האיגרת השבועית

עופר גולני: מגן דוד וסווסטיקה

27.4.2012

אמיר

עדיין בהתרגשות של חוויית ההצגה (היטלר), והאיגרת השבועית הסמוכה (האיגרת, 26.4.2012) שעוסקת בשואה ומעשירה את תכני ההצגה, עם הצורך באמנות שמאתגרת. הנה יום שני, 30 באפריל (יום ההתאבדות של היטלר בבונקר בברלין) ובכן עיתוי מתאים?

אינני יוצא לעיתים קרובות מירושלים. בשנה שעברה הייתי יותר בברלין מאשר בתל אביב.

אך לחוות אותך כשחקן ולא רק כמורה או כותב, היה מרגש.

משחקך היה מלא עוצמה ומלא רבדים, ויותר מכך התכנים של אמנות כמראה לחברה, ובמיוחד השימוש בהמנון וחשוב לעשות גם ללא קבלת הממסד המבדר

אמיר - תודה ושבוע טוב

הנה טקסט מתוך המופע "אחותך" (אחד מששה המרכיבים את הסווסטיקה במגן הדוד) זווית שונה על היטלר כמשלים פועלו של הרצל. ניתן על ידי ביורוקרט שמימי עם שתי דמויות ואלוקים כבמאי-על  אשר כותב את ההיסטוריה.

הקטע מעורר תגובות הזויות והיטלר מוזכר בסוף.

והנה מולי, הממונה על הלידות, ובקשות לטבילה עברית בנהר הזמן מול כבודי ישתחו, יושב על כס יסוד ופותח ידי לנשמות. מחליט מי ייוולד היכן ומתי.

והנה עולה נשמה אחת עזת מצח, אשר בסימן שור תעלה ומבוקשה: לקבץ הפזורה לארץ ישראל. והימים מעבר לפרגוד ימי "אביב העמים" - נשמות סביב שפתם יתלכדו כגושים בעיסת האנושות. והעברית, נחלתי, משכנה בתפילות ותחנונים אין מתעורר.

ובין התפילות: הב לי בן – הבלי בן – Ein junge kein madchen, אשר מעבר לפרגוד צצות חוצצות מילים גרמניות – ואילו ממוני הלידות אשר בשפה הגרמנית לידות יקצורו ברינה בראשי ההרים ובמיטות החורקות על קפיציהן.  ויביאו לידות לרוב ואף דוברי העברית מקדם בעת התשמיש גרמנית ישיחו. ותאמר הנשמה: "עשה לי שם! וקבץ עמי אל ארץ. זה מבוקשי והיא ייעודי כי באה עת לכל העמים ומה עמי מעם וארצי מארץ?" "לו רק חפצך - בית ומשפחה ילדים ושבת ככל נפש? כי אז מחר תיוולדי ושבתי אל קשתיי, בתולותיי ותאומיי.  אך גם תרבי בקש לעשות שם אשר יאמרו בגויים "זה האיש חקוק שמו קיבץ הפזורה לארץ ישראל" מפעל כבד הוא ורחב יריעה פ"ח שנים לחותמו".

ותאמר: "מה לי שמחת הרגע חיים אחת כנגד שמי חקוק בנצח". ברכה או קללה גורלות להזיז הרבה. ואחוש את רוח הזמן מבעד לפרגוד ואומר: "מפעל חיים הוא! לדיראון עולם ולתהילת עולם, אך בימייך תדעי רק עצב ומנת שחוקך כאין תהיה. רב המחיר לבקשתך. באות ריש אקשור לשור – קשי עורף עקשנים כשור וינגחו רצונם אל נצח. ויחתום אחד מתריסר...

והרב ד"מ שנים לו אקצוב ופועלו לא יראה בחייו. לאחר מותו יקבל הברכה. ילדיו ימותו. אשתו תשתגע. אך קברו וזכרו בהר שמו בירושלים.

והצעיר לא אישה לו ולא ילדים אך יקבץ הפזורה וייתן בה אותותיו. וישלח יד בנפשו ומקום קבורתו לא ידעהו ושמו מקולל יהיה.

חמש עשרה שנים לפני מות הרב יוולד הצעיר וישכל את אחיו ואחותו ויהיה מר כ"ב שנה. ואשקול מניין שנותיהם במאזני צדק גורע ומוסיף ואקשרם באות למד היא המאזניים. ואקשור למד בהוד וביסוד – ד' סופן - ויהי הקשר אמיץ. ואשימה לאות רביעית בשם השניים לברכה ולקללה. הרב רבים שמו יקחו אך לא בימי שנותיו יראה מבוקשו ואילו הצעיר יהיה שמו לקללה. לא יקחנה איש לעצמו ומותו באש. גימל שנים אחר מותו ייחתם פועלם ותקבץ הפזורה.

ואקח תריסר שנות חיים מהרב ואתן לצעיר תריסר שנות שררה ושלטון ואמנע ממנו ילדים ואשת חיק ואשים קללת עולם בשמו. באות ה' יפתח שמם. ואקשור יסוד במלכות ושניהם....  הרצל והיטלר נשמה חצויה יצאו ובשובם פ"ה שנים יאמרו יחד

נעשה דבר ובעל דבר עבד השם לנצח ולהוד תפארת ויסוד.

(עופר גולני, "אחותך")

--------------

דינה בליך: הזקן

4.5.2012
אני עדיין בחוויה מההצגה ביום שישי שעבר. המעבר מהשטרודל תפוחים ומהאווירה הקסומה של דירתך לדמותו של ..., הזקן המאוהב בעצמו, וטירופו שנחשף בהדרגה ועולה לעוצמות יותר ויותר גבוהות. הכיעור שפתאום נוזל ממנו, שמבוים בפרטים קטנים, ולכן מאוד חד לעין. ואיזה משחק משובח!

(דינה בליך, יוצרת)

חברים באו ואמרו, בואו נעשה הצגה. אמרתי, טוב. מה יש לנו? יש לנו חדר. מה אפשר לעשות בחדר? מסיבה, חוג בית, טיפול, שיחה בשניים, בשלושה. כמה יכולים להיכנס לחדר? כמה שנכנסים, ארבעה-עשר איש ואישה, שמונה-עשר. מספר נאה. פולחן. רוצים לעשות הצגת פולחן. יפה. נעשה הצגת פולחן. איזה פולחן? מיסטי. טוב. מה קורה בפולחן המיסטי הזה? צריך לעשות מחקר. טוב, נעשה מחקר. עשו מחקר.

מעניין שלרגע לא עלה על דעת איש לשאול באיזה אולם תיאטרון נעשה את ההצגה, או מה התקציב שלה, או מי יסבסד אותה והספונסר שלה ויחסי הציבור והפליירים והפלקטים. שום דבר מאלו הדברים שמעסיקים לרוב אנשי תיאטרון. אז אולי אנחנו לא אנשי תיאטרון מובהקים? אם כן, מה אנו? לא שאלו. הלכו ועשו.

הביאו פולחנים מהודו ועד כוש. מעניין. מעניין מאד. דברים הנובעים מתחושות חסרות מילים, נוגעים בהשתוקקות אל מה שמעבר, אל מה שלא ניתן להגדיר. רגע אחד, אם לא נוכל להגדיר לעצמנו במילים, איך נבטא את הדבר, אפילו רק בתנועה או בצליל, עבור אחרים? אפשר, ודאי שאפשר, אבל מה בעצם רצינו לומר? אין מאמר. רחוק מן הלב. אם כן, מה קרוב?

כמו חיפשנו את הציפור הכחולה של מטרלינק, זו המסמנת הקלאסית של משאת הנפש, וצלחנו ימים ועלינו הרים וירדנו בקעות, באופן מטפורי כמובן, כי באמת לא יצאנו מתל אביב, וכמו הציפור הכחולה מצאנו את האמירה שלנו בבית. בשולחן ערוך, במדרשים היהודיים בשאלות ובתשובות של בית סבא. היום הדבר נראה מובן מאליו אבל אז התרבות הלכה אל מחוזות אחרים, כפי שתחילה הלכנו גם אנו, וללכת אל שולחן ערוך נחשב אז לנדיר.

וכך נולד תיאטרון החדר

בשנת 1985.

כמה זמן עבר מאז?

אם כן, מה היה לנו:

א. לעשות עם מה שיש.

ב. למצוא מה לא נאמר עדיין ולומר אותו ביצירה מתוך עצמנו.

אם אתם מבקשים לכם ממון ופרסום, אף מילה מהנאמר כאן לא מתאימה לכם. אבל בכל אופן, שיהיה לכם בהצלחה.

(הקטע הזה הוא טיוטה שהיא אפשרות לפעולה, כמו אז, גם היום. הקטע לא מופיע בספר "המעגל הפתוח")

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

32. בהר סיני: ויקרא כ"ה - כ"ו 2.

"וידבר יהוה אל-משה בהר סיני לאמר. דבר אל-בני ישראל ואמרת אליהם, כי תבואו אל-הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת ליהוה" (בהר סיני: ויקרא כ"ה 1-2).

הפרשה נפתחת בהצגת דיני שנת השבתון לאדמה בארץ ישראל. בכל שנה שביעית, אין זורעים ואין זומרים כרמים. לאחר מכן מופיעים דיני שנת השבתון ביובל. לאחר שבע פעמים שבע שנים האדמה נחה. עבד עברי יוצא לחופשי בשנת היובל. אחר-כך דיני גואל ביחס לשנת היובל.

משנזכר הר-סיני, מתעוררת השאלה: איפה הוא אותו הר מופלא. ארכיאולוגים מעולם לא הגיעו להסכמה באשר למיקומו הפיזי. בניסיונות שנעשו להשוואה בין רעיונותיהם של חוקרים בני אסכולות שונות, התוצאה הייתה מרתקת. כל חוקר הצביע על נקודה משלו על מפת אסיה ואפריקה. כמספר החוקרים כך מספר המיקומים. אשרי המאמין, המאמין שהוא "יודע" באמונה שלמה את מיקומו המדויק של הר-סיני. אבל הר-סיני אינו מקום פיזי שניתן למצוא אותו בקו אורך או רוחב מסוימים. הר-סיני הוא מקום בתודעתו של המאמין ודימוי בתודעתו של האדם-היוצר. הוא תופעה חווייתית המתרחשת בכל פעם שמתעוררת בו הארה המובילה להבנה חדשה או מחודשת, או ליצירה חדשה, ואז יכול להתאים לה גם הטקסט המופיע בספר שמות י"ט 16: "קולות וברקים וענן כבד על-ההר וקול שופר חזק מאד", ויכול להתאים גם הטקסט המופיע בספר מלכים א', י"ט 12: "ואחר הרעש אש, לא באש יהוה, ואחר האש קול דממה דקה".

רבנים דנו בעניין אותו פסוק האומר שמצוות אלו ניתנו בהר סיני וכביכול נתנו שוב בערבות מואב וסיכמו שהכול כבר ניתן בסיני, ואחר-כך באים השינון החוזר והפירושים. מחלוקת זו מתייחסת הן לחזרה על מצוות, והן להופעתן של מצוות חדשות - מתי ניתנו והיכן. לא נותר לנו אלא להזכיר שאין תורה מהפכנית ניתנת כלאחר יד, וודאי לא בגרסה אחת שלמה ומתוקנת לנצח. מטבעה של תורה כזאת שהיא עוברת גלגולים במוחו הקודח של יוצרה, וגלגולים נוספים לאחר יציאתה לאור עולם. כשמשה יורד מהר סיני ורואה את מעשה העגל, האם הוא שובר את הלוחות בגלל העגל? אם כן, זוהי פעולה אנושית יצרית בסיסית ביותר: הוא כועס על העם המשחית את זמנו באורגיות של חומר, בשעה שהוא, הנביא, מתיש את עצמו למוות אל מול אלוהיו, בענייני הרוח, ולכן הוא שובר את הלוחות. הסבר כזה מתאים לטלנובלה אמריקאית, או לסרטי הראווה של ססיל ב. דה-מיל, לא למשה.

משה יורד בפעם הראשונה מהר סיני ובוחן את הפער שבין מצבו של העם, לבין דרישותיה של תורתו. הוא מביט בלוחות ורואה טיוטה של משהו שעתיד לשנות את פני האנושות, אבל עדיין הוא בגדר של טיוטה. ברגע זה התורה היא בתוך עמה תופעה אופוזיציונית. בפני משה עומדות עתה שתי אפשרויות, ועוד אחת לא רלוונטית.

א. האפשרות האחת היא להטיל את התורה על העם, מתוך ידיעה מראש שהעם לא יקבל אותה. לקבץ סביבו קבוצה נבחרת של מאמינים ולהפוך בעיני העם לכת נבדלת ונרדפת. להמשיך במעשה היצירה, בינו לבין עצמו, בינו לבין אלוהיו. לפתח תורה אופוזיציונית בפינה אחת במדבר. ללמד אותה, בין אם הקהל הרחב מקבל אותה או לא. לנסות לקרב את הקהל אל התורה, ולאו דווקא לקרב את התורה אל הקהל ולמות באוהלה של תורתו. להניח לדורות הבאים לגלות אותה, לאמצה או לדחותה. להיות אמן התורה ולוותר על ההנהגה המיידית של העם. 

"הנסיך קרופוטקין, איש מדע ואנרכיסט ידוע, כתב שכל המחקרים הגדולים והתגליות שחוללו מהפכה במחשבה ובמדע נעשו מחוץ לכותליהן של אקדמיות ושל אוניברסיטאות, בידי אנשים אשר או, שעושרם אפשר להם לשמור על עצמאותם, או, שהרסו את עצמם בעבדם בתנאי מצוקה ומחסור, ואף על פי כן המשיכו במלאכתם בהתמדה עיקשת, כמעט נטולת תקווה" (עידית זרטל, עורכת "זמנים", מס' 44, אוניברסיטת תל-אביב וזמורה-ביתן, אביב 1993, עמ' 3.)

ב. האפשרות השנייה היא לחזור אל שולחן העבודה במגמה לקרב את התורה אל העם. פירושו של דבר לשים את דרישות הקהל לפני דרישותיה של היצירה ולנסות לקרב את התורה אל העם. להיות יוצר קואליציוני, ולקיים בידו את הנהגת העם. לומר לעצמו שמוטלת עליו שליחות היסטורית, להנהיג את העם המבולבל הזה.

ג. האפשרות השלישית היא להניח לדברים כפי שהם. להניח לרוח ההיסטוריה שתגלגל את העם הזה על פי דרכה. זוהי אפשרות שאינה מתאימה למשה, האיש שטעם את טעם היצירה המהפכנית ואת טעם המנהיגות על עם שלם, ועתה עליו לבחור בין הטעמים.

כשעלה משה על ההר בפעם הראשונה, היה יוצר אופוזיציוני. כשחזר ועלה היה כבר יוצר קואליציוני. איש לא יוכל לבוא ולטעון כנגדו על הבחירה הזאת, עד שיגיע למקומו של משה. רבים חוזרים ועולים אל ההר שלהם כדי להתקרב אל העם. מיעוטם מוותרים על התפקיד האופוזיציוני המכביד והמתסכל, ומבקשים את אהבת העם עם כל ההטבות הנלוות אליה. איש לא יוכל לבוא ולטעון כנגד בחירתם זו, עד שיגיע למקומם.

המקרא מדבר על שתי גרסאות של תורת יהוה הבסיסית, אבל תורה זו הולכת ונכתבת לאורך הדורות עד היום, שעל כן היא תורה חיה. מעצם היותה חיה לעולם אין היא מושלמת, ועל כל אדם הבא עימה במגע מוטלת החובה היצירתית להפוך בה ולהפוך בו ולמצוא את פירושו החדש.

אֲנִי מְכַוֶּנֶת לִקְצֵה אֲגוּדָלְךָ הַשְׂמָאלִי

וּמִשָּׁם

לְשַׁרְווּל הַחוֹשֵׂף גֶּלֶד עַל זְרוֹעַ

מְלַקֶּטֶת בְּהֶרֶף אֶת הַחִיּוּךְ שֶׁאַתָּה לא עוֹצֵר

נוֹצֶרֶת סִימָנֵי דֶּרֶךְ

כְּצֶבַע טָרִי,

לַמָּקוֹם בּוֹ פָּעַר הָרָעָב

אֶת רַחְמוֹ.

     בסופו של דבר המלפפונים הם אלה שהכריעו והחזירו אותו לארץ. מלפפונים קטנים, ירוקים, עם ריח של אדמה רטובה, עטופים בקליפה מבריקה, שהותירו בו שובל של געגועים. ואולי זה היה הקפה? קפה שחור ומבושל שריחו החריף המהביל היה תוקף אותו בשעות הבוקר? או אולי הלחם? אין ספק זה הלחם, חשב לעצמו, כי עם הקפה הוא עוד היה יכול להסתדר, אבל לא עם מחסור בלחם טרי וחם עם הרבה פירורים, שריח אפייתו נמהל באוויר מלוח ומשכר את החושים. לחם כזה היה מצרך נדיר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, והם עוד מעזים לכנות את חבילת הספוג המעוך "לחם", גיחך בינו לבינו וסיכם שבכול זאת את הריחות הרחוקים ואת הצבעים הבהירים של הילדות החזירו ההזיות על המלפפונים.

     ואולי בעצם זו הייתה שיחת הטלפון הטרנס אטלנטית עם דובי או שמא הרצון להתרחק מדמותו המעצבנת להחריד של מייקל הירשברג המדושן, עם ריח המרשמלו? לא חשוב מה קדם למה, געגוע הוליד געגוע, ועכשיו אפילו העשן השחור והסמיך שעלה מבתי הזיקוק במפרץ חיפה נראה לו ממרחק הזמן נקי וצלול.

     בעצם לא הייתה לו ברירה, הוא היה חייב לעשות מעשה ולחזור. כי גם אם יניח לרגע בצד את המלפפונים, הקפה, הלחם, את מייקל הירשברג או את דובי, יגלה שהיה יכול בשקט להישאר שם לולא התקרית שממנה לא הייתה לו דרך חזרה. אלמלא התקרית ההיא, אולי היה יושב עדיין במשרדו בקמפוס ומתכנן את הפרויקט הבא.

      בינו לבינו הודה שאת התקרית שהובילה לגעגועים ולהזיות על ארץ גושן, נקייה מכול רבב, היה מעדיף למחוק מזיכרונו. אילו רק יכול ליפול לתוך תרדמה ארוכה, להתעורר ולגלות שהכול היה חלום, לא היה אכפת לו גם לישון בעמידה, העיקר לברוח מהבושה. לשכוח. הוא יודע שמקור כול הבעיות נעוץ בצלקת באישיות שלו, שיש המכנים אותה "צלקת הישרדותית", שמצילה בדרך כלל מנפילה לתהומות אבל מותירה אותך חתום, נטול מיחושים ותחושות.

     בשירותו הצבאי הצלקת הייתה יתרון גדול. אבל עם השנים הצלקת צימחה עוד צלקת מעליה והפכה לעבת שריון, עד כדי כך שהצילה אותו מאותה "תקרית" שאחריה הגיע למסקנה שלא קורץ מחומר של איש מרתון. אילו היה כזה, אולי היה ממשיך עד לפסגת האמפייר סטייט וכורע מנצח כפידיפּידס. אבל עכשיו, כשמניין שנותיו נושק לחמישים, המרדף אחר ההצלחה הוא כבר לא מטרה לשמה. מאז שחזר לארץ החריש את המנוע הרועש שבתוכו והחליט לשנות כיוון ולהיות מורה בתיכון. שאול סלע מורה לספרות. זה נשמע כמו בדיחה גרועה.

     המציאות היא ההלצה הטובה ביותר שפגש. להיות מורה לחלוטין לא הייתה אחת משאיפות הילדות שלו. כשחנה גבעול, המחנכת המיתולוגית מבית הספר היסודי, ביקשה מכולם שיכתבו מה הם רוצים לעשות כאשר יגדלו, הוא כתב בתמימות: האיש שמרוקן את החרא מבורות הספיגה של הבתים. וכמה צחקה מזה המורה חנה גבעול, שלא הבינה מה עובר במוחו הקודח של ילד בן עשר. הוא נזכר בטרקטור האדום והגדול שהיה מגיע לשכונת הוותיקים פעם בחודשיים ומרוקן את בורות הספיגה מבתי השכונה. ראשו האדמוני היה מציץ מהחלון, ונהג הטרקטור היה קורא לו: "הי גי'נג'י, בוא הנה", ומעלה אותו על הטרקטור. לפעמים אפילו נתן לו לאחוז בהגה. הוא אהב טרקטורים בכול מיני צבעים, אבל זה היה טרקטור מיוחד, ואי אפשר היה למצוא כזה בשום חנות צעצועים.

     שאול חשב שכשיהיה גדול יהיה לו טרקטור כזה, והוא ייסע בכול השכונה, גופו חשוף לרוח, ירכיב את כולם כשהוא מביט בעיניים חודרות וגאות לעבר אלה שכינו אותו "ראש אבטיח". בחיוך מסופק יסתכל על פניהם המקנאות ויגיד, "לי יש טרקטור אדום ולכם לא, ואני אשאיר אתכם עם החרא שלכם לכול החיים". לא תהיה להם ברירה אלא להיות נחמדים אליו ולהצטער שקראו לו כול השנים ראש אבטיח ואבו ארבע.

     הוא זוכר את הריח החריף בבית, לפני שהטרקטור האדום הגיע, ואת אמו מסתובבת ואומרת, "שיגיעו כבר! הריח הזה לא נגמר! לא נגמר! אוז'ס, אוז'ס". הוא גם זוכר איך ביקשה מפורשות להשתדל להתאפק, "אם לא צריכים, לא חייבים", הייתה אומרת וכולם היו מסתובבים בבית כשבבטן שלהם תקועים נאדים ועוד כול מיני דברי פסולת. ואבא היה פולט איזושהי הערה מעליבה, ומכווץ את שפתיו: "נו, התקשרת"? והיא הייתה תמיד עונה: "הם אמרו שלא יגיעו בשביל בית אחד".

     וכשסוף-סוף הגיע הטרקטור הייתה הקלה גדולה בכול הבית. "קיבלנו את החיים בחזרה", אבא היה אומר, ואימא כהרגלה הייתה מקלקלת את השמחה, "די, מספיק להיכנס ולצאת מהשירותים כול הזמן, עוד תמלאו בחזרה את כול מה שהתרוקן". מה שחיזק את הרושם שבשבילה החיים הם ממילא בור חרא אחד גדול.

     אפילו פניה הנעימות של חנה גבעול לא גרמו לו לרצות להיות מורה. מורה, איזה מקצוע נחות, חשב תמיד. אם ככה כיצד נהפך ד"ר שאול סלע, בימאי, מחזאי, איש תיאטרון בכול רמ"ח אבריו, למורה? איך זה שמרצה בעל שם ב - The City University of  New York-, שמחקרו על השפעת טקסי הפולחן בתיאטרון היווה פריצת דרך בהוראת התיאטרון באוניברסיטאות שונות ברחבי ארצות הברית, מוצא את עצמו מחנך בבית ספר תיכון אזורי במדרונות הכרמל?

     בצורה הכי פשוטה אפשר לומר שזה קרה אחרי שוויתר על החלום הגדול להיות שחקן מפורסם, לפחות כמו מרלון ברנדו ב"חופי הכרך". כשהיה ילד הלך לכול היומיות בעין-דור. כול יום אחרי הלימודים היה יורד לוואדי ניסנאס ומתייצב ליד קופת הכרטיסים. הוא ראה הכול: סרטים חדשים, סרטים ישנים, "יומני כרמל", מה לא. 

     שבוי בתשוקתו לקולנוע נהה בשיכרון של ילד מתבגר אחר הרפתקאותיה החושניות של אנג'ליק. רצה לכבוש את תמימותה המלאכית של אליקי, כמו טרזן או מרלון ברנדו. בסופו של דבר את חלומו הגדול להיות מרלון ברנדו המיר ב"יוצר תיאטרון חשוב" ואת "יוצר תיאטרון חשוב" המיר באקדמיה ל"חוקר תיאטרון חשוב" ואת "חוקר התיאטרון חשוב" המיר עכשיו במורה, מחנך. ואת המילה חשוב הסיר מסדר היום. 

   עכשיו ביקש לשמוח במקצוע זה, שהעניק לו ילדות שנייה. לפעמים היה משקר לעצמו, אבל בתוככי ליבו ידע שבגיל חמישים ממילא לא רצה לבנות את עצמו מחדש ולנדוד מתקווה לתקווה. עכשיו חיפש ביטחון, עבודה, שכר חודשי, כול מה שיעניק לו רוגע. כן, המילה המדויקת ביותר הייתה רוגע.

(אורנה עקאד, "ואדי מילח", רומן ביכורים - פרק ראשון. הוצאת הקיבוץ המאוחד. זה עתה יצא לאור)

מֵהַשִּׁנַּיִם שֶׁנָּעַצְתְּ בִּי,

עוֹלוֹת הַיּוֹם דְּמֻיּוֹת.

כָּל מַה שֶּׁהָיָה

כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ הָיָה לִהְיוֹת.

גּוּפֵי מְמֻסְמָר לְנוֹרְמָלִיּוּת

בַּמַּסְמְרִים שֶׁל דְּאָגָה,

וְיָהּ דוֹלוֹרוֹזַה הִיא הַדוֹלְצַ'ה וִיטָּהא

אַהֲבָתֵךְ - מַצְפֵּן וְגוֹלְגַלְתַא.

*אוטוכטוני – נולד מן האדמה.

הַתְּמוּנָה. אִמָּא גְּדוֹלָה עַתִּיקָה

מְתִיקָה מְקוֹמָה עוֹבֶרֶת, מְקִיר לְקִיר שׁוֹבֶרֶת, שְׁתִיקָה.

שׁוֹמֶרֶת טוֹמֶנֶת סוֹדָה עַל טִיחַ לָבָן. בֵין חִיבּוּטֵי שָׁטִיחַ גַּם.

אִמָּא גְּדוֹלָה עַתִּיקָה. שְׁתִיקָתָהּ מֵעִיקָה.

זוֹעֶקֶת שֶׁבֶר בְּרִית מִילָתָהּ בֵּין כֶּתֶם קַו סִימָן וְתָו

בֵּין זְמַן עָבָר לִזְמָן קָּם צַר אוֹרֵב עוֹזֵב,

כְּצָב סוֹחֵב עַל גַּב, מוֹעֵד עַל רֶגֶל, קוֹצֵב לֵב.

אִמָּא גְּדוֹלָה עַתִּיקָה. תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה כְּעוֹצֶרֶת.

מִטַּלְטֶלֶת בִּשְׁאוֹן מְטוּטֶלֶת עַד עַז שֶׁמַתַּק מִקַּדְמַת דְּנָא.

רְצוּצָה כְּקָנֶה שָׁעוּן עַל עַמּוּד שִׁדְרָתוֹ שֶׁל זְמַן

שֶׁנָּכַח שָׁכַח וְהָפַךְ עָתִיד לֶעָבָר.

אִמָּא גְּדוֹלָה עַתִּיקָה. מְתִיקָה עַצְמָהּ מֵחָלָל אֶל חָלָל

מְכַלָּה זָעֲמָה בִּכְסוּתָהּ בְּסוֹדָה בְּעוֹדָה רוֹעָה בְּשַׂדָהּ

בְּאֵין חִיל וּרְעָדָה. זֵרֵי דַּפְנָה לֹא כַּתְּרוּ לָהּ, כַּרְעָה בְּרוּחָהּ

לא שִׁבּולֶת מֵעומֶס, לא סִבּולֶת בִּבְנֵי אֶפְרַיִם, שְׁעַת הַשִּׁין.

אִמָּא אַחַת גְּדוֹלָה, בַּת אֶלֶף, נִשְׂרֵפֶת בִּמְעוּפָהּ אל קָדְשֵּׁי הַחוֹל.

כְּרֵסָהּ מַלְּאָה בֵּין שִׁנֶּיהָ, קָמָה מִשְׁבַרֵיהָ, לַלֵּדֶת כָּרְעָה אֶת עַצְמָהּ מִמֶּנָה.

עוֹבֶרֶת מֵאֶרֶץ קור הנְשָמָה מוּלֶדֶת מוֹרֶדֶת דּוֹר אַחֵר דְּרוֹר.

מָחוֹז הַחֵפֶץ שֶׁל תּום לִבָּהּ גּוֹעֵש כְּיוֹרָה בּוֹעֶרֶת בְּלַהֲטוּטֵי חֻמַּהּ.

עוּף גּוֹזָל וְעוֹף בֶּן רֶחֶם

אִמָּא כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה וַעֲתִּיקָה שׁוֹבֶרֶת אֶת קוֹל הַשְּׁתִיקָה.

וַאֲמֵן.

(ד"ר נורית צדרבוים, יוצרת בין-תחומית, http://www.nuritart.co.il )

א.   אֲסִירָה בְּתוֹךְ גּוּפָהּ

סִגָּל מְאַשְׁפֶּזֶת עַצְמָהּ כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ

רַגְלֵי הַקֶּשֶׁת שֶׁלָּהּ מְקַפְּצוֹת כְּדַלְגִּיּוֹת

לִצְלִילֵי טֵיְפּ זוֹל תָּלוּי עַל זְרוֹעָהּ

וְהַצְּמִידִים שֶׁלְּפִרְקֵי רַגְלֶיהָ

מְבַכִּים אֶת  הָאונֶס הָרִאשׁוֹן

                  וְאֶת הָאונֶס הַשֵּׁנִי

(מלכה נתנזון, משוררת)

אנו, חובבי התיאטרון הפוליטי, כועסים, זועמים ויוצא לנו עשן מהאוזניים, בעקבות הורדת ההצגה "צפירמיהו" מאת נטלי כהן וקסברג.
ההצגה עלתה בפסטיבל עכו 2011 במסגרת הצגות התחרות, והמשיכה להופיע עד מאי 2012. אישיות בכירה צפתה בהצגה והזדעזעה קשות מכך שמשווים את היהודים שרוצים לשמור על טוהר הגזע, לגרמנים שרצו לשמור על טוהר הגזע. על פי האישיות הבכירה, מדובר בדבר שונה לגמרי. על כן, החליטה אותה אישיות להפסיק את מימון ההצגה כדי לשמור על טוהר ההצגות.
זוהי עוד הוכחה שהפכנו למדינת משטרה שבה מצנזרים הצגות עם דעות פוליטיות שונות משל ליברמן.
מה זה? בלי נאמנות אין הצגות?
מה יקרה בהמשך? יצנזרו הצגות על רצח רבין? הצגות שמראות את הרצל בתור דמות חיובית ולא בתור הרשע שרצה להפריד את הדת מהמדינה? יפטרו מורים עם עבר קיבוצניקי שלא יחדירו בטעות ערכים סוציאליסטים מהפכניים לתלמידים?
לאן נגיע?
לאן הגענו?!
סוף סוף יש כותבת אחת בכל מאורת הפחדנים המתקרנפים שנקראת מדינת ישראל שלא מפחדת להגיד את האמת. רק אחת. ואתם מנסים להשתיק אותה? אחת נגד רבים ואתם מפחדים? מה, אין לכם מספיק כהניסטים שיכולים לכתוב הצגות שיראו את הצד השני?
מה כל כך הפחיד אתכם ב"צפירמיהו"?
מה התינוק האומלל הזה יכול לעולל לכם?
כמו שצפירמיהו נפל לחייהם של ציון וגואלית, נפלה ההצגה אל חייכם. ציון וגואלית השמידו את צפירמיהו והחביאו ראיות. כדי להוכיח לעצמכם שההצגה לא מראה את הפרצוף האמיתי שלכם, השמדתם אותה והחבאתם את הראיות.
אחרי שזעקתם בסיום ההצגה ב-25.2.2012 כמה אתם לא כמו מה שכרגע ראיתם על הבמה, הדגמתם את זה בלהיות בדיוק את מה שראיתם אז על הבמה. הכנסתם את ההצגה לתנור ואכלתם אותה.
כמו שגיבור ההצגה, ציון, טוען שיש לתינוק הצלוי טעם של עוד, גם לכם יש טעם של עוד, של עוד הרבה!
היום צפירמיהו, מחר "גטו".
מוגש מטעם ארגון "תנו להצגות לחיות".
(יסמין וגנר)

מְנוֹעַ הַסִּירָה דָּמַם

כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מְאִירִים אֶת הַמֵּזַח

הַמִּטָּה נֶאֱנַחַת

כְּבָר אַחֲרֵי חֲצוֹת

כַּפּוֹת יְדֵיהֶם נֶאֱחָזוֹת זוֹ בָּזֶה, חַמּוֹת

נָעוֹת עַל הַגַּלִּים

מַזְרִימוֹת דְּאָגָה, אוּלַי אַהֲבָה, סוֹלֶר חַם, אוּלַי מְחִילָה

מְמַלְמְלוֹת

נֶאֱחָזוֹת

חַמּוֹת

מִתְרוֹפְפוֹת

מִתְפָּרְדוֹת

נוֹשְׁרוֹת

עָמוק,

עָמוק

שׁוֹקְעִים

הוּא

וְהִיא

לְזִרְמֵי תַּת-מוּדָע

וּלְרַחֲמֵי אֱלוהִים

(אסתר ויתקון, חוקרת ספרות ומשוררת)

קטע ממחזה.

כתיבה: איתן פרץ. עיבוד למחזה: שחף רוזנברג ואיתן פרץ. בימוי: שחף רוזנברג.

תמונה 9

נוסע במורד הכביש. היא עומדת בצד הכביש. עוצר את המשאית. לאן? צפונה? אבל אני נוסע דרומה. אה, דרומה גם טוב? אז בואי תעלי.

ימים של קיץ, בריטיש קולומביה, עיירה פסטוראלית. על צלע הר עצי דובדבן, אנשים מסתובבים מדברים אנגלית במבטא צרפתי.

בית ספר. פורק נייר כתיבה לשנה שלמה. שואל את הפורקים: תגידו, במשך השנה התלמידים כותבים משהו חכם על הנייר? אחד מהם מהסס שנייה ואומר: לפעמים, אבל בדרך כלל זה בולשיט. ממשיך לעיירה הבאה. ההרים סוגרים עלי. אני בתוכם כמו נמלה. אגמים כחולים יפים. שלג על פסגות ההרים, גם בקיץ. מעמיס מטען של חומרי הדברה למניטובה. נוסע, נוסע, יום שלם. אני כולי זיעה, איבדתי קשר לזמן, מגיע לחווה ענקית. על השלט בכניסה כתוב" קן קאן הגדול". נכנס לחצר, רואה מוסכים וסככות. קן קאן יוצא אלי, גזעי, קאובוי ענק, חגורה עם אבזם בגודל של צלחת, מגפיים עם שפיץ שיכולים להרוג ג'וקים

בפינה של הקיר.

קן קאן מקבל אותי בברכה כאילו הגיע המושיע. מציג את עצמו. יש לו שבעה עשר מטוסי ריסוס. אני מסתכל סביב בסקרנות. הוא רואה את זה. סיפרתי שגם אני בא מישוב חקלאי קטן ומטוסים כאלה הם בשגרה. זה מעורר את הגאווה האישית שלו. הוא מציג בפני את כל מטוסי הריסוס, אחד אחד. ובשיא ההתלהבות קן קאן ואני ממריאים מעל ערבות קנדה. שטחים עצומים של חיטה, צהובים כמו השמש. פה ושם רואים חווה עם אגם ופרות מסביב. פתאום להקה של ברווזים עפה מתחתנו. קן קאן ואני, יחד איתם, עפים לנו, עפים לנו בתוך מערבולות של ערפול. חשבתי זה חלום, זו לא המציאות שלי, זו הזיה. המטוס נוחת ואני ממשיך בדרכי.

המשאית ריקה. פתאום מכשיר הקשר מתעורר לחיים, מחזיר אותי למציאות. "בואו כל נהגי

המשאיות, יש אפרישיאישן דיי". זה סוג של יום כייף לכולם. ותמיד בקשר כל המשפטים     מסתיימים ב"קמו" (come on), במבטא דרומי. זה כמו "רות עבור" בצבא. בואו, בואו, "קמו", יש סטייקים בחינם "קמו, משחקי חברה, קמו".

על הדשא עומדים כל מיני טיפוסים וכל אחד צריך להגיד מה הכינוי שלו בקשר. משחק חברה שכזה. אחד קראו לו "Joe Boe". אחד קראו לו "הארי המזוהם". אחד קראו לו "קירח מלידה". אחד קראו לו "Jim Beem". אחד קראו לו ""He don't fuck no more. ואני, בלי שם, מתמקד בסטייקים שלפני, נועץ שיניים בבשר, מעיף מבט ורואה את פיטרבילד, ידיד לדרכים ולטיפה המרה.

פיטרבילד מספר "אני כבר כאן יומיים, אין לי מטען ואין כיוון לנסוע אליו". מולו מונחים ארבעה בקבוקי בירה ריקים והחמישי בדרך. פיטרבילד הרפתקן, תמיד נמשך למקומות שיש בהם עניין. אנחנו יושבים ושותים. הזמן כבר לא חשוב. יש לי עם מי לדבר. הלילה יורד והכוכבים יוצאים. פיטרבילד נרדם על השולחן. אני הולך למשאית, מטפס על הטריילר, נשכב על הגג, מסתכל בכוכבים וחושב איזה יום מבורך.

(איתן פרץ, שחקן)

תמיד חשבתי שאמות כשאהיה בת עשר.

דמיינתי מה יקרה ביום ההולדת העשירי,

איך יהיה כיף במסיבה,

וכולם יביאו לי מתנות,

ויגידו תיראו איך היא גדלה,

ואילו תעודות היא מביאה מבית-ספר.

ואז אני אעלם,

למקום לא ידוע,

ולא אחזור עוד,

וכולם יחפשו אותי,

ולא ימצאו.

גיל עשר נראה לי גדול ומכובד.

שאלתי אנשים אם באמת מתים בגיל הזה,

והם צחקו ואמרו שמה פתאום,

ילדה טיפשה.

ואז הגיע היומולדת,

והסתובבתי בין האורחים,

ולא נעלמתי לשום מקום.

אחר כך חשבתי שאמות בגיל שש-עשרה,

וגם זה לא קרה .

שלום חברות וחברים,

הם מהמרים גם על סוסים

בהחלטה שערורייתית אישרה השבוע הכנסת שהכסף שלכם ילך לתעשייה שמעודדת התעללות בבעלי חיים, סבל בל ישוער, אכזריות וחוסר לב

(הארץ, עוזי דן, 09.05.2012)

בלהט פיזור הכנסת שלא היה, מעטים שמו לב לכך ששלשום (שני) אישרה ועדת הכספים את הסדר ההימורים על מרוצי סוסים עם מפעילים באנגליה ובאירלנד. כלומר, ישראלים יוכלו להמר בצורה חוקית באמצעות המועצה להסדר הימורים בספורט על מרוצי סוסים שיתקיימו בחו"ל. ביניהם, מסתבר, גם חברי הכנסת.

מיעוט התנגד, רובם תמכו כדי להביא עוד כסף והכנסות - חזות הכול של פרלמנט וממשלה קפיטליסטית - אבל גם בין אלו שהתנגדו, איש לא עשה זאת מהסיבות הנכונות באמת. מרוצי סוסים (וכלבים) הם התאכזרות איומה, צער בעלי חיים במובן הכי בסיסי של המלה. לא נמצא צדיק אחד בין נבחרינו שחשב על כך. (המשך)

שלכם באהבה
תיאודור

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

"הייתי מהופנט!"  (אלי הוז, במאי-יוצר, יועץ ומנחה קבוצות)

"יהלום של יצירה!"  (שני לרר, שחקנית ומנחה)

"חוויה מטלטלת!"  (שלי קלינג, קולנוענית ושחקנית)

"חוויה מדהימה!"  (איריס הרפז, שחקנית ומוסיקאית)

"עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי!"  (רן בן עזרא, שחקן ומנחה)

"הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק!"  (הילה גלסר, מחזאית ושחקנית)

"מדהים! הייתי מהופנטת".  (רותם זיו, שחקנית ומנחה)

"יצירה מלאה עוצמה!"  (דורית אבנט שחקנית ומנחה)

"היטלר בחדר, הופך את הבטן!"  (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)

"מבוצע בעוצמה ובעומק על-ידי אמיר אוריין. זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית שרק שחקן מעמיק ומיומן מסוגל לה".  (ורדה צ'צ'יק, אשת תיאטרון ותקשורת).

"אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך מפחידה בעולמנו".  (שושנה ויג, סופרת ומשוררת)

"משחק וירטואוזי בהצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת מחשבה!"  (יוסי זיו, מנחה ושחקן)

"מושלם!"  (ערן שיין, שחקן)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.

יצירה בהומור שחור, מצמררת ומאתגרת.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
יום שישי, 11.5.2012, בשעה 14:00

מוצ"ש, 12.5.2012, בשעה 20:30

יום שישי, 25.5.2012, בשעה 14:00

יום שישי, 8.6.2012, בשעה 14:00

מוצ"ש, 16.6.2012, בשעה 20:30

(לקבלת התוכנייה)

--------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 18.5.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי.

אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה  מתלתליה.

עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

יום ד', 6.6.12, בשעה 21:00, תיאטרון קרוסל, רחוב הבנקים 7, חיפה.

מוצ"ש, 9.6.12‏, בשעה 20:30, בתיאטרון קרוסל, דיזנגוף 75 תל-אביב,

057-7827000. 052-528-4234 / 054-533-5135 

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

יום ראשון, 13 מאי‏, בשעה 20:30‏‏ בצוותא תל אביב. ההצגות מתקיימות אחת לחודש, באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר!

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 60 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 40 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.

מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"

יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.

תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

23.5 בשעה 20:30.  24.5 בשעה 20:30.  13.6 בשעה 20:30.  28.6 בשעה 20:30.

http://www.facebook.com/yoman.herayon

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

ענתיקות ברחוב

על עולם אכזרי שבו אסור להיות זקן.

בכל יום שישי, בשעה 13:30.
מופע רחוב. בכל שבוע במקום אחר בתל-אביב.

בימוי: רינת מוסקונה. לפרטים: 050-795-4582.

נדב ויקינסקי ותזמורת קטנה / נועה שמר

שתי הופעות מרגשות בכרטיס אחד. שני אמנים לקראת אלבום בכורה.

על התפר שבין האינדי רוק למוזיקה הקלאסית.

אברם בר ירושלים 14.5 21:30

המפטי-דמפטי

הביצה הכי מפורסמת בעולם. קולאז' של דימויים.

יום רביעי 23.5, בשעה 20:00, תיאטרון תמונע שונצינו 8, תל-אביב

ברוכים הבאים למוחו ולעולמו המטורף של לואיס קרול הפרופסור המפוחד.

בתוך ביצה, מסוגר בעולמו, מרגיש לואיס קרול מוגן. הוא בונה עולם משלו בו הוא מוצא מפלט. החלום הוא המציאות והיא האמת שהוא מאמין בה. בעזרת רצף של סצנות ודימויים ויזואליים בעלי תוכן עשיר בצורה ורגש, וידיאו, מוסיקה, אור וצבע, תלבושות, צלילים ותנועות, מתרחשת לפנינו חוויה חזותית מפתיעה ומחשמלת.

*לזכרו של מאיר אלוני

מחשבים – תיקון

שחר נגר: 050-764-8002

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח: (הדוא"ל שלנו)

הזוכים בפרס הציונות

בהודעה לעיתונות נכתב: "פרס היצירה בתחום הציונות הינו יוזמה של שרת התרבות והספורט לימור לבנת שנועדה לעודד יוצרים לתת ביטוי לערכי הציונות, להיסטוריה של התנועה הציונות ולחזרת העם היהודי למולדתו ההיסטורית, כל זאת במטרה להעשיר את התרבות הישראלית. אמת המידה הבלעדית שנקבעה לזכייה בפרס, הייתה איכות היצירה". זהו משפט מורכב מאד שמכיל בתוכו את הסתירה של עצמו. אם הוא נועד "לעודד ביטוי לערכי הציונות" וכו', הרי ש"איכות היצירה" אינה "אמת המידה היחידה". כבר ראינו סתירות נוראות מזו.

הפרסים

תיאטרון: המחזאית פנינה גרי והשחקנית עדי ביילסקי על כתיבה ומשחק במחזה "סיפור אהבה ארץ ישראלי" של תיאטרון חני – העמותה לקידום תיאטרון מובחר. הבמאי יבגני אריה והשחקנית אפרת בן צור על עיבוד המחזה "יונה ונער" בביצוע תיאטרון 'גשר', מחזה המבוסס על ספרו של מאיר שלו.

קולנוע: דוד פישר על סרטו  "שישה מיליון ואחד", והבמאי מני אליאס על הסרט "בצאת ישראל" בהפקתו של מיכה שגריר.

מוזיקה: יצחק תוויאור, פסנתרן מנצח ומלחין, על יצירתו "חזון העצמות היבשות".

ספרות: הסופר אשר (קרלוס) פורת על ספרו "חלוק לבן על כומתה שחורה".

אמנות פלסטית: יואב וקאי בן דב וסרחיו דניאל צ'רטקוב.

מחול: הכוריאוגרפית נעה ורטהיים על היצירה "לידת הפניקס" של להקת "ורטיגו".

טקס חלוקת הפרסים יתקיים ביום ירושלים, כח' באייר, 20 במאי, בבית מזי"א בירושלים. (מקור)

-------------- -------------- --------------

יש כאלה ששווים יותר ויש דעות שאסור להביע

"יום חדש וקמנו במלוא המרץ להרוס את ניני

לא ניתן לה לקיים הופעות בארץ מקסימום לאחיה הערבים

לא נשקוט ולא ננוח יד שהיא תתנצל או תרד מהארץ"

(הגולשת אירית אלוני מתוך קבוצת הפייסבוק "החרמת הזמרת אחינועם ניני")

ב-2010 ארקדי דוכין הופיע בקריית ארבע. תנועת גוש שלום פרסמה מכתב פומבי ומעריצים מאוכזבים ביקשו ממנו שלא לקיים את ההופעה. בקיץ 2011 דוד ד'אור ומיכה שיטרית הופיעו בעיר דוד במזרח ירושלים – ארגוני שמאל קראו להם במכתב פומבי שלא לקיים את ההופעה. מה משותף לשני המקרים? הופעות שהתקיימו במקומות שנויים במחלוקת. אף אחד לא קרא להחרמת האמנים. ב-2010 עמיר בניון הוציא את השיר "אני אחיך" שתקף את השמאל בחריפות. היו כמה פובליציסטים שהתרעמו נגד המסרים המסיתים בשיר. כשב-2012 הוציא בניון את אלבומו "עץ על מים", אותם כלי תקשורת שביקרו אותו – ושעליהם אמר: "אם חס ושלום יקרה משהו, הדם שלי הוא על הידיים של התקשורת" – הפליגו בשבחים ובביקורות חיוביות.

והנה אחינועם ניני השתתפה והביעה הזדהות עם טקס זיכרון אלטרנטיבי ליהודים וערבים. נכון לעכשיו מעל 6,500 איש קוראים להחרימה, תוך קריאות נאצה וסימון איקס על פרצופה. ידע כל מוזיקאי ואמן בישראל שיש דעות שאסור להביע. יש דעות שיש להן מחיר. לא כי הן בניגוד לחוק (בינתיים), אלא כי הן בלתי נסבלות. אם מוזיקאי מחזיק בדעה שמאלנית, הוא לא סתם מקבל גינוי מהצד השני – הוא מאבד לחלוטין מהלגיטימיות שלו. במיוחד אם הוא מוזיקאי פופולארי-ממלכתי כמו ניני. וזה לא ארגון כזה או אחר שרודף אחריה – זה ההמון הזועם. המיינסטרים נוהג לדרוש מאמנים להפריד בין אמנות לפוליטיקה, אבל הולך ומתבהר שהדרישה הזו מוטה מראש. אם יש לך דעות שמאלניות – רצוי שתפריד. אם יש לך דעות ימניות – הכול יהיה בסדר, אל תדאג בקשר לזה.

נכון שיש ארגוני שמאל, וחלקם אכן שנויים במחלוקת, אבל איפה הכוח שלהם ואיפה כוחו של ההמון הימני המוסת? למה אי אפשר למצוא בפייסבוק קבוצה שקוראת להחרים את ארקדי דוכין? איזה מחיר הוא שילם על בחירתו הפוליטית? אין קבוצה ואין מחיר וחשוב מאוד לזכור את זה בפעם הבאה שמסיתים נגד ה"שמאל הרדיקלי" ומכנים אותו סכנה. יידרש אומץ רב לאמן הבא, אם יהיה כזה, להביע עמדות כאלו. במיוחד לאמנים מהמיינסטרים הישראלי. יש להניח שעבור 6,500 איש בקבוצה, ועוד אלפי אנשים שמסכימים בשתיקה, מדובר בחדשות מצוינות.

(ניר גורלי – עכבר העיר)

-------------- -------------- --------------

סיכות

בכל פעם שמנהיג בשלטון מחמיא לנו
זה הזמן להיכנס למקלט או לצאת להפגנה.

(ו.ס.)

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר במחזה "היטלר")

--------------

"ניתן לך הזדמנות להתבטא, דוקטור.

אתה יכול להיות שקט. פשוט לא הייתי רוצה

להוריד את המחסום מהפה שלך"

(פאולינה במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

שוטף פלוס

עם איתי יטוב (בוגר תיאטרון החדר)

בלוג סטירי בוידיאו (כאן)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)