(צילום: אלי ליאון)

במקרה או שלא במקרה מוצגות כעת בארץ שלוש הצגות הקשורות קשר כלשהו עם היטלר.

בתיאטרון בית לסין מציגים את "שם פרטי", בתיאטרון גשר את "מיין קאמפף" ובתיאטרון החדר את אמיר אוריין כ"היטלר". נראה שהנושא עדיין רלוונטי, מתעניינים בו, "היטלר לא מת" ומושך קהל.  

במחזה "היטלר" המוצג בתיאטרון החדר וראיתי במסגרת תיאטרונטו השנה, באולם מועדון כליף ביפו, היטלר מגיע לארץ כדי שיהרגו אותו באמת וסוף סוף יתנו לו מנוחה ו/או דבר הירצחו יעורר ממשיכי דרכו הנאצים הנמצאים עדיין בכל העולם, להביא למלחמת עולם נוספת והשמדת הכול. לפי המחזה הדמיוני היטלר לא מת בתום מלחמת העולם השנייה אלא כפילו.

אומר היטלר במחזה: "אותי אי אפשר להמית כי קיים אני בתוככם לעד. הרגו אותי... אך אינכם מסוגלים, כי בלעדי אין לכם קיום... אני מבקש את המנוחה לא את הנקמה... אתם תגררו אותי בכל מלחמה שלכם".

ההצגה נמשכת כשעה. אמיר אוריין יושב ואינו זז ממקומו אך הוא מרתק, בדיבור ללא הפסק, את הקהל, הן בתוכן דבריו, הן במשחקו והן באנרגיה, המאמץ, הרגשות והכוח הפיזי והרוחני שהוא משקיע.

ההצגה מקסימה בעיקר הודות לאוריין המסוגל לרתק אותך בכוח משחקו הנהדר, בהבעות, בהעברת המסר, בכל. הוא מגיש את הטקסט בצורה דרמתית המחזיקה אותך במתח, בדריכות, בהקשבה מרבית. אוריין נכנס לתפקיד בכל רמ"ח איבריו. כל שריר, כל איבר, כל דבר לוקח חלק כאדריכל מעולה בבניית הדמות. 

אמיר אוריין שותף בכתיבת המחזה עם טובה רוגל ובבימוי עם אבי גיבסון בר-אל. דהיינו בשלושה מרכיבים שונים: כתיבה, בימוי ומשחק, היוצרים חוויה אמנותית מופלאה שלא כל יום מועלת על בימותינו. אי אפשר היה להגיע להישגים שהושגו ללא הבימוי הכמעט סטאטי, מחושב, בוטה ומעולה של גיבסון ואוריין. 

תוכן המחזה מורכב משילוב בין דברי היטלר שנאמרו או נכתבו על ידו ומדברי המחברים שהוסיפו לדבריו. הם מתארים תמצית חייו במרוצת השנים, כאשר מטרת המחברים לא הייתה שנכיר את הביוגרפיה של היטלר אלא איך אנו אחרי 60 שנה מרגע התאבדותו עדיין מתמודדים עם דמותו, איננו נותנים לו מנוח ומזכירים את מעשיו הזוועתיים.

בתום ההצגה נערך שיח בין יוצרי ההצגה והקהל, ונשאלו שאלות שלא ניתנו להן תשובות.

האם יש להזכירו לעולמים או לשכוח ולהתחיל בחיים חדשים משוחררים מטראומת השואה ומעשיו? או יש לספר, לתעד, להציג כדי שלא יישכח מה שקרה. דור השואה מתמעט ולמען הדורות הבאים חייבים להזכיר, לספר שלא ישכחו.

האם הגיע השעה להמית את היטלר סופית ולתת לו מנוחת עולמים או שיש להתמיד כאמור ולהזכירו למען הדורות הבאים. שיח שהיו בו פנים לכאן ולכאן. בין הדוברים גם נאמר שאין לנו אפשרות להרגו ואנו מקיימים את זכרו כי מדינת ישראל קמה בזכותו, בזכות השואה. אין אנו יכולים לשכוח אותו כי בלעדיו אין לנו קיום.

אוריין מתחיל את ההצגה כאשר הוא מתאפר לעיני הקהל ומספר תוך כדי כך על התלבטויות התיאטרונים השונים אם להעלות את ההצגה כאשר היא הוצעה להם. בסופו של דבר היא לא הועלתה בשום תיאטרון.

אוריין החליט להעלותה בכוחות עצמו בתיאטרונו, משחק בה וכובש את הקהל בקלות כבר עם התחלתה, מרתק אותנו לכיסא ואיננו נותן לנו מנוח אפילו לרגע עד תומה.

הוא מפגין איכות משחק שאין דומה לה אצל רבים אחרים. הוא חי את התפקיד, מרעיד את נימי ליבנו, אינו חוסך מעצמו כוח, מאמץ, התרגשות, הזדהות עם המשחק, עבודת שחקן מהדרגות הגבוהות ביותר האפשריות. דרוש כוח רוחני רב לבצע תפקיד כזה ולא פחות כוח פיזי. הוא משאיר את הצופה המום, עם חוויה בלתי נשכחת ועם חומר רב למחשבה, להרהורים.

אין לי מילים בהן אוכל להביע את המלצתי החמה והבוערת. חבל לי רק שבגלל אופי תיאטרון החדר והמקום בו הוא מציג את הצגותיו אינו מאפשר לקהל רב יותר להיות נוכח בחוויה הבלתי נשכחת ומהגילום המעולה והמקסים של התפקיד הכמעט בלתי אפשרי .

לראות או לא לראות: שחקן שאין רבים כמוהו היום על בימותינו. המלצה חמה ביותר.

(אלי ליאון, 11/4/2012, 10:12, דוא"ל: elybikoret , אתר: אלי ליאון – ביקורת.

עיתונאי-מבקר אמנות, חבר אגודת העיתונאים ת"א ותא מבקרי התיאטרון שליד האגודה)