ניבה'לה אמרה "תכתבי דרמה" ואורית שאלה, "למה איה?" והרקליטוס אמר שהכול זורם. אז בחרתי להתחיל על שפת המים ההרקליטיים, לנסות לגעת בזמן הזורם ובעיקר בקרקעית.
מתי ניסיתי לראשונה בכל מאודי?
אפשר לומר: באמצע שנותיי, ואפשר גם לומר שגם כיום אני בעצם צעירה ואיפה האמצע? בעוד שהפואטיקה שצריך לספר מהאמצע נלמדה מהאפוס ההומרי והיא הולמת יותר אדם שכבר "עשה משהו". כמו לאה וניבה, למשל, למרות ההבדלים התהומיים שביניהן, וכמו אודיסאוס ההומרי, שעל סף שובו לאיתקה, כבר היו מאחוריו עלילותיו הערמומיות במלחמת טרויה ובעשרים שנות נדודיו מופלאים והתמוהים. הוא משעשע את מלכי פיאקיה ועמה בסיפור נדודיו, שבאמצעותו הוא מגייס אותם לעזרתו גם כנגד רצון האלים.
ואילו אני?
תוך כדי ריצה וצייד אקראי נעצרתי ליד מראה, אגם, בריכה, במה ולא זזתי משם.
שם אני תקועה כמו גלגול מוזר של הפלאי של ביאליק.
בתוך סיפור חוזר של עזיבה-שיבה; שיירה-נווה.
כך קרה שרק בשנות החמישים שלי בניתי בית ונטעתי עץ לראשונה.
ויש לי ללא ספק "חדר משלי" שהיה יכול אולי למצוא חן אפילו בעיני גיבורותיה של וירג'יניה והקורץ לפעמים גם לכמה מחברותי. דנא, הספרית שלי, למשל, שמבקרת אצלי כבר ארבע שנים, מביטה בו כל פעם מחדש בקנאה ובגעגועים ואומרת "זה מה שהייתי רוצה! כשתצאי לחופש תני לי את המפתח."
"מה תעשי פה, דנא?"
"אני אשכב לנוח, אנקה את הראש. אין מקום בטירה. כולם עלי!"
בינתיים דנא חוזרת בתשובה, אבל מדי פעם היא מגניבה מבטים מהירים אל "החדר משלי" שלעולם לא יהיה שלה.
חלקת אלוהים קטנה שלי: אִבֵּי הנחל הנושקים למים בצל אורן עבות, שמלכלך לי לפעמים את הכביסה. השג.
גדם עץ כרות מצאתי בשכונה הירוקה והתגלגלו עליו רחמיי, וסחבתי אותו בקושי רב לחצרי האפלולית, והצבתיו על שביל מרוצף מול דלתי והשקיתיו בלא משים במי אקונומיקה בחורף ובקיץ והצמיח עלים ירוקים כנגד כל הסיכויים ויהי לעץ נמכמך נייד שורשיו באוויר.
