הצטרפו לאיגרת השבועית

בתחום האירוע האמנותי - שהוא תחום סופי, מוגדר במקום ובזמן נתונים מראש - מספר אפשרויות היצירה שואף לאין סוף!


(פרק מתוך הספר "ואדי מילח" שזה עתה יצא לאור.

טקס השקת הספר יתקיים ביום א', 17.6.2012, בשעה 20:00 ברחוב הירקון 70)

 

"מה הוא עושה כאן?", שאלה איאת את אביה כשראתה שאחיה סעיד מופיע בחברת בן דודה, ניזאר.

 

מחמוד לא נראה מופתע, אך העדיף לשתוק ולהניח לדברים לחלוף מבלי לסייע לבתו לעשות מהומה מגרגר יבש. במחשבה שנייה איזו תשובה יכול היה לתת לה? גם הוא לא ידע מה ניזאר עושה שם, אך מחשבותיה של אשתו פתחייה היו פרושים לפניו כספר פתוח. הוא ידע שכשהיא עולה על רעיון היא תעשה הכול כדי לממש אותו.

 

"ניזאר חבר של אחיך וגם בן הדוד שלך, זאת התשובה", ענה לאיאת, שהישירה מבט כהה וחודר וסיננה לעברו: "אתה באמת אתה מחדש לי ".

 

"ח'לס איאת, היום הוא היום הראשון ללימודים ותראי במה את מתעסקת? סעיד בסך הכול מסיע את ניזאר לטכניון".

 

"אני לא מעוניינת  בניזאר, ואני מקווה שגם סעיד יודע את זה. אם לא, אז תכניס לו את זה טוב טוב לראש".

 

"אני חושב שאת אמרת את זה יפה מאוד לניזאר", ענה לה אביה.

 

"למה אחותי הולכת עכשיו ללמוד אצל היהודים?", אמר סעיד, "אנחנו לא מספיק טובים בשבילה, או אולי היא לא מספיק טובה בשבילנו?"  

כהרגלו הוא היה חייב להנחית מכה מתחת לחגורה.

 

"אבא, אם הוא מדבר אלי ככה אני לא נוסעת איתו! אקח מונית שירות".

 

"את לא נוסעת בשום מונית שירות", אמר סעיד וחסם את דרכה.

 

מחמוד השתדל להתאפק ופנה לבתו בקול שקט: "אני חושב שהעניין לא לוויכוח." הוא רמז בידו לסעיד שייכנס למכונית. וכשגבה העקשן של בתו סירב להתרצות, התקרב אליה, הניח את ידו על כתפה ואמר לה בעידוד: "יאללה איאת, יאללה יא חביבתי, תברכי את ניזאר וסעו לשלום".

 

עיניו החמות של אביה ריככו אותה, והיא התיישבה לצידו של אחיה. מבעד למראה ראתה את פניו המבוישים של ניזאר, ובאותו רגע היה נדמה לה שהיא אפילו מחבבת אותו. אולי מחבבת היא מילה מוגזמת, אבל הבושה וחוסר האונים שלו, עוררו אצלה גלים חמימים.  "בוקר טוב איבן עמי אברהים".

 

כשסעיד התניע את המכונית הגיעה לפתע פתחייה על השביל ושקית גדולה בידה, "איאת, שכחת את האוכל".

 

איאת התבוננה בשקית וצחקה, "יא-מא מה קרה לך? נהיית כמו סבתא פאטמה? אני הרי חוזרת בשעה שתיים עשרה והבית הספר הוא רבע שעה מהכפר".

 

סעיד הסתכל על השקית התפוחה ופרץ גם הוא בצחוק: "אימא חושבת שיש רעב מחוץ לכפר."

 

פתחייה האדימה מבושה, בעיקר מול ניזאר. היא תפסה בחוזקה באוזנו של בנה ולחשה לו: "אתה עוד תלמד לדבר אליי לפני אנשים!"

 

"סליחה אימא", פניו הרצינו. איאת צחקה. ליד אמה, נראה לה אחיה כמו ילד בן שלוש.

 

"יאללה, אוסקותי!", פקד סעיד על אחותו שסוככה בידה על פיה וצחקה, "חשבון איתך אני אגמור בערב".

 

פתחייה התקרבה למכונית, מסמנת לאיאת לפתוח את החלון ואמרה בדאגה: "יא איאת!  אם יהיה לך רע, אם יהיה לך קשה, את תמיד יכולה לחזור ללמוד בתיכון שלנו כאן בכפר".

 

מחמוד תפס בכתפיה של אשתו :"תניחי לה יא מרה, די! החלטנו וזהו".

 

"החלטנו? אתה זה שהחלטת וגררת את כולנו לתוך העניין הזה!"

 

"בעצמך ראית שלא הייתה ברירה. עוד תראי, אישה, שבסוף העניין הזה יפעל לטובתנו. הוא יפתח בפני הבת שלנו חלון לעתיד טוב יותר."

 

כשראה שפתחייה כלל לא מרוצה הוסיף: "אני מתפלא עלייך, ממש מתפלא. את בעצמך הלכת לאוניברסיטה ללמוד פסיכולוגיה בתקופה שאיש לא חשב לשלוח את בתו לאוניברסיטה, ואת עוד באה בטענות שהבת שלך רוצה ללמוד במקום נורמלי?"

 

"אני לא מבינה מה לא נורמלי במקום שלנו?"

 

"את יודעת טוב טוב למה אני מתכוון".

 

אף על פי שידעה היטב את הסיבה, פתחייה המשיכה להקשות: "לא, אני לא יודעת ואני רוצה שתסביר לי!" 

 

גבות עיניה התקמרו ונשכו זו בזו, ועיניה התמלאו דמעות. היא נעצה בבעלה מבט קשה ודחפה באצבעותיה לתוך מטפחת ראשה קבוצות שיער סוררות. כמתאבקת למודת קרבות, נראתה פתחייה כמי שנכונה לצאת לקרב מילולי.

 

ברגעים כאלה נראתה לו זרה. הוא היה צריך להזכיר לעצמו איך כול יום, במשך שנה שלמה, היה אורב לה מאחורי עץ השקמה בשעה שחזרה מבית הספר. לאן נעלם הצחוק שלה? שאל את עצמו מפעם לפעם, מנסה לחשוב מתי הגיע להכרה שיש לו אישה קשה ושעליו לקבל אותה כפי שהיא. כול אחד והמזל שלו, הרהר לעיתים קרובות.

 

אבל דווקא עכשיו כעס על עצמו שהעז לחשוב ככה. הרי מה רע לו? הוא אוהב אותה ולפעמים אפילו אוהב את הקשיחות שלה. לדעתו הקשיחות היא שעזרה לה להגיע למשרה מכובדת כסגנית מנהלת בלשכה הסוציאלית של מחוז חיפה. הוא התקרב ואסף אליו את כף ידה המחוספסת, משפשף את החספוס כמנסה להעלימו. בחושיו ניסה להיזכר בכף ידה הנערית, הארוכה והצחורה, חפה ממעלליו של הזמן. במגעו חיפש את נעוריה, את נעוריו, תוך השלמה עם ההווה. גם פניו חרושות הקמטים התרככו מעט והוא חייך לעברה חיוך מפויס. באותם רגעים הרגיש שהוא באמת אוהב אותה, אולי לא כמו פעם, אבל בסך הכול עברו מאז יותר משלושים שנה.

 

כשהתבונן בעיניה הכאובות חשב איך במשך כול השבוע התווכחו על גורלה של בתם,  ואיך אתמול בלילה עוד ניסתה פתחייה לבקש ממנו שיחזור בו מההחלטה לשלוח אותה לבית ספר של יהודים. בדרך כלל הקשיב לאשתו, אבל הפעם החליט לא לוותר ויהי מה.

 

"אני יודע שקשה לך, אני יודע. אבל בואי נסתכל באמת על מה שקורה כאן, ומה הסיכוי של הבת שלנו להתקדם בחיים, בעיקר אחרי מה שקרה. הרי את, במיוחד עם רקע כמו שיש לך בפסיכולוגיה, יכולה להבין את הנזק שנגרם לה. כול בוקר כשאני נוסע לתיכון ללמד, אני מרגיש כאילו אני עובר מההיסטוריה להווה. את מבינה? בכול כיתה מזגנים , מחשבים.. ואני אומר לעצמי: "וואלה , איך כול הקדמה הזאת מתבזבזת על היהודים."

 

פתחייה צחקה בחושך עד שנחשפו שיניה הצחורות: "אז מה, אתה רוצה שכול זה יתבזבז על הילדה שלנו?"

 

"אני, בניגוד אלייך מאד מאמין בבת שלנו, ואני סומך על זה שהיא תדע להעריך את הטוב שנפל בחלקה ושתדע לקחת מהם רק את הטוב."

 

"אל תחשוב שהכול שם גן עדן! מה עם ההערות שאיאת תשמע מצד הילדים? מה עם הבדידות? מה עם החברה המתירנית שלהם? אפילו אבא שלך הזהיר אותי לא לשלוח אותה לקיבוצים כי החברה שם פרוצה. תהיה בטוח שהוא יודע על מה הוא מדבר. גם ככה השם של הבת שלנו לא כמו שהיה" .

 

"עזבי את אבא שלי, מה הוא יודע? הוא היה "קיבוצניק-שמוצניק" עוד לפני שהקיבוצים ידעו שהם כאלה, אז הוא מדבר"?

 

למרות מה שאמר בכול זאת משהו בו התערער כשנזכר באבא שלו מגיע מפגישות של ועידת מפ"ם בגבעת חביבה, ואיך אמו הייתה מריחה את בגדיו בחשדנות, ואיך הוא גער באמו וזלזל בחשדנותה. אביו לא התבייש בתמיכה שלו במפ"ם הציונית. "אני לפחות יודע למי אני מצביע ומה המקום שלי ואתם, הקומוניסטים, משחקים בכם כאילו הייתם קוביות שש-בש ", נהג לומר.

 

"למה אתה אומר עזבי את אבא שלי", המשיכה פתחייה, "משום שאבא שלך העדיף ללכת עם מפ"ם הוא ביקר בקיבוצים וראה שם את החופשיות הזאת אצל הבנות".

 

 "ומה עם החינוך שקיבלה בבית? זה לא נחשב בעינייך? "

 

"אבל מחמוד, מה יגידו כולם?!"

 

"מה יגידו? מה יגידו?", חיקה אותה. צירוף המלים הזה, שהייתה חוזרת עליו פעמים כה רבות, יכול היה להוציא אותו מדעתו. אלו היו הרגעים שבהם איבד את סבלנותו. "תגידי לי, חשוב לך רק מה שהשכנים אומרים? מה אכפת לי מהשכנים, אכפת לי מה את חושבת על הילדה שלנו? תפתחי את הפה שלך ותגידי לי!"

 

"אבו שפיק, אסור לנו להעמיד את הבת שלנו במבחנים כאלה", ענתה לו פתחייה חלושות.

 

"אוקיי אבל בואי נחשוב לרגע מה בעצם היא עשתה? למדה עם הילד הזה בהפסקות? זה כול מה שהם עשו! רגע, את עצמך מאמינה שהם 'עשו' משהו"?

 

פתחייה כבר הייתה מצוידת עם תשובות מראש, אבל עיניו היוקדות כזיתים שחורים והתקיפות השלווה שזיהתה במבטו, הכניעו אותה הפעם. על אף שהאמינה שאם לא היו תופסים אותם בזמן אז יצריו של סמיר היו גוברים עליו והוא והיה פוגע בשמה הטוב של בתם.

 

איאת הצטיינה בלימודי ערבית והיסטוריה, ולסמיר, כדרך הבנים, לא הייתה לו סבלנות למקצועות הומאניים. אז בתמורה לכך שהוא עזר לה במתמטיקה היא עזרה לו בדקדוק ערבי. הם ניצלו את ההפסקות בין שיעור לשיעור ולמדו. סמיר היה גם בחור מצחיק ולפעמים הם היו יושבים וצוחקים עד שיום אחד עדנאן, המורה התורן,"תפס" אותם צוחקים ביחד. מיד הם נשלחו לחדר המנהל שקרא מיד להורים וכול בית הספר דיבר על סמיר ואיאת. אחר כך כול הכפר דיבר על סמיר ואיאת, ולבסוף כול הכפר דיבר על איאת . בהתחלה על הפתיחות של מחמוד שהובילה לפתיחות של בתו, אחר כך על הפתיחות של איאת עם בנים ומי יודע מה עוד. וכדרכן של שמועות, כשהן פושטות הן פושטות לכול עבר. מהאופן שבו היא מדברת עם גברים, אמרו שיש לה "ניסיון". גם אמרו עליה שהיא מישירה מבט כשהיא מדברת עם בחורים, ולא כמו הבחורות שמשפילות את עיניהן כשגבר פונה אליהן.

 

מאז המקרה ההוא, איאת הפסיקה לצחוק. רוב היום היא שתקה, הסתגרה בחדרה וחיכתה שהימים יעברו והסערה תישכח. היא נמנעה אפילו מלפגוש קרובי המשפחה שביקרו בביתם. רק כשפתחייה או מחמוד היו מחייבים אותה לצאת מחדרה הייתה יוצאת, מברכת את הקרובים לשלום ופורשת לחדרה.

 

היו אלה ימים קשים למשפחתה. מחמוד ביקש מסעיד שלא יחמיר איתה, ופתחייה, שלא יכולה להתאפק, הייתה מעליבה אותה בכוונה על דברים שאינם קשורים לאירוע. כמו על האיטיות שבה היא מנקה את הבית, או על כך שאינה יוזמת ורק מחכה להוראות ממנה, ועוד מיני דברים לא חשובים שמאחוריהם הסתתר כעס גדול. פתחייה, בניגוד לבעלה, ראתה את העתיד וחשבה שאף אחד לא ירצה להתחתן עם בחורה שיש לה "עבר" או לפחות יצא לה שם כזה. לדעתה הרעיון ללמוד בבית ספר יהודי רק יגביר את השמועות הרעות. מחמוד, לעומתה  ידע היטב מה כוחן של שמועות ולכן אמר, לא אחת, כי אם תמשיך ללמוד בכפר ידברו על מה שהיה, ואם תלמד בבית ספר יהודי ידברו על מה שיהיה ולא נצא מזה. לכן העדיף להרחיק אותה, כדי שתוכל להתרכז בלימודיה.

 

פתחייה לא נתנה לעצמה מנוח, וכיוון שכך, גם לבעלה לא נתנה מנוח. אבל למרות הכול איאת  הייתה בת מזל. היא המשיכה ללמוד והוריה לא ויתרו על השכלתה. אם זו הייתה אחת מבנות אחיו של מחמוד שהייתה נתפסת מצחקקת ביחידות עם גבר, הוריה היו ממהרים לחתן אותה ולנקות את המצפון של המשפחה.

פתחייה כעסה מאוד על איאת שהרשתה לעצמה להסתובב עם סמיר ובכלל שמקרה כזה קרה לה.

 

"אם אותו סיפור היה קורה עם סעיד הוא היה נשאר ללמוד בכפר ולא בורח ליהודים", אמרה לבתה איאת.

"אימא, אבל סעיד הוא גבר"

פתחייה העדיפה לשתוק, היא ידעה שהפעם בתה צודקת.

 

מחמוד שמע את הוויכוח והתערב: "נכון, את סעיד לא הייתי שולח כי את יודעת טוב מאוד שלסעיד היו סולחים. הוא כבר היה מסתדר. אבל למה לעזאזל את מכניסה את סעיד לסיפור? הוא עכשיו באוניברסיטה והוא מסתדר שם יפה מאוד ואינשאללה גם איאת תלך לשם, כשתגמור עם הבגרויות".

 

פתחייה לא הייתה משוכנעת והרגישה איך אט אט היא מאבדת את השליטה על גורל בתה. ליבה ניבא לה שחורות. כשראתה את איאת באותו בוקר בדרכה לבית הספר החדש הרגישה דחף פתאומי ורצתה כל כך לרוץ לכיוון המכונית ולומר לה: "את כבר בכיתה יא',  נותרו לך בקושי שנתיים ללמוד, אז בשביל מה כול הבלגאן הזה ללמוד בבית ספר יהודי? ועוד בקיבוץ?".  אבל ברגע שראתה את בעלה נטוע במקומו, ואישוניו הכהים רושפים לעברה גחלים של אש, נמלכה בדעתה ושבה על עקבותיה. 

(אורנה עקאד, פרק מספרה "ואדי מילח" שזה עתה יצא לאור)

לאיגרת השבועית של 2012 . 6 . 14