ד.  שָׂרָה מְנַסָּה לִלְכּוד

עַל גְּדוֹת עֵינֶיהָ מָסַךְ עֲרָפֶל

לִלְכּוד חוּט אוֹר חִוֵּר בְּגַפְרוּרֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ

בְּצִפָּרְנֵי הַדָּם שֶׁלָּהּ,

אוֹמְרִים הָיְתָה יָפָה, כְּמוֹ לוֹלָה שֶׁל הַמַּלָּחִים

"לוֹלָה לוֹלָה מְחַכָּה, מְחַכָּה לְאַהֲבָה"

עַכְשָׁו פִּשְׁתָּן דָּהוּי מְפָאֵר אֶת רֹאשָׁהּ,

סְגֻלָּה בְּדוּקָה מוּל רוּחַ רַע

וְצַוָּארָהּ רָפוּי מֵעַל טַוָּסֵי גֵּוָהּ.

רַק בַּטִּפּוּל הַקְּבוּצָתִי הִיא מְפֵרָה אֶת הַדְּמָמָה

וּבִשְׁנָתָהּ יֶלֶד מְכֻנָּס בְּחֵיק הַמְּנוּסָה

וְהָהָר צוֹחֵק.

(מלכה נתנזון, משוררת)