליאור, אני רשמית הפכתי לעמית אליעזר פינסטר ליאור, הנה תעודת הזהות שלי – ובה יש את השם הכי ארוך שהיה לי אי פעם, מלא משמעויות שאני יכול להשתעשע בהן, להמציא להן נרטיב, להפוך למהות, לספר לכם או לעצמי שזה אני.

ואולי זה פשוט שם שמתלבש לי. 

(עמית ליאור)

קישור קבוע
9. שילה פרבר, מוסיקאית

גשום. מילים ולחן: שילה פרבר

 

גשום אצא לרחוב הקר

אותה שלולית פרצוף מוכר

קצת עצוב אותו דבר

מעיל ארוך שלא נסגר

 

החורף רק אתמול חזר

עלים נשרו פה בכיכר

הכול נשכח הכול עבר

הכול ארוז הכול נגמר

 

אתמול היית צריכה לראות

הרחוב נמלא פתאום אורות

מתי טיילנו כך ברחוב

מתי ידענו לאהוב

 

גשום ולאן שלא אברח

רק עץ עירום שלא יפרח

כל כך רוצה לראות אותך

ליבי גשום ומנוצח

 

זה עוד מכתב שלא אשלח

כן מה אכפת לך את המשכת

הכול אבוד הכול נסלח

הכול נזרק מזמן לפח

 

עלים נושרים על מדרכות

והיונים נראות שמחות

בכל מקום רק מטריות

ואנשים רוצים לחיות

 

אתמול היית צריכה לראות

את השדרה עם הנרות

היית צוחקת עם כולם

יש רק שמח בעולם

קישור קבוע
10. תא הזכוכית - קורא אודי עוז, שחקן

מדריך לרודן הצעיר
מאת אמיר אוריין. מתוך הקברט הסטירי "שם משתמש גנרל"

 

עשה זאת בעצמך
עם קצת עזרה מידידים בשישה צעדים קלים.

1. עשה לך מיתוס
תפקיד המיתוס לספק בסיס היסטורי להצדקת מעשיך,
ולליכוד העם תחת תורה אחת.
התרכז בשלושה עקרונות היסוד:
א. אנחנו עם סגולה / עם נבחר / גזע נבחר
(מחק את המיותר או אמץ את הכול)
ב. אנחנו עם לבדד ישכון ובעמים אחרים לא יתחשב.
ג. בכל דור ודור קמים עלינו להשמידנו ואלוהינו מצילנו מידם.

2. בנה לך צבא חזק
השקע את כל משאבּיך בצבא.
המיתוס יספק לך את ההצדקה המתאימה.


3. תפחיד אותם
השקע לפחות חצי מהונך בהפחדת אזרחיך.
אל דאגה, זו תהיה ההשקעה המשתלמת ביותר שלך.
תחילה הפחד אותם מפני אויב חיצוני.
אם האויב החיצוני אינו מספק עילה לפחד,
צא לפעולות יזומות שמטרתן גירוי האויב להרג האזרחים שלך.
אחר-כך הפחד אותם מפני חבריהם, ידידיהם, שכניהם,
בני עירם וכל מה שזז.
עשה שהאזרחים יראו בזולת מקור לתחרות ואיום תמידי -
על פרנסתם, רווחתם, שלומם, בני ביתם וחייהם.

4. התחבר אל בעלי-ההון ומוקדי-הכוח
אתה תקבל מהם הון למימון פעולותיך,
ובתמורה תיתן להם זיכיונות מעוגנים בחוק,
לשעבוד האזרחים.

5. הצף את השוק בעובדים זרים זולים
העובדים הזרים יורידו את שכר העבודה,
וישמשו מטרה לזעם ההמונים.
האבטלה תספק דלק למנועי המלחמה,
שהיא חיונית להמשך שלטונך.
 
6. ספק בידור להמונים
תפקיד הבידור להשכיח מהאזרחים את מצבם
ולשמר את הסדר הטוב שייצרת.
הבטח להם זכיות גדולות בהימורים ממלכתיים,
וספק להם הרבה אלימות ופורנו.
השקע במשחקי טלוויזיה ובטלנובלות.

 

מסקנה הכרחית:                     
במהלך דור אחד או שניים אתה יוצר
חברה חסרת-אונים, ענייה ומפוחדת,
תלויה בך ומתחננת שתמשיך לשלוט בהם.
ואז תוכל לומר:
"מי שבוחר בי - בוחר בשלום ובביטחון.
מי שבוחר בי - בוחר במדינה והמדינה זה אני",
והם יבחרו בך שוב ושוב... ושוב...

בהצלחה!
הי, רודן צעיר,
אנחנו צופים בך מלמטה,
אל תאכזב אותנו,
ואל דאגה!
שמרנו לך מקום טוב קרוב לאש.
אין כאן שיפודים, אין זפת רותחת,
כי הגיהינום הוא גן-עדן לחסרי המצפון.

בכבוד רב
שלך,
חניבעל, נפוליון, סטלין, היטלר, מוסוליני, צ'אושסקו,
ואחרים ...

(כתיבה: אמיר אוריין. הגשה: אודי עוז)

קישור קבוע
11. שהרה בלאו, סופרת

האם מותר להשוות?

 

בשנים האחרונות אנו רואים התגברות שימוש בשואה וסמליה, בעיקר בשיח הפוליטי, השוואות אירן-גרמניה, מיצג החרדים הקיצוניים שהשתמשו בילדים לבושים בבגדי אסירים וטלאים צהובים ועוד.

ההשוואות נעשות משמאל ומימין. למה? כי השואה היא המקרה הקיצוני ביותר וכל צד רוצה להשתמש דווקא בו.

בשנת 2007 הועלתה הצעת חוק – שימוש בשואה רק בהקשר היסטורי. לדעתי זוהי טעות! אסור, לכלוא את השואה בכלוב זהב שתאבד מהרלוונטיות שלה.

הכול חוזר לוויכוח העתיק: האם מותר להשוות? גם במערכת החינוך, בהוראת השואה, קיים  ויכוח עתיק, האם השואה היא אירוע חד פעמי או על נמצא על הרצף ההיסטורי? רק ככה אפשר ללמוד מזה.

בשנת 2006 דיבר כאן ינון מגל, וסיפר על הטלאי הכתום ואיך המתנחלים השתמשו בשואה כדי לקבל תקשורת, שהשתתפה בשמחה באירוע, אך מיהרה לגנות. כאמור, צביעות התקשורת.

השואה כאן, כדי שנלמד ממנה, וכן גם שנשתמש בה, זה לא חייב למצוא חן בעינינו אבל זה לא הולך להשתנות. כדאי שנתרגל לזה, אולי גם נלמד משהו.

(שהרה בלאו)

קישור קבוע
12. אבי גיבסון בר-אל, יוצר ומנהל אמנותי

"אני לא אחד מששה מיליון..."

 

הקולות בראש שלי צודקים. לא לוותר. אני פוקח עיניים, אני רואה היטב, אני לא אחד מששה מיליון, בחוץ הֶהמון שותק, איך הם לא מבינים, מסוכן לחיות כאן. אבל זה הבית שלי. אין לי ארץ אחרת. זה המקום אותו ירשו אבותיי בזכות אבות ולא בחסד. אז מה עם עברו 67 שנים, מי הבטיח שזה לא יחזור, תכנסו לספרים, האמת רשומה שם שחור על גבי לבן. כל יום שעובר לו בשקט הוא כמו מתנה. הקולות בראש שלי צודקים. לא לוותר. אני נושק לאשתי, טעם שפתיה, אולי בפעם האחרונה. אני יורד במדרגות, ניחוחות הרחוב הם כמו געגוע שנמוג. הפחד עדיין כאן, עדיין קיים. אני נחנק, קשה לנשום. קשה להאמין שהעולם לא עצר מלכת, וממשיך וממתין עד שיהיה מאוחר מדי. ההיסטוריה היא תמרור אזהרה לעתיד שחור, שבו מנסים למחוק אותנו. להעלים אותנו מהפלנטה הזו. לגרש אותנו מהבית. איך הם יכולים להיות מלאים בכל כך הרבה שנאה. מזל שדאגנו לעצמנו. שלמדנו מן העבר. היום אנחנו חזקים, לא עוד חלשים. חזקים ומאוחדים.

 

סוגרים אותנו בגטו. לא לוותר. שמים עלינו עוצר. לא לוותר. שמים עלינו מחסומים. לא לוותר. יורים עלינו. לא לוותר. פורצים אלינו בלילה ולוקחים את הילד. אצלי עוד לא פרצו. לא לוותר. אני את הילד לא נותן להם. לא לוותר. לא לוותר. לא לוותר.

(אבי גיבסון בר-אל)

קישור קבוע
13. אמנון פישר, מוסיקאי ושחקן:

"הבן של יוסף ומלי". מילים, לחן ושירה אמנון פישר.

 

כמו מלאך שנשלח מלמעלה

תקשיבי אני שר לך

שר לעצמי

על הכול אני יכול לסלוח לך

אני נשבע לך

רק תגידי לי למה – את עוזבת אותי

 

אולי כי אני אני – אני מי שבא לי

ואני לא צריך אותך שתגידי לי מי אני

אני אני ואני עושה מה שבא לי

הבן של יוסף ומלי

אדם חופשי

 

את יודעת, גם ככה החיים קשים

אז לאן את בורחת, מה רוטט לך שם במחושים

תני לי עוד רגע – נגלגל שיחה קטנה

אולי נעשה תה עם נענע

אולי נתקל בכוונה

 

נו תביני, אני אני – אני מי שבא לי

ואני לא צריך כמעט אף אחד שיגיד לי –

מי אתה?  מי אני?

אני אני

ואני עושה מה שבא לי

הבן של יוסף ומלי

אדם חופשי

 

איך זה יגמר? איך זה יגמר? - שואל המשורר

וגם הוא בתוך תוכו יודע

שהעט הנובע - נובע רק דיו

אדם חופשי לנצח

עד שהנצח פוגש את מותו

אז תהיה אתה - מי שתהיה, איפה שתהיה

תהיה מה שאתה וברוך תהיה, גם את אחותי

אבל אני אני

אולי קצת לא נורמאלי

ובכל זאת - בן אדם חופשי

(מילים ולחן: אמנון פישר)

קישור קבוע
14. הטקס האלטרנטיבי - סיום - שרה פון שוורצה

בשנת 1976 יצא יחיאל די-נור (ק. צטניק) להולנד, כדי להתנסות באל.אס.די אצל פסיכיאטר הולנדי שהתמחה בטיפול בניצולי שואה באמצעות טראנס. מחוויות אלה יצא הספר "צופן: א.דמ.ע", תערובת מצמררת של חזיונות פסיכדליים ועובדות ביוגרפיות, שבו חזר די-נור אל אושוויץ, העניק פרשנות אזוטרית להיסטוריה ותיאר את השואה כמאורע מיסטי.


"ברגע דרמטי רואה קצטניק / די-נור את אחד החיילים הנאצים מפהק. פעולה טריוויאלית זו מעוררת בו תגובת שרשרת: אם הוא מפהק, הוא עייף, ולמעשה - בן אדם. מה שאומר שהוא היה יכול להיות במקום ק. צטניק, וק. צטניק היה יכול להיות במקומו. הוא רואה את עצמו במדי אס.אס, ומבין: "אני בראתי את אושוויץ". לא השטן, אלא אני ואתה, האדם!


מסקנה הומניסטית מרחיקת לכת זו, מטילה את האחריות לשואה על האדם כאדם ואצלי היא מקבעת את המחשבה שביום שבו אני אשכח שבכול רגע נתון כול אחד מאיתנו
גם אני וילדי עלולים למצוא את עצמנו עם מזוודה ובלי ניירות
זה יהיה היום שבו אני ארגיש שאיבדתי כיוון!

(שרה פון שוורצה)

--------------

 

בתחילת הטקס הועלה המיצג "ענתיקות"

יוצרת רינת מוסקונה. משתתפות אפרת הרמלין, עליזה לבני, רוחל'ה פז, רותם זיו: עולם מודרני קר ואכזרי, שבו אסור להיות זקן.

- "They always say time changes things, but you actually have to change them yourself" - Andy Warhol

--------------

תרגום סימולטני בשפת הסימנים: לי דן

ברקע הוקרן הסרט "טיטניק", גרמניה, 1943, במאים: הרברט סלפין וורנר קלינגלר

הטקס האלטרנטיבי הראשון התקיים בשנת 1999 במועדון לוגוס, תל-אביב

מייסד, במאי ומנהל אמנותי: אבי גיבסון בר-אל

שותפה לעריכה וניהול אמנותי: שרית סבו

תודה מיוחדת לשהרה בלאו

בחסות: תיאטרון תמונע / אמיר אוריין - תיאטרון החדר

(קישור למאמר של אנה מינייב – סקירה כללית של הטקס האלטרנטיבי)
(קישורים לכרזת יום השואה שיצרו החברים: ירון פרידמן, טל בר-און)

קישור קבוע

"מהן זכויותיהם של ניצולי שואה? איך ניתן לסייע להורה נזקק? למה זכאי ניצול שואה לאחר אשפוז, ולאילו ארגונים ניתן לפנות? ריכזנו לכם את כל התשובות וגם כמה טיפים חיוניים".

 

גם השנה זה התפרסם בניוזלטר של קופת חולים.

לפני כמה שנים הכותרת הזו קראה לי כשהתחלתי לטפל באבא לאחר שקיבל אירוע מוחי.

איזה כיף! יש למי לפנות, אבא נמצא בארץ ישראל, הארץ שבא בחר לחיות ללא ספק או עוררין. אהבה טוטאלית. לארץ המובטחת (בסוגריים אלו המילים שלי: אבא בחיים לא יגיד אותן: ארץ שההבטחות בכותרת שוות באמת לתחת) אבא היה סולח לי .

אז כן..., ניגשתי לבקש סיוע שקיבלתי עליו פרסומים  כה רבים מכל עבר: בפליירים מהקרן לניצולי שואה, פרסומים בעיתונות ופרסומים בטלוויזיה וקופות החולים. הרבה כסף עולים הפרסומים האלה, אלפי שקלים, אבל יש סיבה... חייבים להגיע אלי, הבת של... כדי שאדע

ואז... כאשר כבר ידעתי את המידע, ניגשתי לקופת החולים לבקש את אותן התרופות שאמרו לי שאבי רשאי לקבל ללא תשלום. הם הסבירו לי (אנשים, אנשים מקופת חולים) שהמחלה שלו זה לא משם.

אה...זה ה"אה" הראשון.

ואז ניגשתי לקרן: הרבה אנשים עובדים בקרן לרווחת ניצולי השואה. הם מקבלים משכורות וחיים יופי מהכספים שמגיעים, ובזכות רווחתם (כן, כן, אני צינית) ביקשתי שהיום כשאבי זקוק למטפלת צמודה יעניקו לו את 9 השעות הנוספות שהוא זכאי לקבל בתור ניצול שואה, כי יש לו נכות מביטוח לאומי.

אה... זה ה"אה השני".

פה ביטוח לאומי נכנס לתמונה. וההסבר הוא כזה: אבי עבד כעובד מדינה ויש לו פנסיה (תודה לאל, אפשר לקנות תרופות, כי אנחנו לא מקבלים סיוע) ואז מכיוון שיש לו הכנסה אז מפחיתים על פי חוק את הנקודות בביטוח לאומי לחצי, אפילו שהיום אבי במצב סיעודי, על פי כל הבחנה רפואית, ואז אם ביטוח לאומי כותבים שיש חצי מהנקודות, איננו זכאים לקבל את 9 הנקודות הנוספות.

בקיצור ולעניין: במקום שהכסף שכתוב בכל הפרסומים היקרים בכל רשתות המדיה יגיע לידי אבא וייתן לן אפשרות לממן את המטפלת שלו, הוא צריך לשלם על זה לבד.

אהה... זה ה"אה" השלישי.

ואני נתבקשתי להיות מטורטרת ממשרד למשרד ומאדם לאדם כדי שכל אחד יסביר לי ב"הצדקה" למה לא מגיע לאבא הכסף. הרבה שעות עבודה וזמן (תציצו שוב בכותרת) עלו לבתו של הניצול והיא חזרה בידיים ריקות לביתו של אביה.

 

ואני שואלת את עצמי?

למה ולמי הם מפרסמים את כל המידע הזה? זה בטח לא בשבילי.

זה כנראה כדי שאתם תדעו שכל אלה שיושבים בקרנות הללו ומרוויחים משכורות טובות כדי לנהל את הקרנות, לא יושבים שם לשווא. הרי הפליירים והפרסומים הם ההוכחה. חיים יופי על חשבון הכספים שנועדו לניצולים.

 

אז אבא מקבל מהקרן 2500 שקלים בחודש (על הקריטריונים האלה הוא עונה)

ולא, זה לא מכתב בקשה לעזרה לניצול ולקשיש. אבא, תודה לאל, חי טוב ויש לו את כל מה שהוא צריך למחייתו.

רק רציתי שתדעו! כי על האמת הזו אני מאד כועסת.

אה?

(איריס הרפז)

קישור קבוע

רעם התותחים

קול נפץ הפגזים

צרור היריות בחשכה

הכדורים החמים שחודרים וממיתים את הבשר החי

 

הזעקות הנוראיות בקשר

צרחות האימה של הלוחם בבונקר

חרחורי הגסיסה על האדמה הקשה

מזרקות הדם שמתפרצות בין ידיו חסרות האונים של החובש

 

הבכי קורע הלב של האלמנה

יבבות התינוק היתום בעריסה

ציפורניה המדממות של האם השכולה

והאב, והאח, והחבר הטוב, שחובטים את ראשיהם בכוח בקיר

 

מלחמה היא לא שקט.

מלחמה היא לא שתיקה.

מלחמה היא מלחמה היא מלחמה היא מלחמה.

 

והמוות הוא חם.

והמוות הוא רועש.

והמוות הוא צעקה אחת ארוכה ומתמשכת.

 

איך אנחנו מתים?

כך

 

(אבישי מתיה)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

29. אחרי מות: ויקרא ט"ז - י"ח

"וידבר יהוה אל-משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני-יהוה וימותו".

(ויקרא ט"ז 1).

30. קדשים: ויקרא י"ט - כ'

"וידבר יהוה אל-משה לאמֹר. דבר אל-כל-עדת בני-ישראל ואמרת אליהם, קד(ו)שים תהיו כי קדוש אני יהוה אלוהיכם".

(ויקרא י"ט 1 – 2).

 

בפרשת שמיני (פרשה 26) מובא סיפור בניו של אהרן הכהן, נדב ואביהוא, שהקריבו "אש זרה", שלא הייתה לרוחו של האל, ואז יצאה אש מלפני האל ושרפה אותם. מיד לאחר מכן, "אחרי מות שני בני אהרן", נדרש אהרן להמשיך בפולחן. לא ידוע אם הייתה לו שהות להתאבל על בניו. יש להניח שכן. מפרשים אומרים שמשה, באופן אישי, ניחם את אהרן. לא במקרה התקנה הבאה שמתקן האל היא שאין להיכנס לקודש הקודשים שלו, אלא אם כן תחילה ממלא הכהן את המקום בקטורת שתחשיך אותו, כביכול, פניה של האלוהות לא ייראו. כמובן שאין מדובר בפנים גשמיים של אל. אין לו גוף וגם לא דמות הגוף, אלא שזוהי דוגמא לריחוק שיש לקיים בין האדם לבין האל היהודי המונותיאיסטי, ליצירת אל מופשט מכל תו גשמי, כחלק מהמגמה להעצים את כוחו של האל הזה.

 

משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א, הלכה ט: "אם כן, מהו זה שכתוב בתורה ותחת רגליו, כתובים באצבע אלהים, יד ה', עיני ה', אזני ה', וכיוצא בדברים האלו? הכול לפי דעתן של בני אדם הוא, שאינן מכירין אלא הגופות. ודיברה תורה כלשון בני אדם, והכול כינויים הם. שנאמר, אם שנותיי ברק חרבי. וכי חרב יש לו? ובחרב הוא הורג? אלא משל והכול משל. ראיה לדבר, שנביא אחד אומר שראה הקב"ה לבוש כתלג חיוור, ואחד ראהו חמוץ בגדים מבצרה, משה רבנו עצמו ראהו על הים כגיבור עושה מלחמה, ובסיני כשליח צבור עטוף.  (יש) לומר שאין לו דמות וצורה, אלא הכול במראה הנבואה ובמחזה. ואמת הדבר אין דעתו של אדם מבינה ולא יכולה להשיגו ולחקרו. וזה שאמר הכתוב, החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא"...

 

... בהפטרה לפרשת קדושים קוראים בספר עמוס:

"הלוא כבני כושיים אתם לי בני ישראל נאום יהוה, הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים, ופלשתים מכפתור, וארם מקיר" (עמוס ט' 7).

אומר האל: "אתם אומרים שאלוהים הוציא אתכם ממצרים ובחר בכם מכל העמים? תסלחו לי, אבל אתם לא טובים יותר מכושיים, שכידוע נחשבים במקרא לנחותים שבבני האדם (זכויות אדם במובן המודרני לא היו ידועות אז לכותב המקרא). הלוא אני הוצאתי גם את פלשתים מכפתור ואת ארם מקיר!" אם כך, האם מותר היהודי על פני הגוי – אין? האם גורל שווה לכל בני האדם מלפני האל, והעם החוטא יבוא על עונשו, אפילו הוא העם הנבחר? אכן כך הוא הדבר, אבל בהבדל קטן:

"אפס כי לא אשמיד את-בית יעקב, נאום יהוה" (עמוס, ט' 8).

קודם לכן הוא מבהיר באופן חד-משמעי:

"רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על-כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (עמוס, ג' 2).

בסופו של דבר המקרא מחויב לעקרון הבחירה. אם כן, מהי משמעות הבחירה הזאת אצל עמוס? על דרך השלילה מתבררת התשובה. על דרך פירוט העוולות שאותו עם נבחר מבצע, ניתן להסיק על תפקידה של הבחירה:

"ההופכים ללענה משפט, וצדקה לארץ הניחו" (עמוס ה' 7),

"השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון" (עמוס, ו' 1),

"כי הפכתם לראש משפט, ופרי צדקה – ללענה" (עמוס, ו' 12. "ראש": צמח רעיל, סבורים שהוא פקועית-השדה או ראש-עקוד או צמח הפרג).

"שמעו-זאת, השואפים אביון, ולהשבית (לדכא) עניי-ארץ (עמוס, ח' 4, עניי-ארץ, כתוב במקור ענוי-ארץ. עניות וענווה דינם אחד, ויש לנהוג בהם כבוד).

לאמר, מתי יעבור החודש ונשבירה שבר, והשבת – ונפתחה-בר, להקטין איפה ולהגדיל שקל, ולעוות מאזני מרמה. לקנות בכסף דלים, ואביון בעבור נעליים, ומפל בר נשביר" (עמוס, ח' 4-6).

 

חטאו של העם הנבחר אינו בזה שהוא מקיים פולחן זה או אחר, בכוונה גדולה או קטנה. חטאו בעושק-דלים ודיכוי-עניים. אין זה משנה אם מדובר בדיכוי ובשעבוד בן-עמך או בן עם אחר. דיכוי הוא דיכוי, ושעבוד הוא שעבוד ולעם המדכא ומשעבד את אחיו בני האדם, אין זכות לדרוש דבר, ודאי לא לכנות את עצמו "עם נבחר". עקרון הבחירה לא יכול להיות קהילתי, חברתי, אתני או גזעי, שאם הוא כזה, כי אז כל קבוצה המגדירה את עצמה כנבחרת, מיד מחשידה את עצמה כפשיסטית או כנאצית, או סתם גזענית מסוג זה או אחר.

 

עקרון הבחירה אינו רק חברתי קהילתי, אלא בראש ובראשונה אישי. זוהי אחריות אישית של אדם אל מול העולם ופירושו הוא: אני מטיל על עצמי את חובת תיקונו של עולם, בלי לפגוע בשלומו וברווחתו של הזולת. תיקון זה הוא מעבר לפולחנים דתיים או תפיסות מדיניות. הוא אישי ואנושי.

 

מדרש משלי (בובר), פרשה כא, [ג]: "[ג] עשה צדקה ומשפט. אמר ר' [אלעזר בר'] שמעון, כל העושה צדקה ומשפט, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב (לפני) עולות וזבחים. שנאמר, נבחר לה' מזֶבַח. אמר ר' ירמיה, כל יום שיש צדקה ומשפט בעולם, חביב לפני הקב"ה מעולות וזבחים, שנאמר, נבחר לה' מזבח.

 

מי שמבקש תיקון, יכול להתחיל בכך שייעשה בכל יום מעשה חסד אחד עם זולתו. זוהי גם חובתו של האמן: לעשות חסד עם קהלו, לא על ידי הרדמת המצפון החברתי שלו, שאז הוא עושה כמעשיו של נביא השקר, אלא בעוררות תודעתית לעוול המתרחש בעולמו. זהו צעד אחד בדרך להבנת תפקידו החברתי של אדם-יוצר.

 

כאמור, רעיון הבחירה יכול לשמש פיצוי נפשי על עוולות, אמיתיות או מדומות, הנעשות למדוכא. רעיון זה מתהפך ונעשה מסוכן, אם עם זה שרואה עצמו נעלה על אחרים, מבקש להוציא את הרעיון מכלל הזיה, או מדיון תיאורטי, ליישומו במעשה. תורת הגזע של הנאצים הובילה לרצח עמים. תורת גזע האדונים הארי, היא גרסת גזע של רעיון הבחירה, שבמקורו הוא דתי. האם אך מקרה הוא שהנאצים, שאחזו בתורה זו, בצעו רצח-עם בבני העם היהודי, שתורתו מגדירה אותו כעם נבחר?

 

אחת מהסיבות לעליית הנאציזם בגרמניה, נעוצה במורשת התרבות האירופאית. דורות רבים התייחסו אירופאים אל הגרמנים כאל עם ברברי, נחות, בזוי ונקלה. לא פלא שעם זה שאף לפצות את עצמו על היחס הזה. מצד אחד, פיצו הגרמנים את עצמם בפיתוח תרבות השכלה נרחבת ומתקדמת, אבל בשוליה של תרבות זו בעבעה תורת גזע, שהגדירה את הגרמנים כמובחרים מכל העמים. כל עוד עצמתה הכלכלית והצבאית של גרמניה הייתה קטנה, לא נשקפה סכנה מיידית מצידה של תורת הגזע. אבל לאחר שנחלו מפלה במלחמת העולם הראשונה, וחוו השפלה מדינית, ושפל כלכלי מנוון, החלו הגרמנים להתאושש ולפתח כוח צבאי רב-עוצמה. הם עדיין נשאו בקרבם את רעיון הגזע הנבחר, וברגע שהיו מסוגלים לממש אותו, הפכו לסיכון סביבתי. הנאצי הביט ביהודי כמי שמביט במראה ורואה את עצמו. זהו תהליך של השלכה. כמו אדם המזהה בזולתו מרכיב אישיותי לא רצוי הקיים בו עצמו. למשל, הוא יכול לזהות בזולתו רגש נחיתות, שכמוהו קיים בו. את רגש הנחיתות של הזולת, הוא מזהה באמצעות רגש הנחיתות הקיים בו עצמו, ואז הוא עלול להיטען בחמת-זעם על הזולת, בגלל אותו מרכיב אישיותי לא רצוי לו. כך פעלה תורת הגזע הנאצית ביחס ליהודים.

 

הנאצים זיהו בתוך עצמם את רגש הנחיתות ההיסטורי שלהם עצמם, באמצעות זיהוי היהודי עם רעיון האדם הנחות. במסורת של הנצרות האירופאית יש היסטוריה ארוכה של הגדרת היהודים כעם בזוי, שאחראי לרצח המשיח (ע': ויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה). השמדת היהודים היא פועל יוצא של חוויית הנחיתות הגרמנית ההיסטורית. הנאצים שהחלו בהשמדת נכים ובני אדם מוגבלים אחרים, הלכו והכלילו ברשימת הקבוצות הנחותות גם יהודים, הומוסקסואלים, צוענים, מתנגדים פוליטיים ואחרים.

 

היהודים פיתחו תרבות מוסר מורכבת וענפה. בשולי תרבות זו לא פסק העיסוק גם ברעיון הבחירה. אפשר לראות אותה נמשכת בשלושה מסלולים נפרדים:

1. בחירה לתיקון דתי – כסיבה לתיקון עצמי ביחס לעולם האלוהות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיקר בקבלה היהודית (משה אידל, קבלה, היבטים חדשים, הוצאת שוקן, 1993, עמ' 53).

2. בחירה מתבדלת – כעילה להתבדלות והתנשאות מעל לשאר העמים, בעיקר בחלק מהמגזרים האורתודוכסים (כי תבוא: דברים כ"ו 19: "ולתיתך עליון על כל הגויים").

3. בחירה כייעוד פוליטי – כסיבה לתיקון החברה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיקר החל מתקופת ההשכלה.

 

באמצע המאה העשרים נפגשו שני העמים, הגרמני והיהודי, בשדה הקרב האירופאי, שהפך לבית מטבחיים. הגרמני-נאצי, בעל תורת גזע האדונים, רוצח את היהודי בעל תורת העם הנבחר. יותר מחמישים ושנים מליון בני אדם נרצחים במלחמה הזאת, ובהם נרצחים שישה מליון יהודים.

קישור קבוע

לאמיר היקר

אמיר, אתה שחקן ענק, אני מעריצה את היכולות הוורבליות והקוליות שלך. הדמות שיצרת של היטלר היא מדהימה בעיני, והדיוק שאתה מחזיק אותה. אתה חושב שנדבקים בטוב הזה? ישבתי קרוב אליך... אז אמן... שידבק בי.

 

זה שהמחזה גאוני לדעתי כבר אמרתי, אבל היום לקראת סוף ההצגה זה פתאום קרה בי:

במהלך ההצגה ריחמתי על האיש הזה ועל חוליו ועל תאוותיו, ואם לא ריחמתי אז צחקתי משיגעונותיו וזה עזר לי להכיל אותו כאיש זקן מופרך, מתועב, אך אנושי, וההבנה הפנימית והרגשית שקרבן הופך למקרבן נתנו לי את השפיות שלי עם עצמי וחיברו אותי מול הכאב הפרטי שלי והכללי של כולנו בארץ כיום.

ואז כש"היטלר" קם פתאום וביקש שנהרוג אותו, פתאום זה הכה בי: הדמעות התחילו לרדת, כאב פנימי שלא רציתי להרגיש אותו, רציתי להדחיק.

שאלתי את עצמי: "איריס, מה קרה?

והדמעות נזלו - כאב עמוק פנימי מול הרוע האנושי.

אות אזהרה פנימי ברור: "עצרי! לא לגעת... זהירות, לא לתת לזה לעלות... מהר תדחיקי".

ואז ההיטלר הזה פתאום אמר: "אתם לא מוכנים לוותר על הזיכרון שלי", ואז הפניה פתאום נכנסה בי, ואז אמת אישית פנימית שלי עמוקה, שלא נגעתי בה אף פעם אמרה "לא! אני לא מוכנה להשתחרר". מה פתאום? אם אסלח ואם אשחרר וחס וחלילה אקבל... אשאר ריקה וחלולה... ומה אז? פחחחחחד

והיטלר האנושי הזה... הגיע אלי וירה חץ לתוכי פנימה.

אין לי מושג עדיין מה לענות לו, ובייחוד מה לענות לעצמי, ומה לעשות עם ההיטלר הזה שתובע ממני להתבונן על השנאה, ותובע ממני לשחרר את החשיבה האישית שלי כקורבן ותובע ממני ברמה נוספת לקחת עוד אחריות, על הטוב, ולהירפא.

אז כן, ההיטלר האנושי הזה הגיע אלי... הגיע אל ליבי.

 

ולו היה זה רק "ההיטלר", אני חושבת שהיה נישאר בתודעתי שוב רק כסמל.

ואתה יחד עם גיבסון. בגאונות, שניכם... נתתם לו רשות סופסוף להיות אנושי.

 

תודה

איריס הרפז

קישור קבוע

בְּמֶרְחָק מֵהַנַּחַל, לְיַד הָעֵצִים,

מְשַׂחֲקִים יְלָדִים בְּכַדּוּר צָהוב.

צְהָלָה, רִשְׁרוּשׁ, פִּכְפּוּךְ -  

אֲנִי אֵינֶנִּי. 

קישור קבוע

אאאחחח...

שְׁנֵי כְּלָבִים מְיֻחָמִים דְּבוּקִים לָנֶצַח

צוֹרְחִים מִכְּאֵב וּמִצֹּרֶךְ

לא יְכוֹלִים לִגְמור,

וְכֻלָּם מִסָּבִיב מְרִיעִים

וּמַכִּים בְּגַבָּם לְלא בּוּשָׁה

וְהֵם צוֹעֲקִים, נִמְלָטִים יַחַד

לְלא כִּוּוּן – פְּנֵי יָאנוּס

שַׂעֲרוֹתֵיהֶם שֶׁצִּמְּחוּ פֶּרַע בִּשְׁנוֹת הַהִיסְטוֹרְיָה

גְּדֵלוֹת לְעומֶק נִפְתָּל וְחָשׁוּךְ.

מִי כָּאן הַזָּכָר וּמִי הַנְּקֵבָה –

מִתְהַפֵּךְ כָּל הַזְּמַן

וְשִׁטְחֵי הַבָּשָׂר הַמְשֻׁתָּף

נַעֲשׂוּ לָהֶם שֶׁטַח הֶפְקֵר

שִׁטְחֵי עִנּוּי וְעֹנֶג

שִׁטְחֵי זֶהוּת

קישור קבוע

לא יָכולְתִּי עַל הַחופֶשׁ לַשִּׁיר.

הָיָה לִי חופֶשׁ. יָכולְתִּי לָשִׁיר.

כָּלוּא בְּתוֹךְ סֵדֶר כָּחול אָקְוַמַרִין

לָכְדוּ אוֹתִי הַצִּפּוֹרִים בְּכַנְפֵיהֶן

טִבְעִי לָרֶדֶת אֶל קוֹלוֹת

הַמַּים לא נוֹלְדוּ בִּי אֲסוּרִים.

כָּלוּא לא הָיִיתִי בְּשֶׁל אֱמוּנָתִי הַנּוֹאֶשֶׁת,

בִּשְׁבִי לא נָפַלְתִּי בִּגְלַל מִלְחָמָה חֲשׁוּבָה,

כּוֹחוֹת זָרִים לא כְּבָשׁוּנִי מִלְּבַד הָאַהֲבָה

אֲנִי מְקַנֵּא בְּצֵ'סְלַב מִילוֹשׁ

בְּפְרֶדֵרִיקוֹ גַּרְסִיָּה - שְׁוָּרִים לְחֵרוּת הַדָּם;

אֲנִי מְקַנֵּא בְּנַאזִים חִיכְּמַת

שֶׁלּא הָיָה לוֹ דֵּי בָּאָרֶץ וּכְבָר

מָצָא אֶת מְקוֹמוֹ בַּמַּאֲבָק הַכַּבִּיר.

אֲנִי עוֹד לא יָכול עַל הַחופֶשׁ לַשִּׁיר.

 

מֵעַל כַּנְפֵי גַּלִּים עֲשֵׁנִים

גָּזְרוּ לִי פִּסָּה מֵתְּכֵלֶת מֻּבְטַחַת.

בְּיוֹם שִׁישִׁי אַחַר הַצָּהָרַיִם

הִכְרִיזוּ עָלַי מְדִינָה

מִבַּעַד לַחֲרַכִּים שֶׁל חוֹמָה

נָפַלְתִי עָל קֵן פְּחָדִים מְנֻטָּש; 

מַצָּע הַבְּחְירָה עוֹד הָיָה חַם

כַּאֲשֶׁר הָפַך לְמַצָּע שֶׁל בְּרִיחָה   

עִירִי לא נֶעֶקְרָה מִתּוֹכִי

אָז הוֹשַׁבְתִּי יָרֵח לְנַדְנֵד לִי גִּנָּה.

 

יֵשׁ לִי אֶת כְּלֵי הַגַּעְגּוּעִים הָאֵלֶּה

מַהוּת הָ א וֹ ר הַ נָּ ע וּ ל

קָבוּעַ בִּי כּוחַ הַלַּהַט לְעַצְמָאוּת סְפֵקוֹתַי

אֲנִי לִיבֶּרָל פִּרְחוֹנִי. מְגַדֵּל יָדַּיִם

עַד שֶׁתַּגַּעְנָה אֶל קְצֵה גְּבוּל הַתְּשׁוּבוֹת

אוּלַי עוֹד אַסְפִּיק לְהִשְׁתַּחְרֵר מִמֶּנִּי.

 

הַנּוֹתֵן דְּרוֹר לִכְּאֵבֵי הָרוּחַ -

מָתַי, מָתַי בְּחַיַּי אוּכַל עַל הַחופֶשׁ לַשִּׁיר?

 

(יעקב אלג'ם, מתוך ספרו "שירים באור הנעול" בהוצאת "עיתון 77")

קישור קבוע

ואז אדם צרח מהבניין ממול "שקט!"
וריח היסמין פתאום חדל.
ותחינתו את קיומי פתאום סודקת.

לרעש בקיום ישראלי יש מטרה צודקת,
לרעש בקיום ישראלי יש הרבה משקל
ואז אדם צרח מהבניין ממול "שקט!"

איזו דרישה חצופה מול קיומי נפרקת
איזה מין גבר מטומבל
(וריח היסמין פתאום חדל)

זוכר לפני עידן הסלולר אז את אימי צועקת
שנבוא הביתה ונאכל.
ואז אדם צרח מהבניין ממול "שקט!"

(אולי הגערה צודקת,
אבל קולו בלתי נסבל)
וריח היסמין פתאום חדל.

ואם הייתה זו אהובה שורקת
ולו אהבנו בגפף לילה קל?
ואז אדם צרח מהבניין ממול "שקט!"
וריח היסמין פתאום חדל

קישור קבוע

קטע ממחזה.

כתיבה: איתן פרץ. עיבוד למחזה: שחף רוזנברג ואיתן פרץ. בימוי: שחף רוזנברג.

תמונה 4

 

אני נוסע בערבותNorth Dakota . ברקע ברדיו אני שומע שחיידק הסארס המכונה "הטורף", תוקף את העיר טורונטו ואנשים מתים כמו זבובים. ארגון הבריאות העולמי ממליץ שבשבועות הקרובים יש להימנע מלנסוע לעיר הזאת.

עצרתי את המשאית בטראק סטופ והרמתי טלפון ל- Uncle שהיה בבית שלנו בטורונטו.

הוא מספר שכרגע דיבר בטלפון עםThe Johns , חבר ילדות, ושהוא בהסגר כי המגפה פרצה גם בבית חולים שבו הוא עובד.

The Johns אומר לו שלמרות שהוא בהסגר עשרה ימים בתשלום מלא וקיבל הנחיות מפורשות להתרחק מאשתו הטריה, נשבר במשימה כעבור שעתיים, אבל מתנהג כאילו קיבל פרס.

אני מציע לך, אומר  Uncle לא להגיע למסיבה ש-The Johns מארגן בסוף השבוע כי זה סיכון גבוה.

המשכתי בנסיעה לשיקגו לפרוק את המטען ומשם הביתה. כל הדרך אני מרגיע את עצמי וחושב על תוכניות מילוט מהמסיבה .נכנסתי הביתה. הטלפון לא מפסיק לצלצל. חברים מודאגים ואני מדבר עם כולם ושוכח את תוכנית המילוט, ושוכח לארגן את המחשבות ופתאום על הקוThe Johns . הוא מדבר אוטוסטראדה ולא נותן לי להכניס אפילו מילה אחת.

"הי שי, היום המסיבה, אני צריך ממך טובה. לפני שאתה מגיע, תעבור דרך מרטין. הוא אפה עוגה אבל לא יוכל להגיע. תוכל להביא אותה?".

המוח חושב דבר אחד והפה אומר דבר אחר: "או-קי, או-קי".

כבר מההתחלה כל הסיפור הזה עם מרטין נראה לי מאוד מוזר. הם גרים בבית אחד גדול, הוא, אח שלו ואבא שלו ,והוא בן שלושים ושמונה והאח בן שלושים ותשע.

אני לוקח את הרכב ונוסע לשם ואיך שאני פותח את דלת המכונית, מסתכל על הבית, אני המום. בחזית הבית תקועות תשע צלחות לוויין כמו קרניים של שור לכיוון הרחוב .עוד לא ראיתי מעודי מחזה כזה. מצלצל בפעמון הכניסה. הדלת נפתחת. הוא עומד בפתח, עב כרס, לבוש חולצה שחורה עם ציורים לבנים של משגלים לפי המזלות. כל מזל ותנוחת המשגל שלו.

לפני מספר חודשים ראיתי אותו בחתונה של The Johns. אז הוא עבר בהצלחה השתלת שיער. עכשיו שערו נראה כמו שטיח מרוט ומשומש. לא הצלחתי להבין מה עובר עליו. עיניים מצועפות, מעיפות או ממחלה.

"אה, שלום, מה שלומך? יש לי את הווירוס".

קפאתי במקומי. המחשבות התחילו לרוץ סחור סחור. למה הוא לא אומר כלום ומשאיר אותי עם זה, The Johns הזה, תראה לאילו מצבים הוא מכניס אותך, החברות הזאת עולה יותר מדי ביוקר. הבטתי הצידה לראות לאיזה כיוון אני יכול לרוץ. פעם, כאשר הייתי צעיר הייתי אצן טוב. חשבתי

קישור קבוע

כְּשֶׁהַגַּנְגֵּס מֵצִיף אֶת סִפַּיִךְ בְּיִסּוּרָיו,

לוּ נִתָּן הָיָה לִטְמון פֶּתֶק בֵּין סִדְקֵי לְחָיַיִךְ,

הָאֵם תֵּרֵזָה,

בַּקָּשָׁה פְּעוּטָה לֵאלוהַיִךְ,

בְּנֶכֶד יִפְקְדֵךְ,

יְחַבְּקֵךְ כְּחַבֵּק הַפָּעוֹט אֶת אִמּוֹ טֶרֶם שֵׁנָה,

בִּשְׂפָתָיו הַחַמּוֹת,

שֶׁנִּבְרְאוּ בָּשָׂר וְדָם וְרוּחַ,

 

אָז יָאִירוּ עֵינַיִךְ הַשְּׁקוּעוֹת בְּיֵאוּשׁ,

אַז תֵּדְעִי נועַם אַהֲבָה

לוּ נִטְמַן פֶּתֶק בֵּין סְדָקַיִךְ...

 

* האם תרזה, הוא כינויה של נזירה אלבנית קתולית מיסיונרית, שפעלה במשך כשישים שנים בכלכותה שבהודו למען העניים והחולים. הייתה נערצת על רבים. נפטרה בשנת 1997 בגיל 87. ע"פ חוקי הכנסייה הקתולית, אסור לנזירות להינשא וללדת ילדים.

(אסתר ויתקון, חוקרת ספרות ומשוררת)

קישור קבוע

שלום חברות וחברים,

אני גאה להביא כאן, בפינתי הדגולה, את מאמרו של יעקב אלג'ם:  

 

חַיַּת  אָדָם? - אין חיה כזאת

מדי פעם אני נתקל במטבע לשון זו שמרתיחה את הנפש ובעיקר עושה עוול נורא לחיה. בכתבות בעיתונות ובשיחות בין בני אדם משתמשים במטבע הלשון "חַיַּת- אָדָם", כהוספת שם תואר לקלגסים, לרוצחים ולכל מיני מפלצות אנושיות.

קשישה אחת, ניצולת שואה, הגדירה את הגרמנים כ"חיות-אדם" על כי איבדו צלם אנוש. על פי מטבע לשון זו, מי שאיבד צלם-אנוש יש לו צלם-חיה.  

 

מהו צלם-חיה? האם חיה...

- יכולה לשבת במשרד, לרכז, לאסוף ולמיין מאות אלפי אנשים לפי מוצא?

- לארגן לוחות היסעים על מנת להסיע להשמדה מיליוני בני אדם ברכבות משא?

- לתכנן מחנות ריכוז? להעביר קורסים של מפעילי "מקלחות"?

- להעביר קורסים למפעילי "תנורים" - להדריך צלפים לירות בבני אדם?

- האם חיה יכולה לשנוא? לרצוח מתוך אידיאולוגיה מטורפת?

- האם חיה יכולה לרצוח מתוך שקיבלה פקודה? היש לחיה מחשבות זדון?

- היכן החיה שמוכנה לשים על עצמה חגורת נפץ? לבוא בקהל אנשים, להיקרע לגזרים על מנת להרוג כמה שיותר בני אנוש? - האם יש לחיה מחשבה אובדנית?

הלא תשוקת החיים אצלה מדהימה! האם מלך החיות יכול  לגייס צבא של אריות ולצאת איתו למלחמה? נמרים, למשל, עם זנב ארוך יחליטו שהם עושים טיהור אתני בשבט נמרים עם זנב קצר? - האם אריות, פילים, עכברים, כלבים, כבשים, או חתולים - יכולים לאנוס, לטבוח, לשחוט, לערוף ראשים, לקצץ במצ'טות יצורים חיים אחרים - בגלל צבע עורם, גזעם, מוצאם?

חַיָּה טורפת כדי לאכול! אם היא חית-בית - האדם שוחט אותה כדי לאכול אותה.  כשנמר צד איילה זה נראה אכזרי ולא  אסטטי. לחיה אין אימא שתלך לשוק ותבשל  לה מטעמים. בני אצולה ונסיכים יוצאים  לצוד שועלים כמנהג עתיק  לשעשוע ובידור בשעות הפנאי. מדוע בני-אדם צדים ליוויתנים, פילים, דולפינים, או קופים? בגלל איברים מסוימים בגופם, לספוק יצרים כמו אמונה מטורפת על הגברת האון הגברי.

חיה תוקפת בני אדם מתוך פחד, כהגנה עצמית. לפעמים נמר תוקף גורים של נקבה  אחרת - כדי לזכות בחסדיה.

השימוש במטבע הלשון "חית-אדם" - עושה עוול נורא לבעלי החיים.

ההשוואה, כביכול, של האדם לחיה - עושה עוול לחיה ונותנת הנחות לבני האדם.

"שמעתם על הישראלים בחוץ לארץ? הם מתנהגים כמו חיות!"

"ראיתם את המכות במגרשי הכדורגל? מתנהגים כמו חיות". בואו נברר.  

חיות מזמינות דיל: טיסה+מלון. משתוללות במטוס, משחיתות חדרי מלון. לפעמים אבא סוס אומר לבנו הַסְיָח: "בני, תפתח את המזרון עם סכין שלקחנו מהמטבח. אולי נמצא קצת קש למאכל".  חיות נלחמות זו בזו - אבל אחד על אחד, בקרב על טריטוריה, בקרב על חסדיהן של הנקבות. 22 פנתרים / זאבים / חתולי בר לא ילחמו זה בזה לחיסול חשבונות, בגלל  עלבונות, או פגיעה באגו.

זאבים לא ילחמו זה בזה כלהקה בלהקה, כעדר בעדר.    

החיה היא לרוב יצור תמים ואומלל שבטבע נלחם על הישרדות. החיה היא יצור נשלט ע"י האדם שאי אפשר להשוות לשום יצור חי אחר.

מוחנו מתוכנת למיין את הביטויים "אנושי","בן-אדם", כתכונות חיוביות.

זו טעות סמנטית חמורה. הנאצים היו בני-אדם, הנאצים היו אנושיים.רק בן-אדם

אנושי יכול להמציא זוועה מפלצתית כזו שנקראת שואה, רצח-עם. ראינו את אייכמן בחליפה, יושב בתא הזכוכית. הוא נראה כחיה? הוא היה כל כך אנושי, כל כך בן-אדם ילוד-אישה.  כל כך בן-אדם - מפלצת.

מישהו יודע מה מקור הביטוי השקרי "חַיַּת-אָדָם"? האם הוא קיים בשפות אחרות? באבן-שושן מצאתי: חַיָּה רעה, חַיַּת -פֶּרֶא, פְּרִיץ-חָיּוֹת, חַיָתוֹ-טֶרֶף, אדם-היער (אורנג-אוטנג), בהמה בצורת אדם (כינוי גנאי לטיפש וסכל) באבן-שושן לא קיים "חָיּוֹת-אָדָם". 

אני קורא בזה לעקור מהשפה העברית את מטבע הלשון "חַיַּת-אָדָם" שעושה עוול נוראי לחיה ונותנת הנחות "אנושיות" לנו, בני האדם.

(יעקב אלג'ם, 22.4.2012)

 

שלכם באהבה
תיאודור

קישור קבוע

כי מה צריך בסך הכול הבן אדם בשביל לחיות?

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

"הייתי מהופנט!"  (אלי הוז, במאי-יוצר, יועץ ומנחה קבוצות)

"יהלום של יצירה!"  (שני לרר, שחקנית ומנחה)

"חוויה מטלטלת!"  (שלי קלינג, קולנוענית ושחקנית)

"חוויה מדהימה!"  (איריס הרפז, שחקנית ומוסיקאית)

"עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי!"  (רן בן עזרא, שחקן ומנחה)

"הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק!"  (הילה גלסר, מחזאית ושחקנית)

"מדהים! הייתי מהופנטת".  (רותם זיו, שחקנית ומנחה)

"יצירה מלאה עוצמה!"  (דורית אבנט שחקנית ומנחה)

"היטלר בחדר, הופך את הבטן!"  (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)

"מבוצע בעוצמה ובעומק על-ידי אמיר אוריין. זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית שרק שחקן מעמיק ומיומן מסוגל לה".  (ורדה צ'צ'יק, אשת תיאטרון ותקשורת).

"אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך מפחידה בעולמנו".  (שושנה ויג, סופרת ומשוררת)

"משחק וירטואוזי בהצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת מחשבה!"  (יוסי זיו, מנחה ושחקן)

"מושלם!"  (ערן שיין, שחקן)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

 

במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.

 

יצירה בהומור שחור, מצמררת ומאתגרת.

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
יום שישי, 27.4.2012, בשעה 14:00

יום שישי, 11.5.2012, בשעה 14:00

מוצ"ש, 12.5.2012, בשעה 20:30

יום שישי, 25.5.2012, בשעה 14:00

(לקבלת התוכנייה)

--------------

 

העלמה והמוות

 

 

"הצגה עזה והתמסרות השחקנים כובשת ומצמיתה. הצדעתי לגיבסון על ההישג שלו כבמאי. הוא מיצה עד הקצה את דחיסות החלל והפך את החדר לתא עינויים - הן זה שבזיכרונה של פאולינה והן זה המתקיים במישור שבו מתרחשת ההצגה. גם כסא הגינקולוג הוא בחירה מושלמת. הטקסט של דורפמן הופך את הקרביים".

(נאוה סמל, סופרת)

 

גרסה חדשה ומסעירה למחזה של אריאל דורפמן. נכתב כביקורת על משטרו הדיקטטורי הרצחני של פינושה. פאולינה שומעת ברדיו כי בעלה חרארדו, משפטן מצליח, התמנה לעמוד בראש ועדה ממלכתית שתחקור את הפשעים שנעשו בידי אנשי המשטר הקודם, משטרו של הרודן פינושה, אבל לא מקרים של עינויים שבהם המעונים נותרו בחיים.

באישון לילה, מגיע אורח לביתו של הזוג. מתברר כי הוא רופא בשם דוקטור מיראנדה. פאולינה אשר בעברה נרדפה על רקע פוליטי, נאסרה ועונתה בבתי הכלא של הדיקטאטור, מזהה את קולו של הרופא כמי שהיה אחראי לעינויים שלה, ואף אנס אותה. את מעשיו הוא נהג לבצע לצלילי הרביעייה "המוות והעלמה" של שוברט. היא מחליטה לערוך לו משפט שדה ולגרום לו להתוודות על פשעיו.

 

מחזה: אריאל דורפמן

עיבוד: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי: אבי גיבסון בר-אל

ייעוץ חזותי ועיצוב תלבושות: דלית ענבר. וידיאו: אופק בריסקר

משתתפים: יעל נביא, אלחי לויט, זאב שמשוני

עוזרת במאי: רינת מוסקונה

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין

מבית היוצר של קבוצת "אורתו-דה"

בניהול האמנותי של ינון צפריר

מוצ"ש, 28.4.2012, בשעה 20:30

יום א', 29.4.2012, בשעה 20:30

יום ב', 30.4.2012, בשעה 20:30

יום ה', 3.5.2012, בשעה 20:30

מוצ"ש, 5.5.2012, בשעה 20:30

יום א', 6.5.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח.

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 4.5.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד.

"המליאה" פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818.

 

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.

מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"

יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.

תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

30.4, בשעה 21:00

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

 



















ענתיקות ברחוב

על עולם אכזרי שבו אסור להיות זקן.

בכל יום שישי, בשעה 13:30.
מופע רחוב. בכל שבוע במקום אחר בתל-אביב.

בימוי: רינת מוסקונה. לפרטים: 050-795-4582.

 

אפריל במרכז לתיאטרון של עכו

אום מוחמד

יצירתה החדשה של סמדר יערון

בביצוע ייחודי בבית היוצרת

28.4 | מוצ"ש | 21:00            

טריינינג בחממה למחול

הזמנה לרקדנים ולשחקנים מקצועיים לקחת חלק ולהשתתף בטריינינג החממה בהנחיית אסנת שנק יוסף וסמדר יערון               

המרכז לתיאטרון של עכו, 04-9914222.  ויצמן 1. העיר העתיקה - עכו www.acco-tc.com , acco.tc@gmail.com  

 

יובל מסקין מעשן ומדבר - המופע המלא*

מופע יחיד לשני משתתפים ואורח.

"בימוי": רועי נווה. "משחק": יובל מסקין.

אוסף של עשרות סיטואציות ורגעים שמעט מאוד שחקנים או בימאים, היו מציגים אותם יחד כמופע על הבמה. מופע שלא תוכנן מראש אף פעם. ביצירה זו אין עלילה ותהליך, אין מצב וקונפליקטים, אין דמות ויחסים, אין טקסט קבוע, אין רצון ומעצור, אבל יש לנו כוונה לנסות לעניין את הקהל, תוך שימוש בטבע האנושי והשעמום היומיומי. חלקים מהמופע הוצגו לראשונה בפסטיבל ניסוי 7 - ביכורי העיתים ובפסטיבל א-ז'אנר 8 תיאטרון תמונע.

30/5, תמונע, 20:00 - 03-5611211

 

Fade

שני שחקנים אנונימיים, בני 30, מחליטים לערוך לעצמם ערב מחווה והצדעה חגיגי, שלאחריו הם יעזבו את הבמה לתמיד תוך סגירת חשבון עם עולם התרבות והבידור של מדינת ישראל. זוכת פרס השחקנים הטובים ביותר (פסטיבל עכו)

לפרטים נוספים: (כאן)

1/5 תמונע, 16:00, 20:30. כרטיסים: 03-5611211 - 50% הנחה ב"לאן" ומאות ארגונים.

31/5 עכו, 21:00. כרטיסים: 04-9914222

 

מחשבים - תיקון

שחר נגר: 050-764-8002

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

חלל אוטיסטי

במקום למחוא כפיים, החבר'ה ב"אוטריט" מרימים ידיהם באוויר ומנופפים בהן. זוהי דרך נפלאה להביע הערכה בלי ליצור פרץ של רעש. (מקור)

-------------- -------------- --------------

למה השמות הלוהטים במחול לא מגיעים לישראל?

בעיות תקציב, מגבלות פוליטיות, או שהקהל פשוט מעדיף מופעים פופולאריים. כל הסיבות שמביאות לירידה המתמדת באיכות האמנותית של ההופעות בתחום. המאמר הוא משל למצבה של התרבות הישראלית היום ככלל (קישור).

-------------- -------------- --------------

מבט

שידור מהדורת חדשות ברשת של טלוויזיה מרכזית. זה עתה נסתיים אייטם על תופעה חברתית / תרבותית, אלטרנטיבית או חתרנית או אופוזיציונית. המגיש מופיע להמשך המהדורה. אבל תחילה הוא עוטה על פניו הבעה של: "מה זה היה? מוזרים, לא כן?". שנדע שהוא לא מזדהה עם הפריקים הללו, שהוא בסדר, שהוא בדיוק כמו המרובעים הבוהים בו ברגע זה בסלון ביתם.

(וינסטון סמית)

-------------- -------------- --------------

סיכות

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר במחזה "היטלר")

--------------

"ניתן לך הזדמנות להתבטא, דוקטור.

אתה יכול להיות שקט. פשוט לא הייתי רוצה

להוריד את המחסום מהפה שלך"

(פאולינה במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

שוטף פלוס

עם איתי יטוב (בוגר תיאטרון החדר)

בלוג סטירי בוידיאו (כאן)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il