הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא צעד קדימה בהתפתחות התיאטרון. זו חוויה בלתי רגילה! (פרופ' אואן שפירו, אוניברסיטת סירקוז, ארה"ב)


3. יגאל שתיים, אמן ופעיל חברתי

דור שלישי ליוצאי ברלין על יחס הממשלה לפליטים ולמבקשי מקלט.

- "מרק בשר טוב הולך מצוין עם הומניזם" (ברטולד ברכט).

צאצא של מרק

אני צאצא של פליטים, ואני רוצה לדבר הערב על מרק. כדי לדבר על מרק צריך לדבר על מרכיביו, ומרכיב עיקרי במרק הוא מים. אני מדבר על מרק המורכב ממי האוקיאנוס: כמות אדירה של מים שיש בין יבשת אירופה ליבשת אמריקה, והמים שבין יבשת אמריקה לים התיכון. אבל מים מלוחים בלבד - אינם מרק של ממש. מרק אמיתי צריך דבר מה עיקרי בתוכו: ירקות, שורשים או בשר. הבשר במים המלוחים האלה הוא בשרם של סבי וסבתי הברלינאים - אלזה וזיגברט. לפני שהפכו לפליטים - קורבנות הגזענות - עיצבה סבתי כובעים בחנות שהייתה בבעלות המשפחה בכיכר קורפורסטנדאם בברלין, ולסבי הרופא הייתה קליניקה לא רחוק משם.

אבל כל זה נגמר, ביום שזיגברט ואלזה הפכו לאזרחים מדרגה שנייה. סבא זיגברט, שנלחם בחיל הרגלים של צבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה, אולץ לוותר על מקצועו וזכויותיו ונאלץ לנטוש את סבתא אלזה ואת בתם הקטנה אוולין בת הארבע (אחותה של אמי) בליבה של ברלין הנאצית - מותיר אותן יחד עם הוריו הקשישים. סבא זיגברט נאלץ לעלות על אונייה ולהשאיר את משפחתו במקום המסוכן ביותר עלי אדמות עבור יהודים.

את כאב פרידתם של סבי וסבתי בנמל ברלין, בקיץ 1933, איני מעז לשער. את הציפייה שיצליח להשיג ולשלוח מסמכים אל מעבר לים, אשר יצילו את חיי סבתי ומשפחתה מאימת החולצות החומות והשחורות אשר צעדו ברחובות הסמוכים בלילות, אוחזים לפידי אש, מהדקים בכל צעד את אחיזת שרווליהם בגרון יהודי גרמניה כולה - ציפייה זו איני מצליח לדמיין. במהלך ההפלגה בת השבועיים העפיל סבא זיגברט אל חירותו הפרטית, עליה היה ודאי שש לוותר - הפלגה ממנה שלח מכתבים, ששמורים אצל אמי.

אני צאצא של פליטים. אני רגיש למצבים של רעב ובינואר מת מישהו מקור בגינה הציבורית 'גינת לוינסקי' בתל אביב, ולא יכולתי יותר לעמוד מנגד ולא הייתי לבד. ואנחנו מכינים מרק בגינת לוינסקי. למה מרק? היה חורף, נראה לנו פתרון יהודי מתאים, לא שאלנו את האפריקאים מה הם רוצים. קר? יש מרק. מרק בשר. הפניצילין היהודי המפורסם. ועברו 100 ימים של פליטים עומדים בתור. הם עומדים שם - משום שיש חוקים חדשים עכשיו. שמכנים אותם בשמות, מעלילים עליהם עלילות. ואני פשוט לא יכול לסבול את זה. במרק - יש כל מיני דברים צפים, בשר ותפוחי אדמה, שצצים כמו קרחונים ויבשות באוקיאנוס.

בכלים חד פעמיים אנחנו מגישים ל- 500 איש ויותר בכל יום. אתמול הגיע פליט ששרד את העינויים של הבדווים בסיני. ואומרים לי - ״חיות הבדווים האלה״. אבל אני רואה רק התנהגויות של אנשים. וכותבים לי "עניי עירך קודמים" ואני חושב שקורצים לי כשאומרים את זה, כי זו עירי ואלה עניי, אז למה הם מתכוונים? זה שם קוד כזה: שתדאג ללבנים. השואה לא החלה בתכנית השמדה. היא החלה בדברים קטנים. בהזרה של ציבורים. בהקצאת מקומות ישיבה, בהעדפה גזעית בהשכרת חדרים, בחוקים נגד המסייעים לזרים, באיסור העסקה וקנס למעסיקים. ומי הם אלה שנותנים לדברים שכאלה לקרות בכיכרות הערים? נבחרי ציבור והמון של שותקים.

יש שמשוויים בין צבע לצבע, בין פליט לפליט, בין לאומנות זו ללאומנות אחרת. ואלמלא פעילות שבלמה מעט את החוק - כל פעילות הגשת המרק בגינת לוינסקי הייתה בלתי חוקית והיינו יושב במעצר. אימא שלי גילתה לי לאחרונה שסבא זיגברט וסבתא אלזה הקימו בדרום אמריקה בתי יתומים לפני שעלו לארץ. אבל בישראל של היום - זה כמעט לא חוקי - להגיש לפליט מרק.

(יגאל שתיים)

לאיגרת השבועית של 2012 . 4 . 26