האיגרת השבועית

מנחה: מה קורה?
שחקן: פחד.
- מה הסיבה לפחד? אתה יכול גם להמציא סיבה, כי כאמור, אתה על הבמה עכשיו ובמה היא מקום שבו מציאות ודמיון יכולים להתערבב, על כן, אפשר להמציא.

- אני לא רוצה להמציא.

- טוב, מה הסיבה לפחד?

- אני חושש שלא אצליח לבצע את הקטע לשביעות רצונך.

- טוב. בוא ונפנטז על האפשרות הזאת. נכתוב תסריט דמיוני לסרט קצר. גיבור הסרט מבצע את הקטע שלו והביצוע הוא לא לשביעות רצונו של המנחה. מה קורה אז?

- תסריט דמיוני? בסדר. מה קורה? אתה זורק אותי החוצה.

- הוא.

- מה?

- הוא, המנחה שבסרט, זורק את השחקן החוצה. לא אני.

- כן, הוא.

- טוב, ומה קורה אז?

- ואז אני, כלומר הוא, הגיבור של הסרט, הולך ומתאבד.

- איך הוא מתאבד?

- הוא שותה רעל.

- טוב. ומה קורה אז?

- הוא מת. סוף.

- טוב. כמה זמן הוא מת?

- לנצח נצחים.

- ומה קורה אחר כך?

- הוא מת. גמור. קפוט, הלך עליו.

- טוב. ומה קורה אחרי שהלך עליו?

- הוא יושב על ענן ומנגן במנדולינה.

- טוב. כמה זמן הוא מנגן במנדולינה?

- לנצח.

- טוב. ומה קורה אחר-כך?

- הבנתי אותך... מה קורה אחר-כך? הוא חוזר בגלגול הבא.

- טוב. ואז מה קורה?

- הוא מכין את עצמו לפגישה עם במאי.

- טוב. ואז מה קורה?

- הוא מצליח לעשות את הקטע ולא אכפת לו אם הקטע הוא לשביעות רצונו של הבמאי או לא. הוא יודע שהקטע טוב.

- טוב. אפשר לומר שהסרט הקצר נסתיים בטוב.

- כן.

- מה קורה לך עכשיו?

- אני חושב שעכשיו אני מוכן לעשות את הקטע.

- בבקשה...

הדבר שאנו פוחדים ממנו יותר מכול, הוא הדבר שעלינו להביא לידי ביטוי בתחום היצירה, שהוא תחום מוגן. מתן הביטוי לפחד בתוך התחום המוגן, מושך אנרגיה מתוך הפחד אל תוך היצירה ומחליש את הפחד. אחר כך אנו יכולים להתבונן במציאות באופן משוחרר יותר. לו היינו נותנים ביטוי לפחד מחוץ לתחום האירוע האמנותי, היינו עלולים לסכן את עצמנו ואת הסביבה.

אנו מוקפים פחדים והפחדות למכביר. אויב מבחוץ ואויב מבפנים. ההתמכרות לפחד מחלישה את כוח העמידה הפיסי והנפשי, משעבדת אותנו לסוכני הפחד האפשריים: השכנים, הילדים, בן או בת הזוג, הבוס, השלטון המרכזי, המקומי וכל סמכות המבוססת על הפחדה.

ההתמכרות לפחד מאלצת אותנו לנהוג באופן לא רציונאלי, באופן מאגי, שסכנתו גדולה לעצמנו ולסובבים אותנו.

לעולם לא נצליח לעשות שלום בינינו לבין עצמנו או בינינו לבין שכנינו, כל עוד הפחד שולט בנו.

ויש מי שמזין את הפחד הזה ויש מי שקוצר רווחים על חשבון הפחד הזה ועל כן הוא שב ומזין אותו.

הפחד יוצר חוסר אונים. חוסר האונים יוצר כהות חושים, לעיתים תוקפנות, לרוב אדישות.

זו יכולה להיות סיבה לכך שרובנו אדישים כל כך ומביעים פחדם רק כאשר מתרחש מעשה פשע מקומי. אבל מתחת לאדישות הפחד ממשיך להתנפח, לבעבע, להתרחב, וההדחקה עלולה לגרום לפיצוץ המערכת.

והרי יש לנו סיבות למכביר לפחד הזה: "הסכנה האיראנית", "הסכנה הפלסטינית", הפליטים שהפכו בפינו ל"מסתננים" ואחר כך ל"מהגרי עבודה" – רק לא "פליטים", שאם לא כן היינו חייבים להתמודד עם הפליטים מאז ועם הפליטים מהיום, "הסמולנים", "המתנחלים" וכן הלאה.

"זה לא פחד סתם", אומר הפוחד, "זה פחד אמיתי!". ודאי שהוא "אמיתי" אבל האם הוא מבוסס על מה שמתרחש באופן אמיתי במציאות? אולי כן. אבל זאת לא נדע לבטח, כל עוד אנו משועבדים לפחד ולא עשינו דבר על מנת לטפל בו.

ברשותך, דוגמא פוליטית מובהקת:

"הסכנה האיראנית". דווקא בגלל שהיא "פחתה" בתקופה האחרונה, אפשר לדון בה לרגע באופן רגוע יותר. אמרנו "פחתה", אבל מיד תפסה את מקומה "סכנת הפליטים", ו"הסכנה הפלסטינית" הרי תמיד היא ברקע.

אחמאניג'אד. אותו שליט איראני שאנו כל כך אוהבים לתעב. עובדה: הוא מעולם לא אמר שהוא מתכוון להשמיד את ישראל. הוא אמר שטויות רבות אחרות. לא את זו. הוא מתעב את השלטון הישראלי אבל לא את העם הישראלי וכו'. תרגום מסולף במכוון של נאומיו יצר את הפחד הלאומי העכשווי.

נניח שלאיראן יש פצצה גרעינית. נוצר מאזן אימה. איש אינו יכול להשמיד את זולתו. כי הרי לישראל כבר יש פצצות כאלה. סליחה, בישראל אסור לומר זאת. יש לומר: על פי מקורות זרים, לישראל יש פצצות גרעיניות. העמימות המופלאה הזאת. על פי מקורות אלו ישראל היא מעצמה גרעינית והיא יכולה להשמיד את כל ערי הבירה במזרח התיכון בבוקר אחד. יש להניח שעובדה זו אינה מבטלת את הפחד. שהרי הוא טבוע בנו כהתמכרות. הפחד מפני הפצצה אכן עלול לגרור אותנו להתנהגות קטלנית והתאבדות כוללת. אבל מעבר לערפילי הפחד אנחנו תופסים את עצמנו כישות רציונאלית. האם ייתכן שישראל אכן תפיל פצצות גרעיניות על כל ערי המזרח התיכון? וודאי שלא. אנחנו רציונאליים. האומנם? אומרים אלו שאומרים: "הם! הם לא רציונאליים!" הנה מקור הפחד. הפחד מעוות את תפיסת המציאות שלנו, יוצר מחשבות שווא. בתוך המהומה הרגשית הזאת ישנו גם הפחד מפני התנהגות לא רציונאלית של עצמנו ותוצאותיה, ומחשבות אלו מושלכות אל הזולת והופכת אותו למקור של איום.

עכשיו יש להירגע. לנשום נשימת אנחה גדולה וטובה ולפרוט את מקור הפחד לפרטיו הקטנים ביותר. להמחיש אותו באופן יצירתי ובתחום מוגן, לתת לו ביטוי ואחר כך להתבונן בדממה בעצמנו ובעולם.

את התהליך הזה רצוי לעבור בנוכחות מנחה.

שיהיו לנו ימים טובים ורגועים. אמן.

(הקטע הזה לא מופיע בספר "המעגל הפתוח")

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

34. במדבר: במדבר א' - ד' 20

"וידבר יהוה אל-משה במדבר סיני, באהל מועד, באחד לחודש השני, בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמור" (במדבר א' 1).

באחד לחודש השני, חודש אייר, בשנה השנייה לצאתם ממצרים, מצווה האל על משה לערוך את מפקד העם. לאחר מכן בא מפקד הזכרים והבכורים. במרכז פרשת במדבר - מפקד בני ישראל, יוצאי צבא, למעט בני לוי שלא נכללו, ונפקדים בנפרד בהמשך (ע': מפקד בני לוי – נשא: במדבר ד'. וכן, תרומה: שמות כ"ה, כי תשא: שמות ל' 15).

מספר יוצאי צבא מבן עשרים שנה ומעלה: 603,550. מספר שמזכיר אומדן דומה: מספר היהודים בארץ ישראל, עם יסודה של מדינת ישראל, נאמד בשש מאות אלף. סיפור המפקד מופיע פעמיים, ופעמיים חוזר הניגון של בני לוי. הם אינם משתתפים במפקד. הם כלי הקודש של העם. ממונים על עבודת המשכן וגם אין להם נחלה משלהם בארץ המובטחת. נחלתם היא בית המקדש ועבודת הפולחן הדתי (במדבר א' 49, וכן: ב' 5-10).

המפקד הוא אחד מסממניה של חברה מאורגנת המבקשת להכניס סדר בניהול ענייניה. המפקד מאפשר סידור הטלת מסים, שירות צבאי והבטחת צרכי הפולחן הדתי. אבל הוצאת בני לוי מהמפקד הכללי מחשידה אותם בהתבדלות לא רק בצו האל, אלא גם ככלי להשגת טובות הנאה. הם מייצגים את הדרג הניהולי בעם, ומעצם הגדרת תפקידם ככלי קודש, הם נפרדים ונישאים מעליו. אמנם לא מדובר כאן בחברה דמוקרטית, המנהלת אורח חיים של שוויון בפני החוק, כולל בחירות קבועות ואפשרות לחילופי שלטון. זוהי אוליגרכיה דתית, שבה השלטון נתון בידי שכבת אצולה השואפת להנציח מצב זה. הפרדה זו בין העם לשכבה השלטת, היא אחד מהגורמים לשסע חברתי שמעודד, מצד אחד, את פריחתה של התרבות הדתית האלטרנטיבית, ומצד שני,  את המלחמה הבלתי פוסקת שבין מעמד הכהונה העובד את האל העברי, לעובדי אלים אחרים.

מִלִּים הִתְפַּרְקוּ

לאוֹתִיוֹת חַסְרוֹת-שִׁדְרָה:

א - ב - א

גַם אִמָּא כָּאן.

סָלָט רְצִינִי הֵכִינָה:

עָגְבָנִיָה, שְׁנֵי מְלָפְפוֹן, קְצַת חַסָּה.

וְלא תִּבְּלָה.

יָבֵשׁ, נִתְקַע בַּגָּרוֹן.

הפרח שהעניקה לו לפני שבוע, היה עכשיו בפח הזבל. הייתה זו כלנית סגולה, שהותיר בספל על שולחן חדרו. יואל החליק את ידו על פלומת זקנו בן השבוע, שהציקה לעורו העדין. אני רוצה למות. ניקרה המחשבה במותו. אני רוצה למות. אני רוצה. לא, גם זה לא בעצם. העצב לא היה כל-כך גדול. זה היה עצב שטחי. הוא הסיר את משקפיו ואף נגע בעדשות. הפסים שחצו את העדשות לרוחבן היו יבשים. פרט לכמה קשקשים, שערה שחורה ושערה לבנה. כן, זה עצב ישן. לפחות מאתמול.

מדוע הייתה צריכה להשליך את הפרח? הוא שנא אותה על הקפיצות, על הנוקדנות הזו. הפרח היה מושלך בין אריזות חפיסות השוקולד, הניירות הרטובים בהם ניגבה את השולחן וקליפות הירקות שקילפה בעודם צופים יחדיו בטלוויזיה, בדרך כלל בסרטים של ערוץ "הולמרק" ובסדרות המטופשות שלא הכבידו עליו. הוא חש עייפות וטשטוש. היה חוזר למיטה אלא שהשלפוחית קראה עליו תיגר. עשה את צרכיו, שב והתכסה, ניסה לחשוב על החיוך שלה, על העיניים הירוקות וחשב שכבר הרבה זמן לא חייכה.

מאיפה בא כל העצב הזה. היה זה הסוד היחיד ששמר מפניה. לפעמים חשב עד כמה זה יפגע בה כשהיא תדע שהוא מדוכא. הוא אמר לה שלו זה לעולם לא יקרה שוב, לא כשהיא לידו. הוא לא רצה לחשוב שאלו מילות סרק. הוא האמין בהן, מאוד. לילות שלמים היה צופה בה, ישנה, וליטף את גופה במבטו המאוהב. אלא שבאו לילות אחרים, לאחר שעברה לגור איתו. לילות של הליכה לאורך מסדרון הדירה, שוב למקלחת ולשירותים, וידיעה שמשהו חסר בלי יכולת להצביע על זה. לפעמים היה נדמה שיש לו סיבות: הוא לא מצא עבודה בתוך מורה, נדחה שוב ושוב. כאשר ניתנה לו הזכות לעשות שיעור לדוגמה, לא השתתקו התלמידים הקטנים, אפילו שניסה לרכוש את ליבם, אפילו בממתקים. לבסוף צעק עד שכולם השתתקו ואז הזדקפה המורה בכיתה וכולם החלו לדבר שוב והוא נמלט מהכיתה. השיעורים בהם הצטיין נגמרו והמרצים באוניברסיטה שלו כמו הביטו בו בעין זעומה. הכול נבלם לאט לאט כמו מכונית שפעם הייתה להוריו, שהייתה נכבית בזמן הנסיעה ונבלמת בעפר בצד הכביש.

בימים האחרונים היא סעדה אותו, היא שכבה לצידו באותה מיטה, על אף שידע כמה הייתה השכיבה לצידו קשה לה. היא אף נתנה לו לחבק את בטנה. הוא כמעט החל לבכות שוב רק מהמחשבה על כך. את ההתפרצות האחרונה לא הבין. הוא אמר לה שהשלב האחרון הוא תמיד קשה. שהוא עדיין לא מרגיש יותר טוב. היא טענה שהוא נראה יותר טוב ושיתחיל להזיז את עצמו. הוא לא הבין את הזעם הפתאומי, הוא לא ידע עד כמה סחט ממנה. היא צעקה והוא נתקף באלם.

הברז טפטף במקלחת. הוא התעצבן, והזדקף ממיטתו. רגליו קפאו, ואז חשב על כך ששבוע בעצם לא החליף את תחתוניו וגופייתו. רצון להתנקות זה טוב, אמר לעצמו, ושמח, אלא שלא היה למי להגיד זאת.

איזה יום הוא היום? השעה שמונה בבוקר. נדמה לו שהמנקה הגנאי צריך להגיע עוד שעה. ארנקו היה מונח על השולחן, וגם צרור המפתחות. כרטיס האשראי שלו היה חסר. (מתי אבד?) וכך גם פנקס הצ'קים אותו היה בטוח שראה אתמול. כמה לוקח הגנאי בכל פעם? 140, 150 שקל? איפה היא? האם היא עזבה? האם לתמיד? מאה, מאה עשרים... אולי הוא ינקה פחות. אולי יאמר לו שישלים בפעם הבאה. היא מתכוונת לחזור? הוא חייג אל הפלאפון שלה. זמן מה צלצל המכשיר ודמם. הוא חייג שוב. הפעם הגיע ישירות לתא הקולי. עלה בו כעס פתאומי. הוא התחיל לכתוב לה:

Good morning! I’m up. Wher r u? Is john coming today? R u coming back? What did I say? I’m sorr

אלא שב-sorry, כיבה הפלאפון את עצמו. מדוע לא חיבר את הפלאפון לחשמל? להתחיל לכתוב לה שוב? יואל חש מטופש.

כשחשדותיו אומתו, הוא נמלט ממנה. הוא כעס עליה ועל הרופאים, הוא כעס על עצמו. הם אמרו לו לבלוע משהו והוא בלע, והרופא שכנע אותה להשאיר לו כסף וקצת כבוד עצמי. הוא עדיין לא היה חלש מדי. כשיצא מחדר המיון, ברח, היא רדפה אחריו.  קו 7 הגיע. הוא עלה, שילם לנהג וראה את פניה כשהאוטובוס התרחק. הוא כמעט ריחם עליה, אבל הוא היה צריך זמן לחשוב. ירד מהאוטובוס. מחשבה הבליחה במוחו: "ברחתי מהם".

נכנס לאחד מהמלונות המרופטים ליד חוף הים. המיית הגלים ורחש המכוניות סוף סוף נסכו בו שלווה. מצד שני, יכול להיות שהיה זה כדור ההרגעה שאילצוהו לקחת. הוא שכר חדר ללילה וביקש להירדם אלא שגופו מרד בו. פעם ראשונה חש שהגוף בוגד ואיננו מציית לו. הוא רצה להקיא. הוא החל להסתובב, כמו הוטח מן המיטה ומקירות החדר העלוב. כשהגיע לבסוף לטלפון, הביאה אותו הבחילה להתקשר אליה. התעורר ומצא את עצמו כאן ומאז לא יצא מפתח הבית.

סקר את חדרו. גם זה מקלט, נזירי, מבודד, שקט, כמו התמונה שצייר ואן-גוך: מיטה, וכיסא ושולחן קטן ותמונה. האם יוכל להישאר במקלט שיצרה עבורו?

צריך לאכול. מה אמרו לו לאכול? נדמה לו שאפילו גזלו ממנו את היכולת להחליט מה יאכל. דיאטה, שתקל על הדיכאון שלו, הוצאה לו. הוא שאל את הדיאטנית: "אם הדיאטה הזו אמורה להוציא אותי מהדיכאון, למה אוסרים עלי שוקולד, סוכריות?" היא משכה בכתפיה. לפעמים היה מתקצף על כך שהפך לחיית ניסויים. עתה, באין רואים הוא החליט פשוט להתעלם מההוראות. הוא מזג מים לקומקום והרתיחם. "היא אוהבת את הקפה שלי." אמר "היא חושבת עליו כנשיקה." היא לא תחזור. "של מי הקול הזה?" שלו, שלו. יצא מהשפתיים שלו. הוא כמעט בטוח. לא נכון, השיב לעצמו. לא. לא. היא תחזור. למה שהיא תחזור? באמת למה?

איפה יש סכין?

הוא היה חייב לאכול משהו לפני הכדורים של הבוקר. הוא פתח את המקרר. הייתה שם גבינה לבנה וירקות.

סכין.

הוא יכול היה לדמיין את הדם הנוזל מזרועו. הוא ויתר.

חיפש במגרות. מתוך הסכו"ם, הסכינים נעלמו, אבל היו כמה פרוסות לחם בתוך שקית במקרר. הוא מרח את הגבינה על הפרוסה בעזרת חלקו האחורי של המזלג, ולא חשב עוד על כלום.

אחרי דקות מספר משהו השתחרר במוחו. איפה התחתונים שלי? מכונת הכביסה התקלקלה שלשום ולא הספיק עדיין להתקשר ליונה הטכנאי שיבוא לתקנה. דברים תמיד הצליחו להידחות יותר מדי כשהגיעו לטיפולו. זו הייתה תכונה ממנה לא הצליח להיפטר. כששאלו אותו פעם מה צירוף המילים השנוא עליו ביותר, השיב "תחתונים צואים" והיו לו הרבה תחתונים צואים. "אולי היא במכבסה? הנה גם הכביסה שלי וגם הכביסה שלה לא נמצאים פה. אז מה אתה אומר? הא?" השיב לקול הספקני במוחו.

הוא עדיין זכר את נשיקותיה, ואת ה"אני אוהבת אותך" ריח זיעתה היה עדיין על גופו. לא יכול להיות שהיא עזבה אותו.

איך פגש בה? זמן רב שלא חשב על כך. "את אוהבת שירים של אי אי קאמינגס?" היא הביטה לעברו בקו האוטובוס לתחנה המרכזית. הוא לא היה חייב לנסוע לתחנה המרכזית; למעשה חשב לנסוע ישירות לדירתו אלא שהיה זה יום שישי, הקו כבר לא עבד ולא רק זה, אלא שגם ירד גשם והוא לא רצה להמתין. הוא חבש את כובע הבוקרים האוסטרלי שלו, שתמיד גרם לו להרגיש מיוחד ושונה כמו מין אינדיאנה ג'ונס או קאובוי אמיתי ולא נעבעך. המבט הפגיע הכחול הזה כמו ניגש ופגע בו. היא הביטה בו מאחורי האוטובוס והוא ראה את מבטה. "ישנה גברת, שמה הוא אחרית.../עדינה,/ אוהבת פרחים." קפצו השורות של קאמינגס במוחו. מדוע שאל על קאמינגס? משורר אמריקאי מפורסם, אשר איננו ידוע כאן. מדוע חשב שתדע? אבל היא ידעה וחייכה.

היה בה משהו מתמסר. דומה כי הכירהּ עד שהגיעו לתחנה ששכנה בקצה הרחוב הראשי. היא גם לא נרתעה ממגושמותו. הם החליפו ביניהם מספרי טלפון. לבסוף הלך ברגל הביתה. ריחות היסמין שהריח ברחוב וריח השוקולד, התערבבו בזיכרון ריחה. השיחות תכפו, מידידים הפכו לחברים. לבסוף באה לבקר אותו בביתו. הם נפרדו רק למחרת.

צלצול בדלת.

הוא פתח את הדלת ועמד בגופיה ותחתונים לנגד שכנתו בת השמונים. הוא התבייש, אלא שלסגור את הדלת כבר לא יכול היה. הוא הודה לאל על תחתוני הבוקסר ועל העובדה שמשקפיה העבים לא היו עליה.

- זמן רב שלא ראיתיך. היכן היית?

- "מילואים", השיב. יש גבול לכבוד העצמי שאני יכול לאבד, חשב.

- "ודאי שמעת את הרוח", אמרה, "ברדיו אומרים שסופה מתקרבת. אינני מצליחה להפעיל את המזגן. תוכל לבוא אלי? הכנתי גם מרק."

- "תני לי כמה דקות להתארגן" אמר.

ירד אל השכנה. פחד שכוחו לא יעמוד לו, שתתגלה התמונה האמיתית של טיפשותו. הוא זכר כיצד לא הצליח לזכור את עמוד הסיפור מתחילתו ועד סופו. הוא ניסה לומר זאת לרופא שלו, אולם הרופא לעג וביטל את חששותיו. הוא הרגיש טיפש עוד יותר. הוא קרא חמש פעמים את הספר הנוכחי כדי לזכור את העלילה ודומה כי העלילה חמקה ממנו.

היא הושיטה לו את חוברת ההוראות של המזגן. התברר כי הכניסה את הבטריות לשלט בצורה הפוכה. הזקנה מזגה לו מרק. הוא לגם מן המרק והביט החוצה. ענן אפור וכבד היה נוגע לא נוגע בעצים ממולו, משאיר אותם עם נתח דל בלבד של כחול מסביבם. רוח כבדה נשבה בחוץ, מעיפה את העלים  ובוחשת בהם. ככל שהתגברה הרוח, ראה באיזה כוח נותרים העצים נטועים באדמה. הוא חשב על כך שאולי הוא יכול גם, שאולי עדיין לא מאוחר. הוא לא היה טיפש. אף פעם לא. גם אם היא הלכה, הוא יכול למצוא עבודה חדשה, יש אנשים שעושים פסק זמן בחייהם. הוא יכול לחזור ולעבוד, אם לא בעבודות ההוראה הפרטית, אולי ימצא משהו אחר. לראשונה הרהר בכך שגם לו יש סיכוי. 

אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ

בִּתְשׂוּמַת הַלֵּב הַלְּכוּדָה שֶׁלְּךָ שֶׁצָּדָה,

נֶעֱצָר בָּרְחוֹב וּמְצַלֵּם –

יֵשׁ מָה,

וְכָל מִי שֶׁעוֹבֵר רוֹאֶה אֶת זֶה:

אַרְמוֹן בַּפִּנָּה

לְלא תִּקְרָה לְלא חַלּוֹנוֹת

קִירוֹת מְעֻגָּלִים וּדְפָנוֹת מְרַחֲפוֹת,

וִילוֹן צָהוב-בְּקֹשִי אֶחָד שֶׁמֵּעִיד,

בּוּלְדוֹזֶר זְמַן בּוּלְדוֹג זְמַן

עוֹמֵד לִהְיוֹת מוּבָס וּמְאֻלָּף.

הַפּוֹעֲלִים כְּבָר כָּאן,

הַגְּלַדְיָטוֹרִים כָּאן וְדַם תְּשׁוּקָתָם נִכָּר.

הֵיי, צָעַקְתִּי אֲלֵיהֶם, בִּשְׁבִיל מִי אַתֶּם עוֹבְדִים?

מִי שָׂכַר אוֹתָם לְדַעְתְּךָ

הַגּוּף לְשִׁמּוּר מִבְנִים הִיסְטוֹרִיִּים שֶׁל עִירִיַּת ת"א?

וּמָה עִם פִּסַּת הַבַּד הַבָּלוּי –

וִילוֹן צָהוב-בְּקושִי בִּמְסִלַּת הַמַּשְׁקוֹף,

עֵד עִקֵּשׁ מִתְנוֹפֵף בָּרוּחַ,

מַכְמִיר לֵב מַמָּשׁ אֵיךְ הַוִּילוֹן מֵצִיץ,

שֶׁיְּשַׁחְרְרוּ אוֹתוֹ מֵהַמַּצָּב הַמֵּבִישׁ הַזֶּה,

אֲבָל הַפּוֹעֲלִים לֹא נוֹגְעִים בּוֹ

כָּל יוֹם... זֶה בָּדוּק.

"לְאַט לְאַט הוֹפֵךְ הַבַּיִת בֵּית חֲרֹשֶת שֶׁל עַצְמוֹ"

מַנְפִּיק עוֹד לְבֵנִים, חֹמֶר מִלּוּי בַּחֲלָלִים

רוֹצִים לְהַצִּיל אוֹתוֹ,

לְשַׁכֵּן בּוֹ אֲנָשִׁים אוּלַי אֶת אֵלּוּ כְּשֶׁהָיָה חָדָשׁ –

הֵם מֵתוּ וְקוֹלוֹתֵיהֶם בַּקִּירוֹת נִבְלְעוּ בְּרַעַשׁ הַשִּׁקּוּם;

וְהַפּוֹעֲלִים:

מְסַתְּתִים

מְקַלְּפִים

מְגָרְדִים

דּוֹפְקִים

מְהַדְּקִים

פְּסִיכוֹלוֹגִים מְפַעַנְחִים אֶת סוֹד הַבַּיִת וַאֲנִי

אִתָּם בֵּינְתַיִם

מֵהָרְחוֹב...

עַד שֶׁיּוֹרִידוּ סוֹפִית אֶת הַוִּילוֹן

וְהוֹרִידוּ?

לא הוֹרִידוּ

יוֹרִידוּ

23.3.08

ב.  מִתּוֹךְ גְּרוֹנָהּ

גֵּוָהּ עוֹטֵף גּוּף בְּתוֹךְ גּוּף ראשָׁהּ בֵּין מֶלְחֲצֵי בִּרְכֶּיהָ

אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מְמוֹלְלוֹת אֶת הַנִּמּוּל הַמִּתְרוֹצֵץ,

הַמַּגֶּבֶת הַלְּבָנָה עַל סִרְפַּד עוֹרָהּ.

הִיא רוֹקַעַת בְּרַגְלֶיהָ - שָׂפָה בִּלְתִּי קְצוּבָה

וְקוֹל שָׁבוּר.

שֶׁקֶט פִּתְאוֹמִי

מִשְׁפַּחַת חֲתוּלִים

פּוֹצַעַת אֶת הַחושֶׁךְ

מִתּוֹךְ גְּרוֹנָהּ.

(מלכה נתנזון, משוררת)

אֳלוהִים עֵדִי

כִּי תָּחַמְתִּי

גְּבוּלַי וְאֵשׁ

יוֹצֵאת מִן

הָאָטָד

וּמַבְעִירָה

קוֹצִים

וְחַיַי שֶׁעָלוּ

עַל שִׂרְטוֹן מַחֲלָתִי

וְקוֹמָתִי זְקוּפָה

וְרַגְלַי הוֹלְכוֹת

פֶּרֶא אֵלֶיךָ

אֲהוּבִי

מְבַקֶּשֶׁת לַעֲמוֹד

נַפְשִׁי

מוּל הָאֵשׁ

נוֹתֶנֶת מַתָּנוֹת

לְאָב אֻמְלָל

כִּי כִּסַּחְתָּ צוּרָתִי

וְאַף עַל פִּי כֵן

אֲנִי עוֹלָה

מַעְלָה מַעְלָה

רַגְלַי בְּתוֹךְ

שִׂיחַ הַקּוֹצִים

הַטּוֹרְדָנִי

מְמַהֲרוֹת

לְבַשֵּׂר לְךָ

בּוֹא נַפְשִׁי

אֵלֶיךָ

אֲהוּבִי.

(בילי לרנר, משוררת)

דברים ששחקנים בלוס אנג'לס אומרים. קליפ מתוך סדרה.

(העברה: נדב בן חורין)

דונה סאמר

דונה אדריאן גיינס (‏31 בדצמבר 1948 - 17 במאי 2012), ידועה בשם הבמה דונה סאמר, זוכת חמישה פרסי גראמי ושישה פרסי המוזיקה האמריקאית. התפרסמה בתקופת הדיסקו של שנות ה-70 ובראשית שנות ה-80. להיטיה הגדולים:

Love to Love You Baby, I Feel Love ,Hot Stuff,

זיכו אותה בתואר הלא רשמי "מלכת הדיסקו".

מירנה זה פז: רובין גיב

הי אמיר, היום, 21.5.12, היה לי יום קשה, רובין גיב, נפטר ממחלת הסרטן. עדיין קשה לי  להאמין. בשבת, 19.5.12, קראתי שאשתו של המנוח השמיעה לו  את השיר  crying, של הזמר roy orbinson, ורובין גיב שהיה בתרדמת הגיב לשיר. דמעה נשרה על לחיו. הייתה לי תקווה קטנה בלב שרובין יתאושש, גם אם לא יבריא , לפחות, מצבו יוטב. לצערי, בלילה של יום א' רובין גיב נפטר. הייתי רוצה לומר למשפחתו: צר לי על מות הבן המוכשר והנפלא שלכם, הבן שגרם לי אושר גדול מאד בהיותי בת 17, כשרקדתי לצלילי המוסיקה הקצבית, הנהדרת, של ה"בי-ג'יז". המוסיקה שגורמת לי אושר גם היום. לו גם אני אעשה מוסיקה".

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

"הייתי מהופנט!"  (אלי הוז, במאי-יוצר, יועץ ומנחה קבוצות)

"יהלום של יצירה!"  (שני לרר, שחקנית ומנחה)

"חוויה מטלטלת!"  (שלי קלינג, קולנוענית ושחקנית)

"חוויה מדהימה!"  (איריס הרפז, שחקנית ומוסיקאית)

"עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי!"  (רן בן עזרא, שחקן ומנחה)

"הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק!"  (הילה גלסר, מחזאית ושחקנית)

"מדהים! הייתי מהופנטת".  (רותם זיו, שחקנית ומנחה)

"יצירה מלאה עוצמה!"  (דורית אבנט שחקנית ומנחה)

"היטלר בחדר, הופך את הבטן!"  (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)

"מבוצע בעוצמה ובעומק על-ידי אמיר אוריין. זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית שרק שחקן מעמיק ומיומן מסוגל לה".  (ורדה צ'צ'יק, אשת תיאטרון ותקשורת).

"אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך מפחידה בעולמנו".  (שושנה ויג, סופרת ומשוררת)

"משחק וירטואוזי בהצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת מחשבה!"  (יוסי זיו, מנחה ושחקן)

"מושלם!"  (ערן שיין, שחקן)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.

יצירה בהומור שחור, מצמררת ומאתגרת.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
יום שישי, 25.5.2012, בשעה 14:00

יום שישי, 8.6.2012, בשעה 14:00

מוצ"ש, 16.6.2012, בשעה 20:30

(לקבלת התוכנייה)

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 1.6.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי.

אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה  מתלתליה.

עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

יום ד', 6.6.12, בשעה 21:00, תיאטרון קרוסל, רחוב הבנקים 7, חיפה.

מוצ"ש, 9.6.12‏, בשעה 20:30, בתיאטרון קרוסל, דיזנגוף 75 תל-אביב,

057-7827000. 052-528-4234 / 054-533-5135 

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.

מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"

יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.

תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

24.5 בשעה 20:30.  13.6 בשעה 20:30.  28.6 בשעה 20:30.

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

הקטע הבא צולם בחדר:






















נפתחת קבוצת תיאטרון למבוגרים
בהנחייתם של אבי גיבסון בר-אל (במאי, שחקן ומנהל אמנותי)
ורינת מוסקונה (יוצרת ומנחת קבוצות תיאטרון)
הקבוצה תיפתח ביולי 2012 עד אוקטובר 2012
ותתקיים במרכז תל אביב במסגרת של מפגש שבועי קבוצתי בן שלוש שעות. בכל מפגש יושם דגש רב על פיתוח היצירתיות האישית של כל משתתף והקניית הכלים של עבודת השחקן. יחד ניגע בעולם החוויה הרגשי והחושי המצוי בתוכנו באמצעות ההיכרות עם השחקן שבנו. בין הנושאים שיועברו:
עבודה על הגשת טקסט, מונולוגים/דיאלוגים, עבודה פיזית/תיאטרון בתנועה, עבודה מתוך חומרים אישיים, שיטת אוריין-המעגל הפתוח,

עבודה על פרויקט אמנותי משותף שמיועד להיות מוצג מול קהל
- מספר המקומות מוגבל - לפרטים נוספים – 050-795-4582

ענתיקות ברחוב

על עולם אכזרי שבו אסור להיות זקן.

בכל יום שישי, בשעה 13:30.
מופע רחוב. בכל שבוע במקום אחר בתל-אביב.

בימוי: רינת מוסקונה. לפרטים: 050-795-4582. 

"קרב יום"

בפסטיבל התיאטרון מרכז הבמה

כתיבה ומשחק: אודי ברנשטיין

גבר חווה פירוק של עולמו הפנימי בתוך מציאות ישראלית דחוסה. בעולמו המטולטל הוא הוזה את נוכחותו של אביו ניצול השואה, מתכנס לתוך מחסה שהוא בונה ומבוהל מחורבן מתקרב. בבניית המחסה הוא מתחבר עם חיי אביו, שהוחבא בבוידעם של איכרה פולנית. נע בין התייחסויות פרטיות של חיים ממשיים של אדם רדוף ומבוהל, לבין מימד סמלי הנוגע לציוויליזציה היהודית והישראלית, על הזרמים הפנימיים שלה.

18/6, מרכז ז'ראר בכר, רחוב בצלאל 11, נחלאות ירושלים, 02-625-1139.  

איש ללא שם

" תראי את הים, תראי כמה כוח יש לו, ואנחנו לא יודעים עליו דבר"

בימוי וכתיבה: רון ישועה. משחק: שירה אלפנדרי.

עיצוב תיאורה: עופר לכיש. מוסיקה מקורית והופעה: נדב ינאי

ענת כתבת פלילים ידועה, מוצאת את עצמה לפתע נחקרת על ידי האקס שלה בועז, מפכ"ל המשטרה. במרתון לילי, המתרחש בתחנת חקירות במרכז הארץ, נחשף בפנינו סיפור משולש קלאסי, הנע בן שני קווים מקבילים המתערבבים זה עם זה: ציר הדמיון וציר המציאות עד סוף ההצגה.האם אנחנו באמת מכירים את מי שאנחנו  נמצאים איתו? אוהבים אותו? חיים איתו? אלו השאלות המרכזיות שדרמת המתח איש לא שם מבקשת לענות עליהם.

31.5, שעה שמונה בערב בכורה.  4.6, שמונה בערב.  30.6, שמונה בערב.

תיאטרון תמונע. להזמנות: 03-5611211

לחברי תיאטרון החדר והאיגרת קוד הנחה 6060.

בגדי חורף אבא

מונודרמה מאת משה פרסטר על שבירתו של התא המשפחתי, דרך עיניה של ילדה.

בימוי: הדס קריידלמן גלבוע. משחק: הילה מצקר-הלוי. ההצגה הועלתה בתיאטרונטו האחרון וקבלה ציון לשבח. מועדי הצגות:

25/5 יום שישי 12:00 תיאטרון יפו, טל': 03-5185563

5/6 20:30 תיאטרון הסמטה, טל': 03-6812126

קוד הנחה לקוראי האיגרת: 457. (פייסבוק)

פנינה רינצלר: בקשת תמיכה

אני יוצרת כעת פרויקט תיאטרוני חדש שיוצג בפסטיבל עכו כהצגה אורחת.

אנחנו 7 שחקנים ומוסיקאי, כולנו גדלנו יחד בירושלים בתקופה של אינתיפאדות וחווינו את הקושי הפחד, הזעם משני צידי המתרס. היום, ממקום בוגר יותר, התאספנו כדי לדבר את הרגשות תוך כדי יצירה. אנו שבים לשכונות ילדותינו כולנו יחד כאנסמבל ומראיינים את תושבי המקום. מתוך זיכרונותינו ומתוך הראיונות אנו יוצרים מוזיאון ירושלים אנושי המציג את תמונת המצב כפי שאנו חווים אותה.

התמיכות הינן תרומות קטנות (מ50 ש"ח ומעלה.) ויש אף תמורות בעד התמיכה!!!

לשם כך מצרפת לכם לינק לאתר Headstart בו פרטים אודות היצירה ודרכי תמיכה.

איך עושים: אז... נכנסים ללינק, בלינק יש גם קליפ ומתחתיו, אם תגלול את מסך עוד קצת למטה ישנם גם הפרטים על הפרויקט וגם משבצת ירוקה בה כתוב "תמכו גם אתם בפרויקט"

כשתקליק עליו-תצטרך למלא משמאל: שם פרטי, משפחה, מייל, וסיסמא (איזו שבא לך) לפיכך נרשמת לאתר. ואז תוכל לבחור בסכום שברצונך לתת. כל שתוכל יהיה מבורך.

לאחר מכן אשמח אם תכנס לתגובות בלשונית שמימין ותפרגן...זה עוזר לבאים בתור.

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=438  

עוד חשוב לי לציין ולהזכיר: עזרתך חשובה לי מאוד ואיתה גם תחושת הנעימות שלך בעניין. מה שנכון בעינך טוב מספיק בעיניי.

תודה, פנינה רינצלר, 052-343-4039

יובל מסקין מעשן ומדבר - המופע המלא*

מופע יחיד לשני משתתפים ואורח.

"בימוי": רועי נווה. "משחק": יובל מסקין.

אוסף של עשרות סיטואציות ורגעים. מופע שלא תוכנן מראש אף פעם. ביצירה זו אין עלילה ותהליך, אין מצב וקונפליקטים, אין דמות ויחסים, אין טקסט קבוע, אין רצון ומעצור, אבל יש לנו כוונה לנסות לעניין את הקהל, תוך שימוש בטבע האנושי והשעמום היומיומי. חלקים מהמופע הוצגו לראשונה בפסטיבל ניסוי 7 - ביכורי העיתים ובפסטיבל א-ז'אנר 8 תיאטרון תמונע.

30/5, תמונע, 20:00.   1/6 תמונע 20:30. כרטיסים: 03-5611211

Fade

 מופע הפרידה של רענן פררה ורועי נווה. הקומדיה זוכת פרס השחקנים.

"הצגה נדירה בנוף התיאטרון הישראלי" (תרבות היום)

18-19/6, תמונע, 20:00, כרטיסים: 03-5611211 - 50% הנחה ב"לאן" ומאות ארגונים

31/5, עכו, 21:00 כרטיסים: 04-9914222.

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח: (הדוא"ל שלנו)

--------------

- אחרי שכל הטראומות יירפאו וכל העצב והכאב ייעלמו

ונקבל בהשלמה את כל הצרות הקטנות והגדולות של חיינו,

מה יישאר מאיתנו?

- תמיד תישאר לנו היכולת לאהוב.

-------------- -------------- --------------
"התיאטרון זה הציונות שלי"

מאת: ענת מוניץ

אחרי שנים בתפקיד המבקר צבי גורן חוזר לבמה בפסטיבל א-ז'אנר. שיחה על ביקורת, במה ודיאלוג

דיאלוג בין שני מבקרי תיאטרון המייצגים עמדות הפוכות עומד במרכזו של המופע "תיאטרון" שמעלים צבי גורן ומרט פרחומובסקי במסגרת פסטיבל א-ז'אנר בתיאטרון תמונע.

העובדה ששני השחקנים הראשיים הם מבקרים פעילים (גורן באתר הבמה ופרחומובסקי בטיים אאוט) מטשטשת את הגבולות בין התיאטרון לביקורת התיאטרון ומעמידה את שני המבקרים בעמדה שבה הם עצמם עשויים להפוך למושא הביקורת. 

"אני לא שחקן מתוסכל אבל אם תשאלי אם הייתי שמח לחזור לשחק על במה התשובה היא חד וחלק כן. למרות שבשבוע האחרון כולי פקעת עצבים, מתח וחרדה. לא חשבתי שאהיה כל כך שקוע בזה כמימים ימימה. יש לנו שלוש הופעות ולפני כל הופעה אצטרך להתמודד עם חרדות, התרגשות והתבוננות פנימה"/

"תיאטרון" תעלה בשבת ה- 26 במאי 2012 ב-19:30 וביום ראשון, ה- 27 במאי ב-13:30 וב-19:30 בתיאטרון תמונע בתל-אביב במסגרת פסטיבל א-ז'אנר. (למועדי מופעים)  

-------------- -------------- --------------

מה הקשר בין קהל תיאטרון לכלבי ים בשבי

מבקר התיאטרון הראשי של "ניו יורק טיימס" יוצא לקרב נגד מחיאות הכפיים בעמידה: זה רפלקס המוני, חייתי, מחווה ריקה. הופעה גרועה של הקהל, ליטל לוין 23.05.2012 (הארץ)

-------------- -------------- --------------

סיכות

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר במחזה "היטלר")

--------------

"ניתן לך הזדמנות להתבטא, דוקטור.

אתה יכול להיות שקט. פשוט לא הייתי רוצה

להוריד את המחסום מהפה שלך"

(פאולינה במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)