אנחנו מונחים ערומים על המיטה. אני טובל אצבע בפי, אוסף קצת רוק. מרפרף בעדינות על עיניה וגולש ללחייה. מצייר לה דמעות. שתבכה קצת מאהבה אלי. היא מתבלבלת. אני מחבק אותה ושואל. היא לא עונה. רק מבקשת שאחבק אותה.
אולי היא רק רוצה לזיין אותי, אומר לי עודף האסטרוגן שבגופי. הרס"ר הקשוח ממהר להכריז באוזני שכדאי שאתחזק, ומהר. שלא כדאי שאפול לאדמה ואשלם על ההתרככות הזו.
היא נוסעת. מתרחקת. נוסעת במרחבי דמיונה המשתולל אל כהות החושים המוכרת. אל השקר הבא. אני מנסה להכאיב לעצמי בכוונה. מדמיין אותה בזרועות אחר שזה עתה פגשה. איזה ספורטאי חתיך ושטחי. או אולי שחקן מוחצן וטיפש. מישהו שמזיין רק בשביל לספר. היא מחבקת אותו עכשיו ומבקשת שייקח אותה, רק שייקח אותה. ואני נפגע, כי כך קל יותר. הדרך לייאוש קלה יותר מהדרך לאהבה. וכבר שכחתי מה זה סבלנות.
אני מנסה להירדם. בחלומי הראשון אני נוסע לבד באוטו במהירות מופרזת ומעלי שמי כוכבים. אני לא שם חגורה כי היא לוחצת. הרדיו פתוח וגובר על השטויות שיוצאות לי מהפה. מלמולי אהבה. אני מסיים עוד סיגריה. זורק למאפרה וחש את החומה מתקרבת. אני מגביר מהירות, מקווה למות לפני ההתנגשות, או אולי אפילו מקווה שהחומה סדוקה ואוכל להיכנס דרכה. אני מקפיד שמבטי יהיה לכוכבים לפני ההתנגשות.
אני קם. שוטף פנים וחוזר למיטה. הריח שלה עוד פה. בחלומי השני אני מול המראה. מתבונן בצידי ראשי. רואה שערות אפורות. אני מנער את שערי ומתבונן שוב. האפור מתחיל להתפשט. בהתחלה מקיף את ראשי ובתוך דקות כבר הכול אפור. אני במיטה ושם ידיים על הבטן. שמנתי אני אומר לעצמי. עוצם עיניים והבטן מתנפחת. פוקח אותן וכבר לא רואה את רגלי מרוב הנפיחות. שוב אני קם. כבר לא אישן הלילה. אני מסתובב. הלב רמוס וסדוק, מבקש לברוח מהגוף, פתוח ומדמם. חוט תיל כרוך סביבו. מתהדק. מתהדק.
אני הולך למטבח לשתות משהו. בדרך לשם נופל. שוכב על הרצפה, מתפתל כעובר, שתי רגליי על האריחים הקרים וראשי בין ברכיי, משחרר באיטיות רוק מפי. כנראה במקום הדמעות. בוא נצא מפה, אני לוחש לעצמי.
מסתובב ברחוב. מסתכל לאנשים בעיניים ולא מסיט את המבט. מחפש מיד להתאהב בשנית. הנשים היפות, מסתובבות ברחוב, לא יודעות כמה אני מסוגל לאהוב. כנראה יותר מדי. אני עובר ליד מסעדה של חברה שלי לשעבר. פוגש בה מגישה תה לתיירים. היא מסמיקה. אנחנו מתחבקים. היא נותנת לי נשיקה על הלחי ושואלת לשלומי. הכל בסדר, אני אומר לה ולא מעז לספר לה ששברתי לעצמי את הלב. היא בטח תפגע שלא שברתי אותו עליה. אנחנו מפלרטטים קצת. אני שואל לשלומה ולא מקשיב לתשובה. חושב להזמין אותה בסוף המשמרת לביתי. אבל היא כל-כך מתוקה וכבר בטח הזקתי מספיק, אז אני מוותר וממשיך. מי יודע לאן?
אני חוזר הביתה ומשחזר רגעים. לבדוק אולי קלקלתי משהו. אני בוהה במסך הטלפון. בראשי הוא כבר מצלצל שעות. אני זקן מדי לשטויות האלה, אני חושב, ומצלצל לחבר. הוא מכין לי קפה ועוטף אותי באהבה. בהלם מהקיצוניות שלי. הוא מספר לי שאולי כדאי שאעזוב את זה. טוב זה לא ממש עושה לי. אנחנו צוחקים עלי ומנגנים שיר בשני קולות.
אני חוזר הביתה ומדמיין את התגובה שתהיה לברת המזל שאי פעם תקרא את זה ולא תיבהל.
תבקשי שאוהב אותך לעזאזל. תתחנני אלי. את צודקת, אנחנו לא מכירים. ואני קיצוני.
ושואף להישרף בעודי חי, ואני לא יודע מי ומה את, וזה רק שבוע שאנחנו מכירים, ואת כל-כך לא אשמה בכלום. נפש אבודה כמו כולנו. אבל את יודעת מה?
שיילך הכול להזדיין.
הניחי לי לאהוב אותך.
(איתמר ברקאי, חבר בקבוצת השחקנים של תיאטרון החדר)
