מנחה: מה קורה?
שחקן: פחד.
- מה הסיבה לפחד? אתה יכול גם להמציא סיבה, כי כאמור, אתה על הבמה עכשיו ובמה היא מקום שבו מציאות ודמיון יכולים להתערבב, על כן, אפשר להמציא.
- אני לא רוצה להמציא.
- טוב, מה הסיבה לפחד?
- אני חושש שלא אצליח לבצע את הקטע לשביעות רצונך.
- טוב. בוא ונפנטז על האפשרות הזאת. נכתוב תסריט דמיוני לסרט קצר. גיבור הסרט מבצע את הקטע שלו והביצוע הוא לא לשביעות רצונו של המנחה. מה קורה אז?
- תסריט דמיוני? בסדר. מה קורה? אתה זורק אותי החוצה.
- הוא.
- מה?
- הוא, המנחה שבסרט, זורק את השחקן החוצה. לא אני.
- כן, הוא.
- טוב, ומה קורה אז?
- ואז אני, כלומר הוא, הגיבור של הסרט, הולך ומתאבד.
- איך הוא מתאבד?
- הוא שותה רעל.
- טוב. ומה קורה אז?
- הוא מת. סוף.
- טוב. כמה זמן הוא מת?
- לנצח נצחים.
- ומה קורה אחר כך?
- הוא מת. גמור. קפוט, הלך עליו.
- טוב. ומה קורה אחרי שהלך עליו?
- הוא יושב על ענן ומנגן במנדולינה.
- טוב. כמה זמן הוא מנגן במנדולינה?
- לנצח.
- טוב. ומה קורה אחר-כך?
- הבנתי אותך... מה קורה אחר-כך? הוא חוזר בגלגול הבא.
- טוב. ואז מה קורה?
- הוא מכין את עצמו לפגישה עם במאי.
- טוב. ואז מה קורה?
- הוא מצליח לעשות את הקטע ולא אכפת לו אם הקטע הוא לשביעות רצונו של הבמאי או לא. הוא יודע שהקטע טוב.
- טוב. אפשר לומר שהסרט הקצר נסתיים בטוב.
- כן.
- מה קורה לך עכשיו?
- אני חושב שעכשיו אני מוכן לעשות את הקטע.
- בבקשה...
הדבר שאנו פוחדים ממנו יותר מכול, הוא הדבר שעלינו להביא לידי ביטוי בתחום היצירה, שהוא תחום מוגן. מתן הביטוי לפחד בתוך התחום המוגן, מושך אנרגיה מתוך הפחד אל תוך היצירה ומחליש את הפחד. אחר כך אנו יכולים להתבונן במציאות באופן משוחרר יותר. לו היינו נותנים ביטוי לפחד מחוץ לתחום האירוע האמנותי, היינו עלולים לסכן את עצמנו ואת הסביבה.
אנו מוקפים פחדים והפחדות למכביר. אויב מבחוץ ואויב מבפנים. ההתמכרות לפחד מחלישה את כוח העמידה הפיסי והנפשי, משעבדת אותנו לסוכני הפחד האפשריים: השכנים, הילדים, בן או בת הזוג, הבוס, השלטון המרכזי, המקומי וכל סמכות המבוססת על הפחדה.
ההתמכרות לפחד מאלצת אותנו לנהוג באופן לא רציונאלי, באופן מאגי, שסכנתו גדולה לעצמנו ולסובבים אותנו.
לעולם לא נצליח לעשות שלום בינינו לבין עצמנו או בינינו לבין שכנינו, כל עוד הפחד שולט בנו.
ויש מי שמזין את הפחד הזה ויש מי שקוצר רווחים על חשבון הפחד הזה ועל כן הוא שב ומזין אותו.
הפחד יוצר חוסר אונים. חוסר האונים יוצר כהות חושים, לעיתים תוקפנות, לרוב אדישות.
זו יכולה להיות סיבה לכך שרובנו אדישים כל כך ומביעים פחדם רק כאשר מתרחש מעשה פשע מקומי. אבל מתחת לאדישות הפחד ממשיך להתנפח, לבעבע, להתרחב, וההדחקה עלולה לגרום לפיצוץ המערכת.
והרי יש לנו סיבות למכביר לפחד הזה: "הסכנה האיראנית", "הסכנה הפלסטינית", הפליטים שהפכו בפינו ל"מסתננים" ואחר כך ל"מהגרי עבודה" – רק לא "פליטים", שאם לא כן היינו חייבים להתמודד עם הפליטים מאז ועם הפליטים מהיום, "הסמולנים", "המתנחלים" וכן הלאה.
"זה לא פחד סתם", אומר הפוחד, "זה פחד אמיתי!". ודאי שהוא "אמיתי" אבל האם הוא מבוסס על מה שמתרחש באופן אמיתי במציאות? אולי כן. אבל זאת לא נדע לבטח, כל עוד אנו משועבדים לפחד ולא עשינו דבר על מנת לטפל בו.
ברשותך, דוגמא פוליטית מובהקת:
"הסכנה האיראנית". דווקא בגלל שהיא "פחתה" בתקופה האחרונה, אפשר לדון בה לרגע באופן רגוע יותר. אמרנו "פחתה", אבל מיד תפסה את מקומה "סכנת הפליטים", ו"הסכנה הפלסטינית" הרי תמיד היא ברקע.
אחמאניג'אד. אותו שליט איראני שאנו כל כך אוהבים לתעב. עובדה: הוא מעולם לא אמר שהוא מתכוון להשמיד את ישראל. הוא אמר שטויות רבות אחרות. לא את זו. הוא מתעב את השלטון הישראלי אבל לא את העם הישראלי וכו'. תרגום מסולף במכוון של נאומיו יצר את הפחד הלאומי העכשווי.
נניח שלאיראן יש פצצה גרעינית. נוצר מאזן אימה. איש אינו יכול להשמיד את זולתו. כי הרי לישראל כבר יש פצצות כאלה. סליחה, בישראל אסור לומר זאת. יש לומר: על פי מקורות זרים, לישראל יש פצצות גרעיניות. העמימות המופלאה הזאת. על פי מקורות אלו ישראל היא מעצמה גרעינית והיא יכולה להשמיד את כל ערי הבירה במזרח התיכון בבוקר אחד. יש להניח שעובדה זו אינה מבטלת את הפחד. שהרי הוא טבוע בנו כהתמכרות. הפחד מפני הפצצה אכן עלול לגרור אותנו להתנהגות קטלנית והתאבדות כוללת. אבל מעבר לערפילי הפחד אנחנו תופסים את עצמנו כישות רציונאלית. האם ייתכן שישראל אכן תפיל פצצות גרעיניות על כל ערי המזרח התיכון? וודאי שלא. אנחנו רציונאליים. האומנם? אומרים אלו שאומרים: "הם! הם לא רציונאליים!" הנה מקור הפחד. הפחד מעוות את תפיסת המציאות שלנו, יוצר מחשבות שווא. בתוך המהומה הרגשית הזאת ישנו גם הפחד מפני התנהגות לא רציונאלית של עצמנו ותוצאותיה, ומחשבות אלו מושלכות אל הזולת והופכת אותו למקור של איום.
עכשיו יש להירגע. לנשום נשימת אנחה גדולה וטובה ולפרוט את מקור הפחד לפרטיו הקטנים ביותר. להמחיש אותו באופן יצירתי ובתחום מוגן, לתת לו ביטוי ואחר כך להתבונן בדממה בעצמנו ובעולם.
את התהליך הזה רצוי לעבור בנוכחות מנחה.
שיהיו לנו ימים טובים ורגועים. אמן.
(הקטע הזה לא מופיע בספר "המעגל הפתוח")
