הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!" (דוד מעיין, במאי)


האיגרת השבועית

יום ה', 2012 . 5 . 31

היטלר - ההצגה
יום שישי, 8.6.2012, בשעה 14:00

מוצ"ש, 16.6.2012, בשעה 20:30

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

--------------

-------

החלו פגישות ההכרות

ללימודי משחק ובימוי
בתיאטרון החדר
טל', 03-5171818,

מידע כאן וגם בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי:  
טל': 03-5171818. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב
-------
לאיגרות קודמות
-------


באיגרת זו:

•   היטלר, הוידוי האחרון - ההצגה: תגובה: רנה ברוך
•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: תיאטרון ככלי טיפולי
•   פרשת השבוע: 35. נשא: במדבר ד' 21 - ז'
•   יעקב אלג'ם: הַבַּיִת
•   הרצל חקק: לנפש הכלנית
•   איתמר ברקאי: מכתב אהבה לאובססיה
•   יואב איתמר: האהבה האמיתית
•   מלכה נתנזון: מַחְלָקָה פְּתוּחָה - מחזור
•   בילי לרנר: לְכִי תִּדְפְּקִי עַל חוֹמוֹת הַתּוהוּ - 12
•   בתיה מיכלביץ: לאדון הבטלנים
•   נתי אורנן: 4 שעות טיסה – פרק יא' / לופטהאנזה
•   פינה חמה ליוצר/ת: צבה, מרט והדיבוק
•   תיאודור ממליץ: הציד הלא חוקי בישראל
•   רגע של עברית: נכון? לאו דווקא. כן? כן.
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: עיון קצרצר

(29.5.2012)
אמיר, תודה מכל הלב! ההצגה שלך "היטלר" היא מלאכת מחשבת. טקסט מעניין ומשחק וירטואוזי מרתק. עבודתך הרצינית והמעמיקה נותנת השראה לכל אמן - בפרט מי שעובד בפרינג' כמוני. יישר כוח! כמו כן, שיתוף הפעולה והפרגון עם גיבסון בר-אל ראוי להערכה!

(רינה ברוך, במאית ודוקטורנטית לתיאטרון)

קישור קבוע
(ראשי פרקים)

טיפול הוא התערבות במצבי משבר או חסר,

התערבות מתוך הסכמה הדדית, לפעמים בכפייה.

כל התערבות יוצרת תחילה התנגדות ברמה פסיכו-פיזית.

תהליך טיפולי כולל גם ביטוי למצבי ההתנגדות.

 

כל יצירה היא תהליך טיפולי - ליוצר ולקהל.

כל חשיפה ליצירה היא תהליך טיפולי.

על כן, כל צורות היצירה הידועות הן כלים טיפוליים,

בלי הבדל תחום פעולה או סגנון, כולל דת, מדע ותרבות.

בידור הוא טיפול סימפטומטי בתרופות יצירה גנריות.

אמנות היא טיפול עומק במטרה ליצור תיקון אישי וחברתי.

בידור שואף לשמר סדר קיים.

אמנות שואפת לערער על סדר קיים.

בידור הוא קואליציוני

אמנות היא אופוזיציונית

יז'י גרוטובסקי אמר שאם תציג בפני הצופה שלך אמת אמנותית, הוא ידחה אותה. יש להניח שהוא התכוון לאמת המערערת על הסדר הקיים, שאם לא כן, לא תהיה דחייה, אלא הסכמה וקבלה.

בידור מאפשר לרענן את המערכת הקיימת.

אמנות מאפשרת לאדם להיוולד מחדש.

 

(ע' למטה, במדור אירועים של חברים: "תיאטרון כתיקון עולם")

קישור קבוע

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

35. נשא: במדבר ד' 21 - ז'

"וידבר יהוה אל משה לאמור: נשא את ראש בני גרשון"

(במדבר ד', 21).

פרשת נשא היא הארוכה ביותר בחומש: 176 פסוקים. תחילתה היא המשך לקודמת, פרשת במדבר: תיאור המשימות המוטלות על בתי האב משבט לוי בעבודת המשכן. בני גרשון מבן שלושים ועד חמישים שנה מצווים לעבוד במשכן: לשאת את יריעות האוהל וכל המחיצות שמסביב למזבח ולקודש הקודשים. בני מררי ממונים על העמודים והבריחים של המקדש, וכן הלאה.

לאחר מכן בא מפקד בני בתי האב, משבט לוי, הכשרים למשימות קהילתיות אלו:

בני הקהתי 2750 איש.

בני גרשון 2630 איש.

בני מררי 3200 איש.

סך הכול בני לוי המופקדים על עבודת המשכן 8580 איש! (במדבר ד').

המונח שמשתמש המקרא לעבודה זו היא "לצבוא צבא". כלומר, להתאסף לשירות בתפקיד.

פרק ה': טיהור המחנה ממצורעים.

 

האל העברי הופך לישות בלתי מושגת בחושים. בקודש הקודשים אין פסל ואין תמונה. האל חדל להיות מוגשם בחומר, והופך לדימוי פנימי בתודעתו של המאמין. כל מה שניתן לומר עליו הוא שמות תואר ותיאור מעשיו, אבל הוא עצמו אינו ניתן לתיאור. למשל: ניתן לתאר את המלאכים, השרפים והכרובים שסביב לאל, אבל לא את האל עצמו. אל זה הוא בעל כוח השפעה מרבי על המאמין, משום שאינו תלוי ביחסים המשתנים של המאמין עם עצמים חיצוניים פיזיים, אלא במיקומו של האל בתודעת המאמין והגדרתו כתופעה קבועה שאינה נתונה לשינוי, ועל כן כמעט בלתי ניתנת למחיקה או להמרה.

אל זה מתקבע בקשר אל הזיכרונות המיתולוגיים של כל אדם כפרט, אל הרגעים הראשונים של חייו שבהם היה תלוי, לשבט או לחסד, בכוחות עצומים ממנו, ההורים או בני אדם אחרים שגורלו נתון היה בידיהם והם מטפלים בו. לאחר מכן מתגלמת חווית תלות זו במושגים החברתיים של האלוהות. חווית התלות המיתולוגית מתעוררת מעת לעת, עם הצורך במשען רוחני או פיזי, והיא חוזרת ומנציחה את המושגים החברתיים של האלוהות.

 

(אנימיזם - האמונה שלעצמים דוממים טבעיים, כגון צמחים ואבנים, יש תודעה, תחושות ורצונות משלהם, ולעתים אף יכולת תנועה. מקור השם מ"אנימה", "נפש" בלטינית. האנימיזם נחשב לעתים לצורת האמונה הדתית הראשונה והגולמית ביותר בתולדות האנושות.

פגאניות (או עבודת אלילים) הוא מונח מערבי המתאר פולחנים ומנהגים של דתות פוליתיאיסטיות, עתיקות וחדשות, מערביות ומזרחיות. התואר "פגאני", מלטינית, Paganus, נטבע על ידי הרומאים הנוצרים בתקופת הקיסר קונסטנטינוס ככינוי גנאי לאדם שטרם קיבל על עצמו את עול הנצרות, שהייתה דת חדשה באותם ימים)

 

האדם האנימיסטי או הפאגאני יכול היה להחליף אלים ולעבור מעבודת אל אחד למשנהו, על פי צרכיו ומשאלותיו. בעולם הפאגאני, אם היה אדם זקוק לאלת הפריון עשתורת היה סוגד לה. היה זקוק לאלי החקלאות, עבד לבעל או לשלחין. האל המומחש אצלו בתופעות טבע או בפסלי אבן ותמונות, היה בעל צורה פיזית, מתווך מוחשי לחוויית התלות המיתולוגית הטבועה בכל אדם. עבודת האל המיוצג בפסל ובתמונה נעשתה באחת מתוך שתי דרכים של אמונה: האמונה בפסל כמכיל בתוכו את האל עצמו והאמונה שהפסל הוא רק מייצג האל.

 

האל העברי בהיותו מושג מופשט, ביטל את התיווך המוחשי בפסלי אבן ותמונות והתקשר ישירות אל החוויות המיתולוגיות האישיות של האדם, ומכאן כוחו הרב. קשה יהיה "להחליף" אותו כמי שמחליפים ריהוט או בגד, קשה אף יותר מהקושי שב"החלפת" חוויות ילדות.

האל העברי הוא מושג המתקשר לכל תחושה, תמונה, מחשבה ורגש. הוא מתקשר אל האושר הקטן והגדול ביותר, אל הפחדים הקטנים והגדולים ביותר. האל מתקיים בתודעתו של האדם המאמין. פירושו של דבר שקיומו של האל תלוי במאמין ומערכת האמונות והדעות של המאמין ביחס לאל מאשרות את קיומו התודעתי של האל. כל ניסיון להוכיח את קיומו האובייקטיבי של האל, נידון לכישלון או תלוי באמונתו של הפרט. למה הדבר דומה? לאדם היורה חץ אל עבר משטח חלק ואחר-כך הוא מסמן את המטרה סביב לחץ. החץ הוא אמונתו של האדם בקיומו של האל והמטרה היא האל. אבל גם כאן, כמו במקרה של אל מומחש בפסל ובתמונה, תיאור מעשיו של האל מלמד על צרכיו ומשאלותיו של המאמין.

 

("אמרת שאת לא מאמינה באלוהים, אבל אמרת גם שאלוהים מנחם אותך. זאת אומרת שאת בוחרת. את בוחרת להאמין או שלא להאמין. אם כך, את יכולה לברוא את האלוהים שלך בצלמך, ולתת לו את התפקיד של בורא האדם. ואז האלוהים יכול לנחם אותך. יש בזה תקווה". "דם", מחזה, אמיר אוריין, 1992)

 

אנו מניחים כי לכל אדם יש מקורות אושר ומקורות של סבל, הטמונים בהיסטוריה האישית שלו. אלו קובעים את תגובותיו לעתיד. בספרו של ג'ורג' אורוול "1984", מתואר בית כלא שבו יש חדר אחד מיוחד, חדר 101, שכל האסירים פוחדים ממנו, כי בו מזומן לכל אסיר אותו גירוי מסוים הגורם לו לפחד הגדול ביותר שהוא מכיר. לגיבור הסיפור יש פחד מעכברושים. על כן, כשמכניסים אותו אל החדר הזה הוא מוצא בו עכברושים. האל יכול לסמל את מה שגורם לסבל הגדול מכל ואת מה שגורם לאושר הגדול מכל. זה שבידו היכולת להפעיל אושר וסבל, נחשב למקביל בכוחו לאל. אצל ג'ורג' אורוול זהו "האח הגדול" המופיע בפני האזרחים כתמונה על מסך. "האח הגדול" מסמן קירבה ואינטימיות משפחתית, אבל הוא גם מקור האימה והצייתנות של האזרח והוא מוגשם בתמונה.

 

את מעשה העגל ניתן להסביר גם על רקע ההנחה שאצל רוב בני האדם קיים צורך בסיסי לראות בעיניהם את דמותו של האל, או לפחות את נציגו של האל. לאחר שמשה עלה אל הר סיני, הוא משאיר אחריו חלל ריק. מצד אחד, נעלמת אז דמותו הפיזית של המנהיג, נציגו של האל הפנימי שבכל אדם לעצמו, והאל הקיבוצי של העם כולו, ואין לו, למשה, מחליף שניתן להאמין בו. מצד שני, ניטל תוקפה של האלוהות הגשמית העתיקה, ואילו האלוהות החדשה היא עדיין בגדר של תופעת טבע מאיימת ולא מובנת. במעמד הר סיני, הקולות והברקים הם הקדמה מרשימה להופעתו של האל המונותיאיסטי בהיסטוריה של העם העברי. הם סימנים מוחשים לקיומו של האל החדש. לא במקרה נדרש המקרא לתיאור המסוים הזה דווקא בהתגלות הראשונה. הניסיון האנושי מוכיח שאדם זקוק להתגלות מוחשית, על מנת ללמוד את תופעה חדשה. הסבר תיאורטי הוא טוב ויפה. הדוגמא היא שמפיחה חיים בהסבר התיאורטי. כך כמו התינוק שתודעתו עדיין לא התפתחה דיה, לומד את העולם באמצעות המגע הפיסי וחלב האם.

 

אבל מיהו האל הזה, מהם תחומי השפעתו וגבולות שלטונו, את זאת אין העם יודע עדיין. העם שנותר על עומדו בתקופת הביניים הזאת, נכנס למצב של "התנגדות". זוהי תחושת ריקנות תודעתית, המבקשת את מילוייה המיידי. כדי למלא ריקנות זו בתוכן, נדחף העם אל מה שידוע לו מן העבר. הוא בוחר בהישענות על האל המוגשם הידוע - העגל.

קישור קבוע

אֲנִי חוֹזֵר לַבַּיִת בּוֹ הָרְגוּ לִי כֶּלֶב. 

כֶּלֶב מֵת הַרְגָּשַׁת שַׁיָּכוּת

הַכְּאֵב עַל אָבְדַן הַשֶּׁלֶג שֶׁנָּמַס

בַּחוֹף שֶׁלּא יָדַע כִּי שֶׁלּג בָּעוֹלָם

אֶבֶן הַמִּשְׁאָלוֹת מָן הַבְּאֵר אֵלַי חוֹזֶרֶת

כִּי מִתַּחַת לְבֵּיתִי צָמְחָה תְּהוֹם

אוֹתָהּ כִּסָּהּ אָבִי בְּקוֹרוֹת

חַיִּים שֶׁל יְהוּדִי

וְסִתֵּת בְּמֶלֶט צִיּוֹנִי.

 

אֶת אֱלוהִים רָאִיתִי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

כְּשֶׁעָף לָנוּ גַּג הָרְעָפִים.

אִמִּי יוֹשֶׁבֶת לְיָדִי וְסוֹרֶגֶת לִי סְוֶדֶר,

בְּצֶבַע דַּם הַתַּפּוּזִים, מִצֶּמֶר בַּד אַנְגְּלִי

עָקֵב נַעֲלָהּ הַחַד נִתְפַּס בְּדֶרֶךְ הַכֻּרְכָּר

{כְּבִישִׁים לא סָלְלוּ אָז אֶל לִבֵּנוּ}

אִלֶּמֶת מִיִּרְאַת מִמְסָד

שׂוֹחָה בְּדַם לִבָּהּ שֶׁנִּקְרַשׁ

אֶת רוך הַשָּׁמַיֵם הִיא כִּוְּנָה אֵלַי -

 

שָׁמַיִם שֶׁיְדַבְּרוּ אֶל בְּנָהּ

וְיַעֲשׂוּ לוֹ שְׁרִיר

וּבְחִילוֹ יַצְמִיחוּ רְעִידָה -

מִין סַרְעֶפֶת מַלְאָכִים כָּזוֹ

טְבוּלָה בְּזַעַם א וֹ ר נָ ע וּ ל

 

   מִסּוֹד יַלְדוּת

    כֶּתֶם - אוֹר- מוּצָק - בָּהוּל

    שָׁנִים יַכְתִיב לִבְּנָהּ

     חֶרְדַת שִׂמְחָה לָעֵט

      בְּאַהֲבָה.

 

(יעקב אלג'ם, מתוך ספרו "שירים באור הנעול" בהוצאת "עיתון 77")

קישור קבוע

א. לפני הזמן

 

הִלָּה, אֲרֶשֶׁת

סְמוּקָה נִפְרֶשֶׂת, פָּנֶיהָ

הַכְּלוּלָה. תּוכֶן הַהִלָּה.

 

מְבַקֶּשֶׁת. לִכְמוהַּ

 

הַכַּלָּנִית לְלא חָתָן. כְּלוּלוֹת

צְמֵאוֹת לְעוֹלָם. אֹדֶם

אֱלוֹהַ, שֶׁנּוֹשֵׁם שִׁבְרוֹנָם. נְשָׁמוֹת

וַחֲלוֹמוֹת.

 

 וְאֵינָם.

 

 

ב. אחרי כלות

 

זוֹ שַׁעְתָּהּ. שֶׁבַע

בְּרָכוֹת. שָׁר לִבִּי

אַחַר לִבָּהּ. אֲמִתָּהּ.

 וּכְבָר

אודֶם עֶרֶב. וּכְבָר

לְהִגָּלוֹת

הַיּופִי

לְבַדָּה. עֲנִיָּה אֲנִי

וְכַמָּה עושֶׁר לִי

לְכָל הַנִּכְאָבִים. הַחֲסֵרִים.

סְגוּרֵי הַלֵּב. וְהָאֵין. וּבִלְּתָהּ.

 

כַּלָּנִית עֲנֻגָּה,

 יַלְדָּה מְשׁוֹרֶרֶת.

אַחֲרַיִךְ לא תִּהְיֶה

 הַהֲוָיָה. כְּשֶׁהָיְתָה.

 

(הרצל חקק)

קישור קבוע

אנחנו מונחים ערומים על המיטה. אני טובל אצבע בפי, אוסף קצת רוק. מרפרף בעדינות על עיניה וגולש ללחייה. מצייר לה דמעות. שתבכה קצת מאהבה אלי. היא מתבלבלת. אני מחבק אותה ושואל. היא לא עונה. רק מבקשת שאחבק אותה.
אולי היא רק רוצה לזיין אותי, אומר לי עודף האסטרוגן שבגופי. הרס"ר הקשוח ממהר להכריז באוזני שכדאי שאתחזק, ומהר. שלא כדאי שאפול לאדמה ואשלם על ההתרככות הזו.

היא נוסעת. מתרחקת. נוסעת במרחבי דמיונה המשתולל אל כהות החושים המוכרת. אל השקר הבא. אני מנסה להכאיב לעצמי בכוונה. מדמיין אותה בזרועות אחר שזה עתה פגשה. איזה ספורטאי חתיך ושטחי. או אולי שחקן מוחצן וטיפש. מישהו שמזיין רק בשביל לספר. היא מחבקת אותו עכשיו ומבקשת שייקח אותה, רק שייקח אותה. ואני נפגע, כי כך קל יותר. הדרך לייאוש קלה יותר מהדרך לאהבה. וכבר שכחתי מה זה סבלנות.

 

אני מנסה להירדם. בחלומי הראשון אני נוסע לבד באוטו במהירות מופרזת ומעלי שמי כוכבים. אני לא שם חגורה כי היא לוחצת. הרדיו פתוח וגובר על השטויות שיוצאות לי מהפה. מלמולי אהבה. אני מסיים עוד סיגריה. זורק למאפרה וחש את החומה מתקרבת. אני מגביר מהירות, מקווה למות לפני ההתנגשות, או אולי אפילו מקווה שהחומה סדוקה ואוכל להיכנס דרכה. אני מקפיד שמבטי יהיה לכוכבים לפני ההתנגשות.

 

אני קם. שוטף פנים וחוזר למיטה. הריח שלה עוד פה. בחלומי השני אני מול המראה. מתבונן בצידי ראשי. רואה שערות אפורות. אני מנער את שערי ומתבונן שוב. האפור מתחיל להתפשט. בהתחלה מקיף את ראשי ובתוך דקות כבר הכול אפור. אני במיטה ושם ידיים על הבטן. שמנתי אני אומר לעצמי. עוצם עיניים והבטן מתנפחת. פוקח אותן וכבר לא רואה את רגלי מרוב הנפיחות. שוב אני קם. כבר לא אישן הלילה. אני מסתובב. הלב רמוס וסדוק, מבקש לברוח מהגוף, פתוח ומדמם. חוט תיל כרוך סביבו. מתהדק. מתהדק.

 

אני הולך למטבח לשתות משהו. בדרך לשם נופל. שוכב על הרצפה, מתפתל כעובר, שתי רגליי על האריחים הקרים וראשי בין ברכיי, משחרר באיטיות רוק מפי. כנראה במקום הדמעות. בוא נצא מפה, אני לוחש לעצמי.

 

מסתובב ברחוב. מסתכל לאנשים בעיניים ולא מסיט את המבט. מחפש מיד להתאהב בשנית. הנשים היפות, מסתובבות ברחוב, לא יודעות כמה אני מסוגל לאהוב. כנראה יותר מדי. אני עובר ליד מסעדה של חברה שלי לשעבר. פוגש בה מגישה תה לתיירים. היא מסמיקה. אנחנו מתחבקים. היא נותנת לי נשיקה על הלחי ושואלת לשלומי. הכל בסדר, אני אומר לה ולא מעז לספר לה ששברתי לעצמי את הלב. היא בטח תפגע שלא שברתי אותו עליה. אנחנו מפלרטטים קצת. אני שואל לשלומה ולא מקשיב לתשובה. חושב להזמין אותה בסוף המשמרת לביתי. אבל היא כל-כך מתוקה וכבר בטח הזקתי מספיק, אז אני מוותר וממשיך. מי יודע לאן?

 

אני חוזר הביתה ומשחזר רגעים. לבדוק אולי קלקלתי משהו. אני בוהה במסך הטלפון. בראשי הוא כבר מצלצל שעות. אני זקן מדי לשטויות האלה, אני חושב, ומצלצל לחבר. הוא מכין לי קפה ועוטף אותי באהבה. בהלם מהקיצוניות שלי. הוא מספר לי שאולי כדאי שאעזוב את זה. טוב זה לא ממש עושה לי. אנחנו צוחקים עלי ומנגנים שיר בשני קולות.

 

אני חוזר הביתה ומדמיין את התגובה שתהיה לברת המזל שאי פעם תקרא את זה ולא תיבהל.

 

תבקשי שאוהב אותך לעזאזל. תתחנני אלי. את צודקת, אנחנו לא מכירים. ואני קיצוני.
ושואף להישרף בעודי חי, ואני לא יודע מי ומה את, וזה רק שבוע שאנחנו מכירים, ואת כל-כך לא אשמה בכלום. נפש אבודה כמו כולנו. אבל את יודעת מה?
שיילך הכול להזדיין.
הניחי לי לאהוב אותך.

 

(איתמר ברקאי, חבר בקבוצת השחקנים של תיאטרון החדר)

קישור קבוע

האהבה האמיתית לא תשודר בטלוויזיה.

יונית לא תוכל להרים מולה גבה,

ולא לתקוע הערה מתחכמת.

רוני דניאל לא יוכל להתלהם או לדעת יותר טוב.

יאיר לפיד לא יוכל לעשות ממנה הון פוליטי.

לא תהיה הפסקה לפרסומות,

ולא "דקה אחת וחזרנו",

כי האהבה האמיתית לא תשודר בטלוויזיה.

 

אתה לא תוכל לזפזפ לערוץ הראשון

ולא לערוץ 10 בוודאי שלא ערוץ 20.

אתה לא תצטרך לשלוח SMS למתמודדים

ולא תרצה לכתוב על זה סטאטוס מתחכם באינטרנט

אתה לא תישאר בסלון

כי האהבה האמיתית לא תשודר בטלוויזיה.

 

מי שתאהב אותך לא תהיה בר רפאלי ולא יעל בר זוהר

(למען השם, היא נשואה לסלב ויש לה שלושה ילדים)

לא יהיה לה סיליקון בשדיים כמו בסרט שהורדת

באתר הסקס של ענת ולא בפורום דאצ'ו

היא תהיה פחות מקושרת מהמקושרות

פחות מחוברת מהמחוברות,

לא יהיה לה חוזה טאלנט,

כי האהבה האמיתית לא תשודר בטלוויזיה.

 

ואתה לא תוכל להתנתק, אח שלי,

אתה לא תוכל לדבר עם אחראי המשמרת,

אתה לא תוכל לבקש פיצוי, עוד חבילה,

עוד הארכה, לעבור ללווין,

להחליף מכשיר, להחליף ממיר

כי האהבה האמיתית לא תשודר בטלוויזיה.

 

האהבה האמיתית תהיה פנים אל פנים.

יכול להיות שהיא תהיה ריאליטי, אבל הריאליטי של החיים,

אם מישהו יודח, זה רק אתה,

ולא יהיה שידור חוזר.

האהבה האמיתית חיה.

קישור קבוע

ג. בַּעֲבוּר אַהֲבָה

 

שַׁרְלוֹטָה מְפַזֶּרֶת אֶת עַצְמָהּ לְכָל הַסִּמְטָאוֹת

וּמְעַגֶּלֶת אוֹתִיּוֹת ראשׁ לְזָנָב וְזָנָב לְראשׁ

שׂוֹרֶטֶת בַּקִּיר גֻּלְגּוֹלוֹת בְּצֶבַע פֶּחָם

"אִם יֵשׁ זִיּוּן – אַתָּה קַיָּם"

זאת הַמִּשְׁנָה שֶׁלָּהּ כְּשֶׁהִיא מַטְבִּיעָה עַצְמָהּ בַּכֻּרְסָה הַיְּרֻקָּה,

אַחַר כָּךְ הִיא תּוֹחֶבֶת מַנְעוּלִים בֵּין שִׁנֶּיהָ

וְצוֹלֶבֶת עַצְמָהּ עַל כָּתְלֵי זְכוּכִית קָשָׁה.

 

(מלכה נתנזון, משוררת)

קישור קבוע

וְהָיָה הגוף

חשוּף

וזרועותיו שחוּמוֹת

ואני הולכת

אל קצֵה האָרץ

מחפשֶׂת אהבתי

וסרפָּדים ירוּקים

צורבים את רגלַי,

ואני הגַחתי

מבֶּטן אִמי

מַהֵר, מהר

ואהבתי

מרָה מרָה.

 

(בילי לרנר, משוררת)

קישור קבוע

לִכְבוֹדְךָ, אֲדוֹן הַבַּטְלָנִים

יוֹם יוֹם אֲנִי תּוֹרֶמֶת

   עוֹד מַטְבֵּעַ

לְקֻפַּת הַבַּטָּלָה

(הָעֲבוֹדָה חַיֵּינוּ יָצְאָה מֵהַמַּחֲזוֹר)

אֵיךְ קוֹרְנִים פָּנֶיךָ כְּשֶׁמֵרוּם

כֻּרְסַתְךָ הָרַכָּה אַתָּה מַשְׁקִיף

עַל צאן מַרְעִיתְךָ

מוֹנֶה אֶת שֵׂיוֹתֶיךָ

אֶת כַּפּוֹת יָדֶיךָ הַשַּׁמְנוּנִיוֹת

חוֹכֵּךְ בַּהֲנָאָה: כַּמָּה הִרְחִיב

 מַעְגַּל חֲסִידֶיךָ

בְּנִיד עַפְעָף שֶׁלְךָ גַּם אֲנִי

      בִּפְנִים

רְאֵה כַּמָּה רָחַקְתִּי

מִנְתִּיב הַנְּמָלִים

 

(בתיה מיכלביץ, משוררת)

קישור קבוע

תישארו בבית / מילים שטרם נאמרו

Zuhause bleiben

רק מלצרית אחת

 

רק מלצרית אחת

יודעת את העבודה

רצתה לדבר עם החתום מטה

אנגלית

והחתום מטה

להלן

"כותב שורות אלו"

להלן

"עבדכם הלא נאמן"

להלן

ביקש "רק גרמנית"

רק מלצרית אחת

יודעת את העבודה

רצתה לדבר עם החתום מעלה

כותב שורות אלו

כמו דמעות

אמאבא

כמו שם

מהיכן להתחיל. מספינת שודדי הים בגן רבקה אשר בגבעתיים או מדגם הספינה הניצב בגאון בחנות הצעצועים המצויה בתחילת הרחוב בו עומד הבניין המכיל בין שאר הדירות גם את זו החדשה. אולי להתחיל דווקא ממרתף הריקודים בברלין, אותו אחד שלתוכו פסע הח"מ ושלמחרת הבין שזהו אותו "בר אפל"... (המשך)

בברכה,
נתי אורנן

קישור קבוע

קטע הסיום של המופע "תיאטרון" בפסטיבל א-ז'אנר 2012 בתמונע, בהשתתפות מבקרי התיאטרון צבי (צבה) גורן ומרט פרחומובסקי. צבה מבצע קטע מתוך המחזה "הדיבוק", אותו ראה ב"הבימה" בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, בהיותו בן 15.

קישור קבוע

שלום חברות וחברים,

ידידי הוותיק והטוב, יעקב, שלח את המאמר הבא. קראתי וחשכו עיני. חככתי בדעתי זמן רב האם להביאו במדורי הצנוע. הוא עורר בין זעם אין אונים ורתיעה מפני המין האנושי, והרי אני ידוע ברבים כאוהב אדם מצניע לכת. התיאורים קשים אבל הנושא ראוי להפצה וראוי להביאו לידיעת הרבים.

שלכם באהבה
תיאודור

 

יעקב אלג'ם: על שוק הציפורים בטייבה ועל הציד הלא חוקי בישראל

 

תיאודור שלום, אינני יכול להתעלם מהכתבות שהופיעו השבוע במוסף הארץ על ציד חיות הבר בישראל ועל "שוק הציפורים" בכפר קאסם (השרון), במוסף של ידיעות אחרונות. הלב מתפלץ. מי שמתאכזר  לחיות לא יגן על בני אדם.

 

מאות אנשים באים מדי שבת לשוק הציפורים לקנות חיות מחמד. "הסחורה" מאוחסנת בקופסאות קרטון ובארגזים במשך 14 שעות (יום עבודה) ללא מזון או מים. הצילומים בעיתון מזוויעים. ארגון "פטרואה" לשמירה על זכויות בעלי חיים אסף עדויות: ליד פח אשפה גדול ראינו שני גורי כלבים שוכבים מתים בארגז קרטון. "סחורה" שלא נמכרת, מושלכת לפח! ראינו אפרוחים רכים, גוססים.

כדי להשביח את הסחורה, סוחרים לא הססו לחתוך זנב לכלבים, לקצץ כנפים לעופות נדירים, לקטום לתוכים את מקורם. פעולות פיראטיות, ללא השגחת וטרינר. ראינו סוחר מפרק "סחורה" מהארגז, כשהוא מטיח את בעלי החיים לקרקע כמו שק תפוחי אדמה. ראינו תרנגול הודו קשור ברגליו ומדמם, שוכב על האספלט הלוהט, בלי מחסה או מים ולידו תרנגול הודו שנמחץ מהלחץ של תרנגולים אחרים. מאות תוכים נצפו סגורים בכלובים שנעטפו בניילון נצמד, בלי אויר. טווסים, שהם בעל חיים מוגן, נעטפו בשק יוטה, או ביריעות ניילון. בתוך ארגז קרטון נמצאו, בראשית היום, 7 גורי כלבים עטופים בניילון נצמד. בסוף היום נמצאו בפח האשפה פגריהם של 2 גורים שלא נמכרו. גור כלבים עולה 10 ₪, לפי מחירון. מה הטעם לטפל בו? בעלי החיים ממתינים שעות כשהם קשורים ברגליהם בחבלים או בנייר דבק או מוצמדים לעמודים כשהם קשורים בגרונם או עטופים בשקי יוטה.בתת-תנאים, בחום, בקור, ללא מחסה, ללא מזון, מים או טיפול רפואי. בעל חיים שלא שורד ולא נמכר, מושלך לפח האשפה, גוסס, פצוע.

הלוך הרוחות בשוק הזה מבטא את הנורמה המושרשת בקרב פלח מסוים של האוכלוסייה, אשר רואה בבעלי החיים סחורה לכל דבר, שתפקידה להביא רווח.

רוב הסוחרים לא מודעים לחוק צער בעלי חיים והגנתם. שאלה היא: אם  מחירו של טווס נע בין 400 לבין 900 ש"ח, מדוע הסוחר לא דואג להגן על "הסחורה " שלו?

הצוותים שערכו תצפיות במקום, גילו שוטרים באים עם הניידת, לרכוש סחורה.

צוותי מעקב נחשפו לאלימות מצד הסוחרים. אחד הסוכנים הסמויים מספר: ראיתי ארגזים של  ארנבות, אפרוחים, ברווזים וגם טווסים מתים שוכבים אחד על השני, אזוקים בנייר דבק ומכוסים בבד יוטה. ראיתי אפרוח  שנמעך תחת רגלו של סוחר. הצלתי אותו! בשוק נמכרים גם נחשים, שלווים, גורי חתולים, תרנגולים, עזים וכבשים.  משרד החקלאות קורא לכל אזרח  להודיע למשרד על כל חשד לעבירה של חוק צער בעלי חיים, גם ב-מייל:

welfare@moag.gov.il. (מוסף 7 ימים, ידיעות אחרונות, 18.5.2012). 

מי יציל את בעלי החיים מהרוע האנושי? ואם כתבה זו תופיע בראש חוצות, היחידים שלא יקראו אותה, ודאי יהיו סוחרי שוק הציפורים. היעז מישהו  "להוכיח" אותם, מבלי שיסתכן באלימות מצידם? אנו קוראים על הזוועה ועוברים הלאה? רוב האנושות חסר אונים ביחס לרוע של מפלצות האדם! 

במוסף הארץ מ-18.5, מופיעה כתבה על הציד של חיות הבר בישראל.

רשות הטבע והגנים מצליחה לתפוס 1%-5% מהציד הלא חוקי בישראל. מעריכים שמתבצעים בשנה עד 8000 מקרי ציד. בתמונות  של ציד לא חוקי  נראו דרבנים במלכודות, עשרות חוגלות וצבאים שראשיהם נערפו, כדי לארוז אותם במהירות. קילו בשר צבי נע בין 90 ל-120 ש"ח. צייד יכול להרוויח על צבי שניצוד עד 2000 ש"ח לראש.  אצל ציידים עם רישיון מירכא, נתפסו עשרות חוגלות שזה עתה ירו בהן, בתוך שטח השמורה!

מצאו גם צבאים שחוטים. הקנס המרבי על ציד לא חוקי מגיע עד 150.000 ש"ח. בפועל  מוטל קנס עד 5000 ש"ח! הציידים האלה באים במודע לפגוע בטבע!

בעלי חיים בסטרס ומצוקה מפסיקים את פעולת החיזור, מפסיקים את תפקודם הפיזיולוגי והאוכלוסייה מידלדלת. בשנות ה-80 היו ברמת הגולן 8000 צבאים. כיום נצפים 200 פריטים. אם יעלם הצבי, ייעלמו בשרשרת פרחי בר מוגנים. בטווח הרחוק לא יהי לנו היכן לצאת לפיקניק. האיזון של האבקה ודישון יופר. אם ייעלמו הארנבת והחוגלה, ייעלמו גם הצמחים שמכסים את האדמה וקולטים עבורה את המים. החוחית, למשל, מפיצה זרעים של צמחים, אבל היא גם טרף של חתולי בר וניצים. האם היא צריכה גם את האדם כטורף  נוסף? אם תעלם החוחית, לא יגיעו לכאן העופות הדורסים שניזונים ממנה. הדרבן עושה את פעולת תיחוח הקרקע ומפיץ צמחי פקעת. לאיגוד הציידים יש עורך דין שמיצג אותם  בעבירות ציד. הוא טוען שאלוהים נתן לאדם זכות  טבעית לצוד. לטענתו "מבראשית האדם חי מליקוט תבואה ומציד". עורך דין נכבד, אנחנו במאה העשרים ואחת! זה טיעון של לב ערל! לידיעתך, מסעות הציד שהטבע שלך זקוק להם, מסתיימים זה דורות בסופרמרקט.

אחד הציידים המומחים  גר קרוב אלינו, ביפו. הוא מכיר את הפסיכולוגיה של התן והארנבת וחזיר הבר והיונים. מלבד זה גבר צריך סיפוק ולקיים מנהג של להביא לאישה חוגלה, כדי שתכין מטעמים. או להכין קומזיץ מצבי שניצוד זה עתה, בשביל הפנטזיה, בשביל הנוסטלגיה, למען שמור על הגחלת. אבל כיום מותר לצוד חזירי בר. כיון שהמוסלמים  לא אוכלים חזיר, כאן נכנסת הפוליטיקה. האיש שלנו הוא גם צייד רשמי של משרד החקלאות. כשהחליטו להגן על הזאבים, הם טרפו צבאים לעשרות. כשהחליטו  לצוד זאבים שמתרבים ומזיקים לחקלאות, העלימו עין ממשך הציד של האילים והצבאים. ולא הזכרנו את התאילנדים. החוק בארצם אומר שכל חי שעובר בשטח שלך - הוא שלך. לאט לאט נעלמים סרטני הנחלים וצבי הבוץ. אם 10% מהתאילנדים בארץ הם ציידים, אומדני ציד שמרנים לשנה מדווחים על 2000 דרבנים, 400 גיריות, שועלים וצבאים ו-1300 חזירים.

תיאודור, מה אנחנו יכולים לעשות? איך להראות את התמונות לכל העולם: ציידים מחייכים בסיפוק של אושר, על רוביהם, מצטלמים ליד צבי שחוט שמוציאים את קרביו והכלבים נובחים והדם לא נקרש. איך להראות את דיוקנם של אנשי הפיקוח, שתמיד ימצאו הנמקה למעשיהם, אם לא יטילו את האשמה על גוף אחר.

המשוררת שימבורסקה כותבת שהעולם נראה מלמעלה כמפת שולחן חלקה ותמימה. ואולי כבר לא יהיה צורך במבול נוסף, אלוהים לא ינחם שוב על מעשי ידיו, יהיה אפשר להתחיל את הציוויליזציה מחדש. מי מתנדב להיות הראשון שילחץ על השלטר?

(יעקב אלג'ם)

עוד על הנושא:

מסע שמתחיל בהלוויה של דורבן

בלי חוקים ובלי מצפון: ציד בלתי חוקי בישראל

צדים חיות בר ומוכרים: "זה כסף טוב וקל"

קישור קבוע

"נכון" היא מילת הסכמה מקובלת בציבור לדברי הזולת, כאשר מסכימים להם. נניח שא' אומר: "תיאטרון החדר הוא מקום מרתק", ואז ב' עונה לו: "נכון!". לכאורה, תגובה לגיטימית ושפויה. אבל אם נקשיב לרגע לתוכן התגובה, נוכל לשמוע בה גם שמץ של מתן ציון לזולת במובן של "תשובה נכונה!", או "תגובה נכונה!", ועל סיפה של זו כבר ניצבת רעותה השלילית: "לא נכון!". איש אינו אוהב שנותנים לו ציונים ואפילו ציון טוב יוצר היררכיה בין נותן הציון למקבל. ואולי יש בתגובה גם מעט התנשאות. מעניין להיווכח שצליל המילה נכון הוא דווקא רך, במיוחד אם הוגים כף חלקה ולא מחוספסת, ואילו הצליל של כן דווקא קשה. אבל מהותה של נכון הוא קשה ואילו כן היא רכה ומקבלת.

על כן, אפשר בפשטות לומר: כן.

ועל ענווה - בפעם אחרת.

אם כן, הימנע/י מהתיבה: נכון. אמור/י: כן.

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר

 

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

 

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

"הייתי מהופנט!"  (אלי הוז, במאי-יוצר, יועץ ומנחה קבוצות)

"יהלום של יצירה!"  (שני לרר, שחקנית ומנחה)

"חוויה מטלטלת!"  (שלי קלינג, קולנוענית ושחקנית)

"חוויה מדהימה!"  (איריס הרפז, שחקנית ומוסיקאית)

"עבודת המשחק הטובה ביותר שראיתי בימי חיי!"  (רן בן עזרא, שחקן ומנחה)

"הצגה שמעוררת את הצחוק האמיתי והעמוק!"  (הילה גלסר, מחזאית ושחקנית)

"מדהים! הייתי מהופנטת".  (רותם זיו, שחקנית ומנחה)

"יצירה מלאה עוצמה!"  (דורית אבנט שחקנית ומנחה)

"היטלר בחדר, הופך את הבטן!"  (ירון פרידמן, מעצב, מנחה, מפיק)

"מבוצע בעוצמה ובעומק על-ידי אמיר אוריין. זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית שרק שחקן מעמיק ומיומן מסוגל לה".  (ורדה צ'צ'יק, אשת תיאטרון ותקשורת).

"אין ספק שגדולתו של אמיר אוריין ביכולתו לשחק תפקיד של דמות כל כך שנואה וכל כך מפחידה בעולמנו".  (שושנה ויג, סופרת ומשוררת)

"משחק וירטואוזי בהצגה חזקה, מטלטלת ומעוררת מחשבה!"  (יוסי זיו, מנחה ושחקן)

"מושלם!"  (ערן שיין, שחקן)

 

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

 

במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.

 

יצירה בהומור שחור, מצמררת ומאתגרת.

 

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
יום שישי, 8.6.2012, בשעה 14:00

מוצ"ש, 16.6.2012, בשעה 20:30

(לקבלת התוכנייה)

--------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 1.6.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

אורטל חייבת למות

מותחן פסיכולוגי.

אחד מסופרי המתח המצליחים בארץ פותח את הפה בערב פרובוקטיבי. הוא חושף בסערה את הסודות שמאחורי כתיבת ספרי "אורטל" ומגלה פרטים מספרו החדש. אורטל - דוגמנית, בלשית, מרגלת ומומחית לאומנויות לחימה. בכל ספר היא מצליחה להציל את העולם מחדש, לתמרן אנשים רמי מעלה ולהגיע בזמן לתצוגת האופנה, מבלי לאבד שערה  מתלתליה.

עכשיו היא חייבת למות.

בהשראת "על אמת" מאת רוני גלבפיש. מחזה: איתמר נצר, שרון שלומי, רונן קובלסקי.

בימוי: יניב מויאל. עוזר במאי: רן בן עזרא. משחק: שרון שלומי, איתמר נצר, רן בן עזרא.

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

יום ד', 6.6.12, בשעה 21:00, תיאטרון קרוסל, רחוב הבנקים 7, חיפה.

מוצ"ש, 9.6.12‏, בשעה 20:30, בתיאטרון קרוסל, דיזנגוף 75 תל-אביב,

057-7827000. 052-528-4234 / 054-533-5135 























יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.

מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"

יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.

תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

13.6 בשעה 20:30.  28.6 בשעה 20:30.

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704






















נפתחת קבוצת תיאטרון למבוגרים
בהנחייתם של אבי גיבסון בר-אל (במאי, שחקן ומנהל אמנותי)
ורינת מוסקונה (יוצרת ומנחת קבוצות תיאטרון)
הקבוצה תיפתח ביולי 2012 עד אוקטובר 2012
ותתקיים במרכז תל אביב במסגרת של מפגש שבועי קבוצתי בן שלוש שעות. בכל מפגש יושם דגש רב על פיתוח היצירתיות האישית של כל משתתף והקניית הכלים של עבודת השחקן. יחד ניגע בעולם החוויה הרגשי והחושי המצוי בתוכנו באמצעות ההיכרות עם השחקן שבנו. בין הנושאים שיועברו:
עבודה על הגשת טקסט, מונולוגים/דיאלוגים, עבודה פיזית/תיאטרון בתנועה, עבודה מתוך חומרים אישיים, שיטת אוריין-המעגל הפתוח,

עבודה על פרויקט אמנותי משותף שמיועד להיות מוצג מול קהל
- מספר המקומות מוגבל - לפרטים נוספים – 050-795-4582

 

ענתיקות ברחוב

על עולם אכזרי שבו אסור להיות זקן.

בכל יום שישי, בשעה 13:30.
מופע רחוב. בכל שבוע במקום אחר בתל-אביב.

בימוי: רינת מוסקונה. לפרטים: 050-795-4582.

 

תיאטרון כתיקון עולם

האגודה הישראלית לקידום חקר התיאטרון והאוניברסיטה העברית, הר הצופים.

רבי שיח, הרצאות, סדנאות ומופעים. 12-14.6.2012. כ“ב-כ“ד סיון, תשע“ב.

תיאטרון טיפולי, תיאטרון פרינג‘, ניהול תיאטרון, תיאטרון בקהילות, תיאטרון של אנשים עם מוגבלויות.

מיקום: בית מזי''א לתיאטרון, רחוב מסילת ישרים 18, ירושלים. 052-8988742.

לתכנית הכנס

 

"קרב יום"

בפסטיבל התיאטרון מרכז הבמה

כתיבה ומשחק: אודי ברנשטיין

גבר חווה פירוק של עולמו הפנימי בתוך מציאות ישראלית דחוסה. בעולמו המטולטל הוא הוזה את נוכחותו של אביו ניצול השואה, מתכנס לתוך מחסה שהוא בונה ומבוהל מחורבן מתקרב. בבניית המחסה הוא מתחבר עם חיי אביו, שהוחבא בבוידעם של איכרה פולנית. נע בין התייחסויות פרטיות של חיים ממשיים של אדם רדוף ומבוהל, לבין מימד סמלי הנוגע לציוויליזציה היהודית והישראלית, על הזרמים הפנימיים שלה.

18/6, מרכז ז'ראר בכר, רחוב בצלאל 11, נחלאות ירושלים, 02-625-1139.

 

איש ללא שם

" תראי את הים, תראי כמה כוח יש לו, ואנחנו לא יודעים עליו דבר"

בימוי וכתיבה: רון ישועה. משחק: שירה אלפנדרי.

עיצוב תיאורה: עופר לכיש. מוסיקה מקורית והופעה: נדב ינאי

ענת כתבת פלילים ידועה, מוצאת את עצמה לפתע נחקרת על ידי האקס שלה בועז, מפכ"ל המשטרה. במרתון לילי, המתרחש בתחנת חקירות במרכז הארץ, נחשף בפנינו סיפור משולש קלאסי, הנע בן שני קווים מקבילים המתערבבים זה עם זה: ציר הדמיון וציר המציאות עד סוף ההצגה.האם אנחנו באמת מכירים את מי שאנחנו  נמצאים איתו? אוהבים אותו? חיים איתו? אלו השאלות המרכזיות שדרמת המתח איש לא שם מבקשת לענות עליהם.

31.5, שעה שמונה בערב בכורה.  4.6,  שמונה בערב.  30.6, שמונה בערב.

תיאטרון תמונע. כרטיסים להזמנות: 03-5611211

לחברי תיאטרון החדר קוד הנחה 6060

 

בגדי חורף אבא

מונודרמה מאת משה פרסטר על שבירתו של התא המשפחתי, דרך עיניה של ילדה.

בימוי: הדס קריידלמן גלבוע. משחק: הילה מצקר-הלוי. ההצגה הועלתה בתיאטרונטו האחרון וקבלה ציון לשבח. מועדי הצגות:

5/6 20:30 תיאטרון הסמטה, טל': 03-6812126

קוד הנחה לקוראי האיגרת: 457

(פייסבוק)

 

פנינה רינצלר: בקשת תמיכה

אני יוצרת כעת פרויקט תיאטרוני חדש שיוצג בפסטיבל עכו כהצגה אורחת.

אנחנו 7 שחקנים ומוסיקאי, כולנו גדלנו יחד בירושלים בתקופה של אינתיפאדות וחווינו את הקושי הפחד, הזעם משני צידי המתרס. היום, ממקום בוגר יותר, התאספנו כדי לדבר את הרגשות תוך כדי יצירה. אנו שבים לשכונות ילדותינו כולנו יחד כאנסמבל ומראיינים את תושבי המקום. מתוך זיכרונותינו ומתוך הראיונות אנו יוצרים מוזיאון ירושלים אנושי המציג את תמונת המצב כפי שאנו חווים אותה.

התמיכות הינן תרומות קטנות (מ50 ש"ח ומעלה.) ויש אף תמורות בעד התמיכה!!!

לשם כך מצרפת לכם לינק לאתר Headstart בו פרטים אודות היצירה ודרכי תמיכה.

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=438  

איך עושים: אז... נכנסים ללינק, בלינק יש גם קליפ ומתחתיו, אם תגלול את מסך עוד קצת למטה ישנם גם הפרטים על הפרויקט וגם משבצת ירוקה בה כתוב "תמכו גם אתם בפרויקט"

כשתקליק עליו-תצטרך למלא משמאל: שם פרטי, משפחה, מייל, וסיסמא (איזו שבא לך) לפיכך נרשמת לאתר. ואז תוכל לבחור בסכום שברצונך לתת. כל שתוכל יהיה מבורך.

לאחר מכן אשמח אם תכנס לתגובות בלשונית שמימין ותפרגן...זה עוזר לבאים בתור.

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=438  

עוד חשוב לי לציין ולהזכיר: עזרתך חשובה לי מאוד ואיתה גם תחושת הנעימות שלך בעניין. מה שנכון בעינך טוב מספיק בעיניי.

תודה, פנינה רינצלר, 052-343-4039

 

יובל מסקין מעשן ומדבר - המופע המלא*

מופע יחיד לשני משתתפים ואורח.

"בימוי": רועי נווה. "משחק": יובל מסקין.

אוסף של עשרות סיטואציות ורגעים. מופע שלא תוכנן מראש אף פעם. ביצירה זו אין עלילה ותהליך, אין מצב וקונפליקטים, אין דמות ויחסים, אין טקסט קבוע, אין רצון ומעצור, אבל יש לנו כוונה לנסות לעניין את הקהל, תוך שימוש בטבע האנושי והשעמום היומיומי. חלקים מהמופע הוצגו לראשונה בפסטיבל ניסוי 7 - ביכורי העיתים ובפסטיבל א-ז'אנר 8 תיאטרון תמונע.

1/6 תמונע 20:30. כרטיסים: 03-5611211

 

Fade

 מופע הפרידה של רענן פררה ורועי נווה. הקומדיה זוכת פרס השחקנים.

"הצגה נדירה בנוף התיאטרון הישראלי" (תרבות היום)

18-19/6, תמונע, 20:00, כרטיסים: 03-5611211 - 50% הנחה ב"לאן" ומאות ארגונים

31/5, עכו, 21:00 כרטיסים: 04-9914222

 

מחשבים – תיקון

שחר נגר: 050-764-8002

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

סיכות

- אתה שוב מדבר עם עצמך.
- כן, זו הדרך היחידה לוודא שהשיחה תהיה אינטליגנטית.

(ויץ ותיק. לאחרונה נראה אצל הפתן השחור)

--------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר במחזה "היטלר")

--------------

"ניתן לך הזדמנות להתבטא, דוקטור.

אתה יכול להיות שקט. פשוט לא הייתי רוצה

להוריד את המחסום מהפה שלך"

(פאולינה במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב הירקון 29, תל אביב 6801138
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il