קטע ממחזה.

כתיבה: איתן פרץ. עיבוד למחזה: שחף רוזנברג ואיתן פרץ. בימוי: שחף רוזנברג.

תמונה 9

נוסע במורד הכביש. היא עומדת בצד הכביש. עוצר את המשאית. לאן? צפונה? אבל אני נוסע דרומה. אה, דרומה גם טוב? אז בואי תעלי.

ימים של קיץ, בריטיש קולומביה, עיירה פסטוראלית. על צלע הר עצי דובדבן, אנשים מסתובבים מדברים אנגלית במבטא צרפתי.

בית ספר. פורק נייר כתיבה לשנה שלמה. שואל את הפורקים: תגידו, במשך השנה התלמידים כותבים משהו חכם על הנייר? אחד מהם מהסס שנייה ואומר: לפעמים, אבל בדרך כלל זה בולשיט. ממשיך לעיירה הבאה. ההרים סוגרים עלי. אני בתוכם כמו נמלה. אגמים כחולים יפים. שלג על פסגות ההרים, גם בקיץ. מעמיס מטען של חומרי הדברה למניטובה. נוסע, נוסע, יום שלם. אני כולי זיעה, איבדתי קשר לזמן, מגיע לחווה ענקית. על השלט בכניסה כתוב" קן קאן הגדול". נכנס לחצר, רואה מוסכים וסככות. קן קאן יוצא אלי, גזעי, קאובוי ענק, חגורה עם אבזם בגודל של צלחת, מגפיים עם שפיץ שיכולים להרוג ג'וקים

בפינה של הקיר.

קן קאן מקבל אותי בברכה כאילו הגיע המושיע. מציג את עצמו. יש לו שבעה עשר מטוסי ריסוס. אני מסתכל סביב בסקרנות. הוא רואה את זה. סיפרתי שגם אני בא מישוב חקלאי קטן ומטוסים כאלה הם בשגרה. זה מעורר את הגאווה האישית שלו. הוא מציג בפני את כל מטוסי הריסוס, אחד אחד. ובשיא ההתלהבות קן קאן ואני ממריאים מעל ערבות קנדה. שטחים עצומים של חיטה, צהובים כמו השמש. פה ושם רואים חווה עם אגם ופרות מסביב. פתאום להקה של ברווזים עפה מתחתנו. קן קאן ואני, יחד איתם, עפים לנו, עפים לנו בתוך מערבולות של ערפול. חשבתי זה חלום, זו לא המציאות שלי, זו הזיה. המטוס נוחת ואני ממשיך בדרכי.

המשאית ריקה. פתאום מכשיר הקשר מתעורר לחיים, מחזיר אותי למציאות. "בואו כל נהגי

המשאיות, יש אפרישיאישן דיי". זה סוג של יום כייף לכולם. ותמיד בקשר כל המשפטים     מסתיימים ב"קמו" (come on), במבטא דרומי. זה כמו "רות עבור" בצבא. בואו, בואו, "קמו", יש סטייקים בחינם "קמו, משחקי חברה, קמו".

על הדשא עומדים כל מיני טיפוסים וכל אחד צריך להגיד מה הכינוי שלו בקשר. משחק חברה שכזה. אחד קראו לו "Joe Boe". אחד קראו לו "הארי המזוהם". אחד קראו לו "קירח מלידה". אחד קראו לו "Jim Beem". אחד קראו לו ""He don't fuck no more. ואני, בלי שם, מתמקד בסטייקים שלפני, נועץ שיניים בבשר, מעיף מבט ורואה את פיטרבילד, ידיד לדרכים ולטיפה המרה.

פיטרבילד מספר "אני כבר כאן יומיים, אין לי מטען ואין כיוון לנסוע אליו". מולו מונחים ארבעה בקבוקי בירה ריקים והחמישי בדרך. פיטרבילד הרפתקן, תמיד נמשך למקומות שיש בהם עניין. אנחנו יושבים ושותים. הזמן כבר לא חשוב. יש לי עם מי לדבר. הלילה יורד והכוכבים יוצאים. פיטרבילד נרדם על השולחן. אני הולך למשאית, מטפס על הטריילר, נשכב על הגג, מסתכל בכוכבים וחושב איזה יום מבורך.

(איתן פרץ, שחקן)