הצטרפו לאיגרת השבועית

בתחום האירוע האמנותי - שהוא תחום סופי, מוגדר במקום ובזמן נתונים מראש - מספר אפשרויות היצירה שואף לאין סוף!


הפרח שהעניקה לו לפני שבוע, היה עכשיו בפח הזבל. הייתה זו כלנית סגולה, שהותיר בספל על שולחן חדרו. יואל החליק את ידו על פלומת זקנו בן השבוע, שהציקה לעורו העדין. אני רוצה למות. ניקרה המחשבה במותו. אני רוצה למות. אני רוצה. לא, גם זה לא בעצם. העצב לא היה כל-כך גדול. זה היה עצב שטחי. הוא הסיר את משקפיו ואף נגע בעדשות. הפסים שחצו את העדשות לרוחבן היו יבשים. פרט לכמה קשקשים, שערה שחורה ושערה לבנה. כן, זה עצב ישן. לפחות מאתמול.

 

מדוע הייתה צריכה להשליך את הפרח? הוא שנא אותה על הקפיצות, על הנוקדנות הזו. הפרח היה מושלך בין אריזות חפיסות השוקולד, הניירות הרטובים בהם ניגבה את השולחן וקליפות הירקות שקילפה בעודם צופים יחדיו בטלוויזיה, בדרך כלל בסרטים של ערוץ "הולמרק" ובסדרות המטופשות שלא הכבידו עליו. הוא חש עייפות וטשטוש. היה חוזר למיטה אלא שהשלפוחית קראה עליו תיגר. עשה את צרכיו, שב והתכסה, ניסה לחשוב על החיוך שלה, על העיניים הירוקות וחשב שכבר הרבה זמן לא חייכה.

 

מאיפה בא כל העצב הזה. היה זה הסוד היחיד ששמר מפניה. לפעמים חשב עד כמה זה יפגע בה כשהיא תדע שהוא מדוכא. הוא אמר לה שלו זה לעולם לא יקרה שוב, לא כשהיא לידו. הוא לא רצה לחשוב שאלו מילות סרק. הוא האמין בהן, מאוד. לילות שלמים היה צופה בה, ישנה, וליטף את גופה במבטו המאוהב. אלא שבאו לילות אחרים, לאחר שעברה לגור איתו. לילות של הליכה לאורך מסדרון הדירה, שוב למקלחת ולשירותים, וידיעה שמשהו חסר בלי יכולת להצביע על זה. לפעמים היה נדמה שיש לו סיבות: הוא לא מצא עבודה בתוך מורה, נדחה שוב ושוב. כאשר ניתנה לו הזכות לעשות שיעור לדוגמה, לא השתתקו התלמידים הקטנים, אפילו שניסה לרכוש את ליבם, אפילו בממתקים. לבסוף צעק עד שכולם השתתקו ואז הזדקפה המורה בכיתה וכולם החלו לדבר שוב והוא נמלט מהכיתה. השיעורים בהם הצטיין נגמרו והמרצים באוניברסיטה שלו כמו הביטו בו בעין זעומה. הכול נבלם לאט לאט כמו מכונית שפעם הייתה להוריו, שהייתה נכבית בזמן הנסיעה ונבלמת בעפר בצד הכביש.

 

בימים האחרונים היא סעדה אותו, היא שכבה לצידו באותה מיטה, על אף שידע כמה הייתה השכיבה לצידו קשה לה. היא אף נתנה לו לחבק את בטנה. הוא כמעט החל לבכות שוב רק מהמחשבה על כך. את ההתפרצות האחרונה לא הבין. הוא אמר לה שהשלב האחרון הוא תמיד קשה. שהוא עדיין לא מרגיש יותר טוב. היא טענה שהוא נראה יותר טוב ושיתחיל להזיז את עצמו. הוא לא הבין את הזעם הפתאומי, הוא לא ידע עד כמה סחט ממנה. היא צעקה והוא נתקף באלם.

 

הברז טפטף במקלחת. הוא התעצבן, והזדקף ממיטתו. רגליו קפאו, ואז חשב על כך ששבוע בעצם לא החליף את תחתוניו וגופייתו. רצון להתנקות זה טוב, אמר לעצמו, ושמח, אלא שלא היה למי להגיד זאת.

איזה יום הוא היום? השעה שמונה בבוקר. נדמה לו שהמנקה הגנאי צריך להגיע עוד שעה. ארנקו היה מונח על השולחן, וגם צרור המפתחות. כרטיס האשראי שלו היה חסר. (מתי אבד?) וכך גם פנקס הצ'קים אותו היה בטוח שראה אתמול. כמה לוקח הגנאי בכל פעם? 140, 150 שקל? איפה היא? האם היא עזבה? האם לתמיד? מאה, מאה עשרים... אולי הוא ינקה פחות. אולי יאמר לו שישלים בפעם הבאה. היא מתכוונת לחזור? הוא חייג אל הפלאפון שלה. זמן מה צלצל המכשיר ודמם. הוא חייג שוב. הפעם הגיע ישירות לתא הקולי. עלה בו כעס פתאומי. הוא התחיל לכתוב לה:

Good morning! I’m up. Wher r u? Is john coming today? R u coming back? What did I say? I’m sorr

אלא שב-sorry, כיבה הפלאפון את עצמו. מדוע לא חיבר את הפלאפון לחשמל? להתחיל לכתוב לה שוב? יואל חש מטופש.

 

כשחשדותיו אומתו, הוא נמלט ממנה. הוא כעס עליה ועל הרופאים, הוא כעס על עצמו. הם אמרו לו לבלוע משהו והוא בלע, והרופא שכנע אותה להשאיר לו כסף וקצת כבוד עצמי. הוא עדיין לא היה חלש מדי. כשיצא מחדר המיון, ברח, היא רדפה אחריו.  קו 7 הגיע. הוא עלה, שילם לנהג וראה את פניה כשהאוטובוס התרחק. הוא כמעט ריחם עליה, אבל הוא היה צריך זמן לחשוב. ירד מהאוטובוס. מחשבה הבליחה במוחו: "ברחתי מהם".

 

נכנס לאחד מהמלונות המרופטים ליד חוף הים. המיית הגלים ורחש המכוניות סוף סוף נסכו בו שלווה. מצד שני, יכול להיות שהיה זה כדור ההרגעה שאילצוהו לקחת. הוא שכר חדר ללילה וביקש להירדם אלא שגופו מרד בו. פעם ראשונה חש שהגוף בוגד ואיננו מציית לו. הוא רצה להקיא. הוא החל להסתובב, כמו הוטח מן המיטה ומקירות החדר העלוב. כשהגיע לבסוף לטלפון, הביאה אותו הבחילה להתקשר אליה. התעורר ומצא את עצמו כאן ומאז לא יצא מפתח הבית.

 

סקר את חדרו. גם זה מקלט, נזירי, מבודד, שקט, כמו התמונה שצייר ואן-גוך: מיטה, וכיסא ושולחן קטן ותמונה. האם יוכל להישאר במקלט שיצרה עבורו?

 

צריך לאכול. מה אמרו לו לאכול? נדמה לו שאפילו גזלו ממנו את היכולת להחליט מה יאכל. דיאטה, שתקל על הדיכאון שלו, הוצאה לו. הוא שאל את הדיאטנית: "אם הדיאטה הזו אמורה להוציא אותי מהדיכאון, למה אוסרים עלי שוקולד, סוכריות?" היא משכה בכתפיה. לפעמים היה מתקצף על כך שהפך לחיית ניסויים. עתה, באין רואים הוא החליט פשוט להתעלם מההוראות. הוא מזג מים לקומקום והרתיחם. "היא אוהבת את הקפה שלי." אמר "היא חושבת עליו כנשיקה." היא לא תחזור. "של מי הקול הזה?" שלו, שלו. יצא מהשפתיים שלו. הוא כמעט בטוח. לא נכון, השיב לעצמו. לא. לא. היא תחזור. למה שהיא תחזור? באמת למה?

 

איפה יש סכין?

הוא היה חייב לאכול משהו לפני הכדורים של הבוקר. הוא פתח את המקרר. הייתה שם גבינה לבנה וירקות.

סכין.

הוא יכול היה לדמיין את הדם הנוזל מזרועו. הוא ויתר.

חיפש במגרות. מתוך הסכו"ם, הסכינים נעלמו, אבל היו כמה פרוסות לחם בתוך שקית במקרר. הוא מרח את הגבינה על הפרוסה בעזרת חלקו האחורי של המזלג, ולא חשב עוד על כלום.

 

אחרי דקות מספר משהו השתחרר במוחו. איפה התחתונים שלי? מכונת הכביסה התקלקלה שלשום ולא הספיק עדיין להתקשר ליונה הטכנאי שיבוא לתקנה. דברים תמיד הצליחו להידחות יותר מדי כשהגיעו לטיפולו. זו הייתה תכונה ממנה לא הצליח להיפטר. כששאלו אותו פעם מה צירוף המילים השנוא עליו ביותר, השיב "תחתונים צואים" והיו לו הרבה תחתונים צואים. "אולי היא במכבסה? הנה גם הכביסה שלי וגם הכביסה שלה לא נמצאים פה. אז מה אתה אומר? הא?" השיב לקול הספקני במוחו.

 

הוא עדיין זכר את נשיקותיה, ואת ה"אני אוהבת אותך" ריח זיעתה היה עדיין על גופו. לא יכול להיות שהיא עזבה אותו.

 

איך פגש בה? זמן רב שלא חשב על כך. "את אוהבת שירים של אי אי קאמינגס?" היא הביטה לעברו בקו האוטובוס לתחנה המרכזית. הוא לא היה חייב לנסוע לתחנה המרכזית; למעשה חשב לנסוע ישירות לדירתו אלא שהיה זה יום שישי, הקו כבר לא עבד ולא רק זה, אלא שגם ירד גשם והוא לא רצה להמתין. הוא חבש את כובע הבוקרים האוסטרלי שלו, שתמיד גרם לו להרגיש מיוחד ושונה כמו מין אינדיאנה ג'ונס או קאובוי אמיתי ולא נעבעך. המבט הפגיע הכחול הזה כמו ניגש ופגע בו. היא הביטה בו מאחורי האוטובוס והוא ראה את מבטה. "ישנה גברת, שמה הוא אחרית.../עדינה,/ אוהבת פרחים." קפצו השורות של קאמינגס במוחו. מדוע שאל על קאמינגס? משורר אמריקאי מפורסם, אשר איננו ידוע כאן. מדוע חשב שתדע? אבל היא ידעה וחייכה.

 

היה בה משהו מתמסר. דומה כי הכירהּ עד שהגיעו לתחנה ששכנה בקצה הרחוב הראשי. היא גם לא נרתעה ממגושמותו. הם החליפו ביניהם מספרי טלפון. לבסוף הלך ברגל הביתה. ריחות היסמין שהריח ברחוב וריח השוקולד, התערבבו בזיכרון ריחה. השיחות תכפו, מידידים הפכו לחברים. לבסוף באה לבקר אותו בביתו. הם נפרדו רק למחרת.

צלצול בדלת.

הוא פתח את הדלת ועמד בגופיה ותחתונים לנגד שכנתו בת השמונים. הוא התבייש, אלא שלסגור את הדלת כבר לא יכול היה. הוא הודה לאל על תחתוני הבוקסר ועל העובדה שמשקפיה העבים לא היו עליה.

- זמן רב שלא ראיתיך. היכן היית?

- "מילואים", השיב. יש גבול לכבוד העצמי שאני יכול לאבד, חשב.

- "ודאי שמעת את הרוח", אמרה, "ברדיו אומרים שסופה מתקרבת. אינני מצליחה להפעיל את המזגן. תוכל לבוא אלי? הכנתי גם מרק."

- "תני לי כמה דקות להתארגן" אמר.

 

ירד אל השכנה. פחד שכוחו לא יעמוד לו, שתתגלה התמונה האמיתית של טיפשותו. הוא זכר כיצד לא הצליח לזכור את עמוד הסיפור מתחילתו ועד סופו. הוא ניסה לומר זאת לרופא שלו, אולם הרופא לעג וביטל את חששותיו. הוא הרגיש טיפש עוד יותר. הוא קרא חמש פעמים את הספר הנוכחי כדי לזכור את העלילה ודומה כי העלילה חמקה ממנו.

 

היא הושיטה לו את חוברת ההוראות של המזגן. התברר כי הכניסה את הבטריות לשלט בצורה הפוכה. הזקנה מזגה לו מרק. הוא לגם מן המרק והביט החוצה. ענן אפור וכבד היה נוגע לא נוגע בעצים ממולו, משאיר אותם עם נתח דל בלבד של כחול מסביבם. רוח כבדה נשבה בחוץ, מעיפה את העלים  ובוחשת בהם. ככל שהתגברה הרוח, ראה באיזה כוח נותרים העצים נטועים באדמה. הוא חשב על כך שאולי הוא יכול גם, שאולי עדיין לא מאוחר. הוא לא היה טיפש. אף פעם לא. גם אם היא הלכה, הוא יכול למצוא עבודה חדשה, יש אנשים שעושים פסק זמן בחייהם. הוא יכול לחזור ולעבוד, אם לא בעבודות ההוראה הפרטית, אולי ימצא משהו אחר. לראשונה הרהר בכך שגם לו יש סיכוי. 

לאיגרת השבועית של 2012 . 5 . 24