חוויית עשיית הסרט "ילדי היטלר", פגישתי עם מזכירתו של היטלר.
"להסתכל לרוע בעיניים"
ערב יום השואה. הימים ימי טרום ערוץ 2 ובטלוויזיה משודרת הדרמה אנה פרנק. מדובר בסך הכול בהצגה מצולמת לסיפור הידוע אשר משודרת כבר בפעם המי-יודע-כמה מדי ערב יום שואה ואני, ילד צעיר שיודע כבר שהדרמה תסתיים בדפיקות חזקות בדלת של "ההם", לא מסוגל להישאר בבית, בורח ממנו ומסתובב ברחובות הכפר שלי תוך שאני מחשב את הזמן - מתי אמורה להסתיים התוכנית? מתי הדפיקות בדלת יהיו כבר מאחורי ואפשר לחזור הביתה...?
זה המפגש הראשון שלי עם השואה. הרוע היה בדמות דפיקות חזקות בדלת ורקיעות של מגפיים - אבל לא היו לו פנים.
שלושים שנה מאוחר יותר. סיימתי לימודי קולנוע ואני בעיצומה של עבודה על סרט. על השואה, כמובן. אני והצוות בישיבת תחקיר במשרד בירושלים ואני מקבל את אחת משיחות הטלפון הללו שאתה לעולם לא תשכח. מעבר לקו מיכאל, תחקירן גרמני שעובד איתי. "השגתי לך את מספר הטלפון של טראודל יונגה, מי שהייתה במשך שנים רבות המזכירה האישית של היטלר" הוא אומר לי בפשטות.
"רוב הסיכויים שהיא תטרוק לך את הטלפון בפנים... – אבל אם לא – ייתכן והיא "קצה חוט" לסרט שלך".
אני זוכר שהתיישבתי בכסא קרוב בעודי מחזיק בידי את מספר הטלפון שהרגע קיבלתי, מתקשה להאמין שאני במרחק שיחת טלפון אחת עם המזכירה של היטלר. אני מודה שלא היה לי את האומץ והכוחות לעשות את שיחת הטלפון מיד. למחרת התקשרתי. הצגתי את עצמי ולאחר שתיקה שנראתה לי כמו נצח, היא אמרה, להפתעתי, שאני מוזמן לבוא להיפגש איתה בדירתה.
פחות מעשרה ימים לאחר מכן, אני במינכן, עומד מול דלת ביתה של מי שהיטלר היה "הבוס" שלה.
פותחת בפני את הדלת אישה שמזכירה לי מאד את סבתא שלי... הדבר הראשון שצד את עיני הוא שולחן עגול עטוף מפת תחרה ועליו מכונת כתיבה שנראית לי מאותן שנים איומות. המחשבות מתרוצצות בראש... מי יודע מה הודפס במכונת הכתיבה הזו...
אנחנו מתיישבים בסלון דירתה. היא מציעה קפה וכן, "אפשר לחתוך את המתח בסכין"... היא מספרת לי על ההיכרות שלה עם היטלר ועל העבודה לצידו. אני זוכר את עצמי תוך כדי הפגישה, מנסה לקלוט את הסיטואציה שאני כרגע חלק ממנה. האם זה אמיתי? ואז לפתע היא שואלת עלי... היכן אני גר בדיוק בישראל? האם יש לי משפחה? הוצאתי מהתיק תמונה של הבת שלי והראיתי לה. בתמורה, היא מיהרה להביא מחדר סמוך תמונה שלה עם הפיהרר. ואני בכלל לא ביקשתי... הייתי בשוק. בבת אחת גם הבנתי שאת ההערצה שלה להיטלר עד היום, היא לא מצליחה להסתיר אפילו ממני.
שתי הסצנות הללו - המפגש הזה עם טראודל יונגה כמו גם הסיבובים מחוץ לבית ילדותי עת משודרת הדרמה אנה פרנק, הם מבחינתי אירועים מכוננים שהפכו גם אותי להיות אחד מ"שרוטי השואה". לאחריהן גם הבנתי לראשונה, ששנים גדלנו כאן בתחושה שזו באמת הייתה "פלנטה אחרת". כל טרמינולוגיה של השואה הייתה מרחיקה... הם היו שטנים. מפלצות חסרות פנים. והנה הרגע יצאתי מדירתה של יונגה לאחר שהסתכלתי לראשונה לרוע בעיניים והבנתי שיש לו פנים ושמות.
יואכים, יוזף, אווה, מגדה וטראודל... הם היו בני אדם, אנשים ונשים שבחרו ללכת אחרי היטלר. היו להם משפחות גדולות ובוילה הצמודה למחנה אליו יצאו מידי יום לעבודתם בהשמדת עם, הם העניקו לילדיהם את "החיים היפים", לעיתים במרחק 150 מטר מארובת הקרמטוריום. רק שנים רבות לאחר מכן ילדיהם יבינו מדוע סבתא ביקשה מהם לשטוף את התותים היטב מהאפר, לפני שהם אוכלים אותם...
הסצנות הללו הובילו אותי גם להבין שיש חשיבות לנסות ולפצח את "הרוע" שהוביל לזוועה. לא במקום להמשיך ולשמוע את עדויות הניצולים. לא על חשבון סרטי שואה "קלאסיים" שמספרים את הנרטיב מנקודת המבט של הקורבנות. אבל לזכור שהשואה לא קרתה ב"ואקום". מישהו עשה לנו את זה... ואפשר ללמוד דבר או שניים עליו ועל הבית בו גדל ושצמחה בו השנאה היוקדת.
החלטתי לפתוח בדיאלוג עם בני המשפחה של רבי המרצחים הנאציים. סיקרן אותי לנסות ולגלות את שורשי הרוע. היכן בדיוק הוא נולד? ומה זה עבור הצאצאים לחיות היום עם שם משפחה כמו הימלר, גרינג או הס המעוררים מיד אימה ופלצות? כצפוי, הסקרנות שלי לא ממש עניינה רבים מהם שבחרו לטרוק את הטלפון ולבקש ממני לא להעיז להתקשר שוב. אבל חלקם, האמינו שזו הזדמנות לדיאלוג חדש, טעון, כואב אבל חשוב.
כך נולד הסרט "ילדי היטלר". לאחר תחקיר ארוך מצאתי עצמי עומד מול דלתות שעליהן היו כתובים גם שמות המשפחה הנוראיים – פון ריבנטרופ, אייכמן, גת. מול דלת משרדו של ריקרדו אייכמן, הרגשתי רעד ברגליים... הרציונל שמדובר רק בבנו של פושע המלחמה שאחראי לפתרון "הבעיה היהודית" לא תפס ורק שם המשפחה עמד לנגד עיני. גם הפגישה עם נכדו של פון ריבנטרופ מי שהיה שר החוץ של היטלר זכורה לי במיוחד. מצאתי מולי בחור בן גילי פחות או יותר, כלכלן במקצועו שהיה מסביר פנים והסכים להיפגש איתי רק בכדי לומר לי שלמרות שהיה רוצה – לא יוכל להשתתף בסרט שלי מכיוון שבני משפחתו לוחצים עליו שיסרב. בהמשך הפגישה הוא גם אמר לי שבמובנים מסוימים הוא חושב שהיטלר היה האיש הנכון בזמן הנכון עבור גרמניה... ולאחר שתיקה הוסיף – אתה מבין מה יהיו כותרות העיתונים למחרת, אם הנכד של ריבנטרופ יגיד את המשפט הזה בסרט שלך...? לא היה לי מה לומר לו...
"הרהורי הכפירה" היו חלק ממני במהלך העבודה על "ילדי היטלר".
האם זה נכון בכלל ליצור דיאלוג שכזה? האם הגיעה השעה? היו שאמרו לי: כבר סיימת לשמוע את כל סיפורי הניצולים שאתה מכוון מצלמה אל מול צאצאי הרוצחים? הרי סרט שכזה עלול ליצור אמפטיה כלפיהם...
והתשובה שלי תמיד הייתה: אני לא מספר את הסיפור שלהם אלא את הסיפור שלנו. ואם אנחנו רוצים שזיכרון השואה יישמר, צריך לדאוג ולספר את אותו הסיפור מנקודות מבט חדשות, לא תמיד לספר את אותו הנרטיב. גם ב"ילדי היטלר" הצופה יגיע שוב לאושוויץ, אבל הפעם הוא ייכנס אליו מהשער האחורי.
כצפוי, במהלך המסע הזה ידעתי הרבה לילות ללא שינה. אבל באופן מפתיע יצאתי ממנו מעודד. גיליתי בגרמניה בני דור שלישי השוברים את קשר השתיקה שהיה לאורך השנים במשפחה. הם פותחים באומץ תיקים אפלים בארכיונים ברחבי אירופה וחושפים, פעמים רבות תוך תשלום מחיר של נתק מבני משפחה קרובים, את האמת האיומה על אחריות משפחתם לזוועות השואה.
האנשים הללו נטעו בליבי תקווה. נכון שיש בגרמניה תופעה של הכחשת שואה, נכון שיש כאלה שבוחרים גם היום ללכת אחרי מפלגות ימין קיצוניות שהיטלר מהווה מבחינתן מודל לחיקוי, אבל מצאתי גם גרמנים שלא מוכנים שישקרו להם ושיסתמו להם את הפה יותר. הם מוכנים להישיר מבט למצלמה, לספר את סיפורם המשפחתי ולקחת אחריות, שהם לא היו חייבים לקחת, על מעשי אבותיהם.
(חנוך זאבי)
