הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא תפיסה שלמה של אמנות הבמה. כנות הגורמת לחוויה מרעננת. אתגר לאמנים ולקהל" (פרופ' אברהם עוז)


8. עמית ליאור, תסריטאי

"גלגולו של שם" או: "חושך לי אור"

 

באוקטובר 1939 סבי, מייטק, מרדכי פינסטר קיבל התראה מחבריו לאיגודים המקצועיים בוורשה שהנאצים התחילו לעצור את עמיתיו לארגון והוא חייב להיעלם לפני שישימו עליו יד. תוך ימים הוא עזב את גרוז'יק, עיירה קטנה כ-40 ק"מ מוורשה, את הבית והעסקים הזעירים שהיו לו ועשה את דרכו לביאליסטוק, שהייתה בשליטת רוסיה באותה עת. שם אחרי תקופת התאקלמות קצרה הוא שלח שדר לאישתו, סבתי, סוניה, להצטרף אליו - וסוניה, אבי שקראו לו אז סווטק ואחותו נלי, הצטרפו לסבא מייטק ומצאו מחסה בביאליסטוק.

 

אותם ימים נפוצה ידיעה שלסטלין יש עניין ליישב את הקווקז, היא הפכה מעין מושבת עונשין ובין יתר הפושעים קיבלו שם גם יהודים. מייטק ארז את המשפחה הגרעינית שלו ועשה את דרכו מביאליסטוק לקווקז, לנסות לשרוד, להתחיל מחדש, השמועות על גורל אחיו למשפחת פינסטר שנותרו בוורשה וסביבותיה היו קשות בהרבה. 

 

בקווקז, אבי, סווטק, בגיל 6, שינה את שמו לסרגיי. התלבש לו יותר טוב כנראה בתור קווקזי. לסבא מייטק היו בעיות התאקלמות משלו: בלילות הוא השלים הכנסה בתור מורה לעברית, היה לו עניין עם שפות ואידיאולוגיה של האיגודים המקצועיים בוורשה וזה הספיק לשני יהודים להלשין לשלטונות שסבי בלילות מטיף נגד סטלין. שנים אבי אמר שבבוא העת יבוא חשבון עם ה"קפואים", אני ואחי בתור ילדים תכננו להם מבצעי חיסול שלא היו מביישים את איסר הראל, דה פקטו זה העמיד את סבי מול שופט וגזר דין של 5 שנים בעבודות פרך במכרות העופרת שבקרגנדה.

 

מייטק פינסטר זחל אל מחוץ למכרות האלה ב-1945, הוא שקל 35 קילו אחרי שחלה שם באנגינה פקטוריס כתוצאה מעבודות הכפייה. שלוש שנים מחנה מעבר בגרמניה, סבי משתקם, נלי אחותו של אבי מתחתנת עם אייבי, הם מחליטים להגר לאמריקה, סבא מייטק, סבתא סוניה ואבא שלי, סרגיי, עושים את דרכם באונייה לעבר שער העלייה בחיפה.

 

בגיל 14 הנער סרגיי, אבא שלי, גר ביפו בחצר אחת עם משפחה ערבית, עובד בוועד הפועל של ההסתדרות בתור נער שליח, בלילות הוא משלים את התיכון בלימודי ערב, מחליף את שמו לישעיהו, משם ליהושע. כנראה מתלבש לו יותר טוב בתור ישראלי. הוא הולך בצד אחד של הרחוב בשעה שסבא שלי, שקורא לעצמו מרדכי בישראל וסבתי שממשיכה להיקרא סוניה, הולכים בצידו השני ומדברים ביידיש.

 

לימים הוא יפגוש את אמי, רחל גביש, בתו הצברית של יוסף, שעלה לישראל ב-1923 מליטא עם תנועת גורדוניה, היה ממקימי מושב תל עדשים והחליף את שם משפחתו מגלזהנדלר לגביש. מנצר לזגגים הפך לחומר עצמו שממנו נעשית הזכוכית. התלבש לו יותר טוב כנראה בתור עובד אדמה עברי. "יוסקה' גביש".

 

יהושע ורחל פינסטר, הוריי, מתחילים את חייהם בגן יאשה, שם נולד אחי עופר, ואז הם חיים תקופה במושב, בתל עדשים, שם אני נולד ב-1959, עמית אליעזר (על שם סבה של אימי) פינסטר, וב-1961 כשאבי מקבל מינוי להיות שליח של תנועת הבונים בקנדה הוא מתבקש להחליף את שם משפחתו ל"ישראלי", כמקובל על שליחים באותם ימים.

 

מסתבר שפינסטר, שפירושו חושך, הוא שם גנאי שהפולנים הדביקו ליהודים כשעמדו בתור לקבל שמות משפחה. לימים כשחקרתי הסתבר לי שייתכן שזה קשור לסוג של חוש הומור – כשנכנס נמוך הדביקו לו שם משפחה כמו לנגר, כשנכנס גבוה קליינמן וכן הלאה. מישהו מאבות אבותיי הדביקו לו את השם חושך, "יא יהודי – יא חושך" – וכשאבי התבקש לעברת את שמו הוא עשה מעשה ציוני גאה והיפך בשמו. מחושך לאור, מפינסטר לליאור. סווטק-סרגיי-ישעיהו-יהושוע פינסטר, הפך ליהושע ליאור. ואני לעמית ליאור.

 

שנים אני ברומן מפוקפק עם השם שלי. בשני העשורים האחרונים, שני השמות, עמית וליאור הפכו שכיחים אולי מדי – ואני נתקל בלי סוף באנשים שפונים אליי: "אתה עמית או ליאור", פקידות ומתרימות שמבקשות להתרים אותי בטלפון אוכלות סרטים עד שהן מבינות ממי ואיך לקבל את השקלים. אבל בשורה התחתונה, השם מרגיש לי כמו אוויר, בלי היסטוריה, בלי שורשים וכחלק מתפיסת עולם שאני לא בטוח שאני רוצה להמשיך.

 

אבי לא סיפר לנו הרבה אודות חייו לפני גיל 14. רק כשבניי גדלו והיו צריכים להגיש עבודת שורשים הניסיון לדלות ממנו אינפורמציה גילתה עד כמה מעט הוא יודע, עד כמה מעט הוא זוכר ואולי בעצם מחק ממייטק פינסטר. אני בתור נער לא שאלתי כנראה. או שסתם לא נתנו לי עבודת שורשים. לקראת הנסיעה שלהם ל"מצעדי החיים" בתיכון בניי התעקשו – ועוד פיסות ושברי זיכרונות חדרו את קליפת השקט שהוא כפה על עברו, וכל מה שסיפרתי קודם הוא חלק מתהליך חליבה עיקש שהביא לנו מעט אינפורמציה על הצד ההוא של המשפחה, שנכחד – שלא נשאר ממנו אף פינסטר.

 

כבר חמש שנים לפחות אני מאיים להחזיר את ה"פינסטר" לשמי בתעודת הזהות. לפני שבועיים כשבני רֵע שב מפולין ודיבר על המראות, על האופל שראה, ועל גודל המעשה שסבא שלו מייטק, מרדכי פינסטר, עשה כשנמלט בזמן מפולין, אסף אליו את משפחתו והגיע בסוף ארצה, הבנתי שהגיע הזמן לעשות מעשה ולהשיב לעצמי את מה שחלק ניכר ממני, מהאישיות שלי, מהמהות הנפשית והגנטית שלי. את הפינסטר, את החושך.

 

נולדתי ב-21 לדצמבר, היום הכי קצר בשנה, הלילה הכי ארוך. אני סובל מתסמונות של מאניה דפרסיה שצצות כמו רכבת הרים מדי כמה שנים ומעלות ומורידות אותי במטוטלת מהירה מחושך לאור, מאפלה לאורה, מייאוש ושיממון לתקווה בלתי ניתנת לריסון. את הצד הדפרסיבי בגנטיקה קל לזהות, הדיכאון רבץ על פניו של סבא פינסטר מיום שאני זוכר אותו. פנים אפורות, אולי זכר למכרות העופרת. הצד המאני בגנום ניכר אצל החלוצים בתל עדשים, שלא היה שום קשר בין המציאות הקשה שם לבין היכולת שלהם לעוט בלהט ובעיוורון צרוב על המחר שלימים הבינו שלא הגיע.

 

אני לא יודע כמה זה אלטרנטיבי, אבל מבחינתי יום השואה המתקרב הוא הכי אלטרנטיבי שחוויתי ב-52 שנות חיי. מילאתי כבר את הטפסים לתעודת הזהות החדשה שלי. ביום השואה הזה אני כבר לא אהיה אותו עמית ליאור, אני רשמית הפכתי לעמית אליעזר פינסטר ליאור, הנה תעודת הזהות שלי – ובה יש את השם הכי ארוך שהיה לי אי פעם, מלא משמעויות שאני יכול להשתעשע בהן, להמציא להן נרטיב, להפוך למהות, לספר לכם או לעצמי שזה אני.

ואולי זה פשוט שם שמתלבש לי. 

(עמית ליאור)

לאיגרת השבועית של 2012 . 4 . 26