לִכְבוֹדְךָ, אֲדוֹן הַבַּטְלָנִים

יוֹם יוֹם אֲנִי תּוֹרֶמֶת

   עוֹד מַטְבֵּעַ

לְקֻפַּת הַבַּטָּלָה

(הָעֲבוֹדָה חַיֵּינוּ יָצְאָה מֵהַמַּחֲזוֹר)

אֵיךְ קוֹרְנִים פָּנֶיךָ כְּשֶׁמֵרוּם

כֻּרְסַתְךָ הָרַכָּה אַתָּה מַשְׁקִיף

עַל צאן מַרְעִיתְךָ

מוֹנֶה אֶת שֵׂיוֹתֶיךָ

אֶת כַּפּוֹת יָדֶיךָ הַשַּׁמְנוּנִיוֹת

חוֹכֵּךְ בַּהֲנָאָה: כַּמָּה הִרְחִיב

 מַעְגַּל חֲסִידֶיךָ

בְּנִיד עַפְעָף שֶׁלְךָ גַּם אֲנִי

      בִּפְנִים

רְאֵה כַּמָּה רָחַקְתִּי

מִנְתִּיב הַנְּמָלִים

(בתיה מיכלביץ, משוררת)