"אני לא אחד מששה מיליון..."

הקולות בראש שלי צודקים. לא לוותר. אני פוקח עיניים, אני רואה היטב, אני לא אחד מששה מיליון, בחוץ הֶהמון שותק, איך הם לא מבינים, מסוכן לחיות כאן. אבל זה הבית שלי. אין לי ארץ אחרת. זה המקום אותו ירשו אבותיי בזכות אבות ולא בחסד. אז מה עם עברו 67 שנים, מי הבטיח שזה לא יחזור, תכנסו לספרים, האמת רשומה שם שחור על גבי לבן. כל יום שעובר לו בשקט הוא כמו מתנה. הקולות בראש שלי צודקים. לא לוותר. אני נושק לאשתי, טעם שפתיה, אולי בפעם האחרונה. אני יורד במדרגות, ניחוחות הרחוב הם כמו געגוע שנמוג. הפחד עדיין כאן, עדיין קיים. אני נחנק, קשה לנשום. קשה להאמין שהעולם לא עצר מלכת, וממשיך וממתין עד שיהיה מאוחר מדי. ההיסטוריה היא תמרור אזהרה לעתיד שחור, שבו מנסים למחוק אותנו. להעלים אותנו מהפלנטה הזו. לגרש אותנו מהבית. איך הם יכולים להיות מלאים בכל כך הרבה שנאה. מזל שדאגנו לעצמנו. שלמדנו מן העבר. היום אנחנו חזקים, לא עוד חלשים. חזקים ומאוחדים.

סוגרים אותנו בגטו. לא לוותר. שמים עלינו עוצר. לא לוותר. שמים עלינו מחסומים. לא לוותר. יורים עלינו. לא לוותר. פורצים אלינו בלילה ולוקחים את הילד. אצלי עוד לא פרצו. לא לוותר. אני את הילד לא נותן להם. לא לוותר. לא לוותר. לא לוותר.

(אבי גיבסון בר-אל)