חברים באו ואמרו, בואו נעשה הצגה. אמרתי, טוב. מה יש לנו? יש לנו חדר. מה אפשר לעשות בחדר? מסיבה, חוג בית, טיפול, שיחה בשניים, בשלושה. כמה יכולים להיכנס לחדר? כמה שנכנסים, ארבעה-עשר איש ואישה, שמונה-עשר. מספר נאה. פולחן. רוצים לעשות הצגת פולחן. יפה. נעשה הצגת פולחן. איזה פולחן? מיסטי. טוב. מה קורה בפולחן המיסטי הזה? צריך לעשות מחקר. טוב, נעשה מחקר. עשו מחקר.

מעניין שלרגע לא עלה על דעת איש לשאול באיזה אולם תיאטרון נעשה את ההצגה, או מה התקציב שלה, או מי יסבסד אותה והספונסר שלה ויחסי הציבור והפליירים והפלקטים. שום דבר מאלו הדברים שמעסיקים לרוב אנשי תיאטרון. אז אולי אנחנו לא אנשי תיאטרון מובהקים? אם כן, מה אנו? לא שאלו. הלכו ועשו.

הביאו פולחנים מהודו ועד כוש. מעניין. מעניין מאד. דברים הנובעים מתחושות חסרות מילים, נוגעים בהשתוקקות אל מה שמעבר, אל מה שלא ניתן להגדיר. רגע אחד, אם לא נוכל להגדיר לעצמנו במילים, איך נבטא את הדבר, אפילו רק בתנועה או בצליל, עבור אחרים? אפשר, ודאי שאפשר, אבל מה בעצם רצינו לומר? אין מאמר. רחוק מן הלב. אם כן, מה קרוב?

כמו חיפשנו את הציפור הכחולה של מטרלינק, זו המסמנת הקלאסית של משאת הנפש, וצלחנו ימים ועלינו הרים וירדנו בקעות, באופן מטפורי כמובן, כי באמת לא יצאנו מתל אביב, וכמו הציפור הכחולה מצאנו את האמירה שלנו בבית. בשולחן ערוך, במדרשים היהודיים בשאלות ובתשובות של בית סבא. היום הדבר נראה מובן מאליו אבל אז התרבות הלכה אל מחוזות אחרים, כפי שתחילה הלכנו גם אנו, וללכת אל שולחן ערוך נחשב אז לנדיר.

וכך נולד תיאטרון החדר

בשנת 1985.

כמה זמן עבר מאז?

אם כן, מה היה לנו:

א. לעשות עם מה שיש.

ב. למצוא מה לא נאמר עדיין ולומר אותו ביצירה מתוך עצמנו.

אם אתם מבקשים לכם ממון ופרסום, אף מילה מהנאמר כאן לא מתאימה לכם. אבל בכל אופן, שיהיה לכם בהצלחה.

(הקטע הזה הוא טיוטה שהיא אפשרות לפעולה, כמו אז, גם היום. הקטע לא מופיע בספר "המעגל הפתוח")