הוזמנתי לפאנל של אנשי תרבות במינכן. כל אחד מאיתנו היה צריך לבחור צילום של
הצלם הנפלא פאול גולדמן. הבטתי בצילומיו הכוללים רגעים מרתקים בישוב היהודי בארץ ובחרתי בתמונה. תמונה ראשונה שלא יצאה מראשי מרגע שראיתי אותה.

פלג גוף עליון ללא פנים של אישה בעלת צוואר אצילי ומסותת להפליא, ידיים חזקות ונקיות מכתמים וצלקות, כולה גאה - יכולתי לדמיין את פניה. על חזה רשום המושג זונת שדה ומס' סידורי של אשוויץ. יופי מושלם משולב בכאב האבסולוטי החקוק בזיכרון הלאומי-אושוויץ. צירוף בלתי אפשרי.

מיד התחלתי לחקור את התמונה והבנתי שיש וויכוח שלם האם התמונה מבוימת והאם היו זונות שדה יהודיות או לא . ויכוח בעייתי בעיני כי מי יודע אם האישה המצולמת היא יהודיה? אולי היא מזונות השדה הלא יהודיות שהחליטו לקשור את גורלן אם העם היהודי ולכן באה לנהלל שם צולמה התמונה? האם זה באמת משנה מוצאה או עצם מיקום הקעקוע? האם אין נשים וגברים שנוצלו מינית במלחמה?בכל מלחמה? לי ברור שהיו, רק סיפורם לרוב נגנז בגופם ונפשם של אותם האנשים.

זאת תמונה שהיא יצירה תקופתית בין אם היא מבוימת או לא,  כמו ספריו הבלתי נשכחים של קצטניק. יצירות שאינן עומדות למשפט על אמיתותן אך מספרות סיפור, מוציאות את המושג שואה מהמוזיאון וממחישות אותו באופן מידי. יצירות שבאות להזכיר שבמלחמה התוצאות הינן בלתי משוערות לא ידועות והכאב הנלווה להן הוא עצום.

ולכן כשאני חושבת על מלחמת העולם השנייה ועל האישה הזאת שהייתה או לא הייתה ועל נשים, ילדים וגברים רבים אני אומרת -  לא עוד מלחמה משום סוג שהוא . זהו הבדל גדול מהמשפטים שגדלתי עליהם בארץ "לא נשכח" ו"לא עוד" משפטים  שמקבעים את מעמדנו כקורבן לשעבר ומותירים את ה"רוע"  שם, רחוק, אצלם ולא אצלנו. מרחקים אותנו מהרוע הקיים בתוכנו. נותנים לנו לשגות באשליה שהאדם הוא אנושי. על אדם לעבוד קשה בכדי להיות "אנושי", בכדי להיות מסוגל לאהוב ,לחמול , לסלוח, עלינו לעבוד קשה בכדי להוציא את הכעס מחיינו. עלינו לחנך את עצמנו ואת ילדינו לא לשמר רעיונות, לא להלחם למען מטרות, לא להיות צודקים אלא לאהוב את הטבע להוקיר את הנוף לאהוב אדם באשר הוא אדם. 

גם השנה בפעם ה14 יעלו לבמה עשרה דוברים כול אחד מהם יביא הערב את הזווית האישית שלו לזיכרון השואה. יחד הם יתנו תמונה חדה של ישראל זוכרת שואה 2012.

(שרה פון שוורצה)