יש אנשים שקוראים לאמיר אוריין בשם "גורו". אני רואה בו נער שמנסה לגרש את החושך. לפעמים החושך הוא סמכות חשוכה, השלטון, ולפעמים אלה בני אדם מפוחדים שעובדים את הרע מרוב פחד מחולשה, לאומנים, פאשיסטים.
אמיר שייך לגזע תמים ונוגה של מתקני עולם. מתוך גרונו בוקעת צעקה של אמן וירטואוזי, הנראה כמי שמקריב את עצמו למעשה היצירה. היטלר זועק: "הרגו אותי! הרגו אותי!". זהו היטלר שנשאר כביכול בחיים, מודע לכך שהוא טינופת, קפסולת רשע, והוא מתחנן שנשמיד אותו. כלומר, שנבער את הרע מקרבנו.
(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
37. שלח-לך: במדבר י"ג - ט"ו.
"וידבר יהוה אל משה לאמור: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען(במדבר י"ג 1)... ויספרו לו ויאמרו, באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות, גדולות מאד, וגם ילדי הענק ראינו שם(שם, י"ג 27-28)... ניתנה ראש ונשובה מצרימה"(שם: י"ד 4).
שבטי העברים "נסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן"(במדבר י"ב 16). משה שולח שנים-עשר אנשים, נציגי העם, לתור את ארץ כנען. הם שבים ומביאים איתם זמורה ואשכול ענבים אחד, רימונים ותאנים(במדבר י"ג 23) אבל יותר מזה: הם מביאים את סיפורה של הארץ. זהו סיפור שהיום היינו מכנים אותו "מאוזן". כלומר, חלק אומרים טובה היא וחלק אומרים רעה היא, או בלשון דיפלומטית זהירה ולא מתחייבת: יש פנים לכאן ולכאן. הארץ היא ארץ זבת חלב ודבש וזה טוב, אבל יש שם ענקים - פחד! "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם"(שם: י"ג 33). פשוט סכנת נפשות! אתה רק יוצא אל הרחוב, ואז ספלאש! רגל ענקית נוחתת עליך מלמעלה ומורחת אותך על המדרכה.
משה היה אמור לנחש מראש את תגובת התיירים. הרי הוא עצמו בחר בהם, כמובן במצוות האל, והרכיב נבחרת של נציגי כל השבטים. גם לא יכול היה לנהוג אחרת. כי אם היה שולח נציג או מספר נציגים המייצגים תפיסה פוליטית אחת מסוימת, עלול היה העם לבוא אליו בטענה שהוא חד-צדדי, או כפי שנוהגים לומר על יצירות אופוזיציוניות: "חד-צדדי! פשטני! מאכילים אותך בכפית! לא מאוזן!", או במילים אחרות: "תנו לנו דבר מאוזן כדי שלא נצטרך, חס וחלילה, לחשוב ולא נעמוד בפני האפשרות המפחידה שעלינו לשנות את דעתנו הקדומה ושלוותנו תהיה כשהייתה! הבוז לחשיבה המהפכנית!"
בכל אופן, כל שבט בעם היה נוטה להבין את דברי התיירים על פי דרכו. מצד עצמה, קבוצת התיירים אינה מתנהגת כמי שבאו לראות את הארץ המובטחת להם. הם דומים לאותם תיירים שנוסעים לחו"ל לראות, להתרשם, לערוך קניות, ולשוב לספר לחבר'ה על כוס קפה בערב-שבת עם סרט וידיאו וחוויות. מצד העם, מהווה הקבוצה הזאת ייצוג מאוזן של כל חלקיו. מספרם והרכבם מהווים סמל של אחדות, כמו ממשלת אחדות לאומית. וכמו בממשלת אחדות, אלה אומרים לבן ואלה אומרים שחור, ומושכים את עגלת הציפיות בכוחות מאוזנים לכל הכיוונים, והעגלה על מקומה עומדת. כי זו אחת מתכונותיה של ממשלת אחדות: היא יושבת בנקודת האפס של האירועים, בנקודה של אפס-דרמה, ומסרבת לנוע ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה. שם היא תשב עד שההיסטוריה תבוא ותנער אותה, ואז היא תתפרק לחלקיה, ואלה יהיו אנוסים, ברצונם או בעל-כורחם, לקיים דיאלוג יוצר.
בדרך כלל, "האחדות" שאליה מכוונים חסידי האחדות, היא צורה של אחידות טוטליטרית, במובן של: "הבה נתאחדה תחת הדגל שלי! כי הוא דגל האמת המושלמת והיחידה! ומרגע זה כל אמת אחרת היא שקר!". אחידות כזאת כופה דיכוי על האדם, ומבטלת את הסיכוי לחיים הרמוניים. אחדות היא חד-גוונית, הרמוניה היא רב-גוונית. אחדות הניגודים, שאחד מביטוייה הוא הפלורליזם, נותנת סיכוי להרמוניה כזאת. אפשר לטעון שפלורליזם הוא תופעה ישראלית מובהקת: יש פריחה לפנים השונות של התרבות היהודית בישראל. אבל פריחה זו, ברוב המקרים, לא מאפשרת הזדמנויות שוות לתרבויות לא יהודיות, למשל, אסלאמיות ונוצריות. מכאן שאפשר לטעון כי קיים פלורליזם יהודי, אבל לא רב-תרבותיות ישראלית. ארצות-הברית היא דוגמה מובהקת לחברה רב-תרבותית. אבל גם רב-תרבויות אינה מילת קסם. היא עלולה להסתיר מאחוריה הפרדה תרבותית בין קבוצות שונות, ניכור והתנשאות הדדית. מכאן שהמגמה הרצויה תהיה פלורליזם רב-תרבותי. תרבויות שונות המקיימות ביניהן דו-שיח נמשך, מזינות אלו את אלו וניזונות זו מזו.
יש אומרים שטעותם של התיירים הייתה בזה שתחילה סיפרו על טובת הארץ, שהיא זבת חלב ודבש, וסיימו בסיפור הענקים. כך נותר בזיכרון השומעים דבר הענקים המאיימים, ואילו החלב והדבש החווירו וטעמם נמוג. יש אומרים שלא משנה סדר הצגת הדברים, דברי חיוב מחווירים תמיד לעומת דברי שלילה. אולי הדבר נכון כשמדובר בקהל שתרבותו מלמדת אותו בעיקר לקבל את השלילה ולדחות את החיוב, או נכון יותר למצבם הנוכחי של העברים במדבר: כיוון שהם שרויים במצב של חוסר בטחון ביחס לעצמם ולעתידם, הם יהיו נוטים לצבוע כל דבר חדש הנקרה על דרכם בצבע הדיכאון, להתייחס בחשדנות למה שיוצג בפניהם באופן חיובי, ויקבלו דווקא את השלילה. כיוון שהתיירים אינם מחליטים אם טובה היא הארץ או רעה, הרי שבכך הם מניחים את רשות ההחלטה לאחרים.
כך גם האדם היוצר. בכל רגע נדרשת ממנו בחירה בין אפשרויות, בחירה אחת, חד משמעית. החדש או החידוש הנקרים על דרכו תמיד מאיימים ויוצרים התנגדות אוטומטית. ככל שהאדם-היוצר בטוח בעצמו וביכולותיו, כך החלטתו תהיה מבוססת על עיקרון המציאות הקיימת. ככל שהוא חסר ביטחון או נפחד, ישאפו החלטותיו לשמר את הסדר הקיים וימנעו ממנו את האפשרות לקדם את יצירתו.
טקס השקת הספר יתקיים ביום א', 17.6.2012, בשעה 20:00 ברחוב הירקון 70)
"מה הוא עושה כאן?", שאלה איאת את אביה כשראתה שאחיה סעיד מופיע בחברת בן דודה, ניזאר.
מחמוד לא נראה מופתע, אך העדיף לשתוק ולהניח לדברים לחלוף מבלי לסייע לבתו לעשות מהומה מגרגר יבש. במחשבה שנייה איזו תשובה יכול היה לתת לה? גם הוא לא ידע מה ניזאר עושה שם, אך מחשבותיה של אשתו פתחייה היו פרושים לפניו כספר פתוח. הוא ידע שכשהיא עולה על רעיון היא תעשה הכול כדי לממש אותו.
"ניזאר חבר של אחיך וגם בן הדוד שלך, זאת התשובה", ענה לאיאת, שהישירה מבט כהה וחודר וסיננה לעברו: "אתה באמת אתה מחדש לי ".
"ח'לס איאת, היום הוא היום הראשון ללימודים ותראי במה את מתעסקת? סעיד בסך הכול מסיע את ניזאר לטכניון".
"אני לא מעוניינתבניזאר, ואני מקווה שגם סעיד יודע את זה. אם לא, אז תכניס לו את זה טוב טוב לראש".
"אני חושב שאת אמרת את זה יפה מאוד לניזאר", ענה לה אביה.
"למה אחותי הולכת עכשיו ללמוד אצל היהודים?", אמר סעיד, "אנחנו לא מספיק טובים בשבילה, או אולי היא לא מספיק טובה בשבילנו?"
כהרגלו הוא היה חייב להנחית מכה מתחת לחגורה.
"אבא, אם הוא מדבר אלי ככה אני לא נוסעת איתו! אקח מונית שירות".
"את לא נוסעת בשום מונית שירות", אמר סעיד וחסם את דרכה.
מחמוד השתדל להתאפק ופנה לבתו בקול שקט: "אני חושב שהעניין לא לוויכוח." הוא רמז בידו לסעיד שייכנס למכונית. וכשגבה העקשן של בתו סירב להתרצות, התקרב אליה, הניח את ידו על כתפה ואמר לה בעידוד: "יאללה איאת, יאללה יא חביבתי, תברכי את ניזאר וסעו לשלום".
עיניו החמות של אביה ריככו אותה, והיא התיישבה לצידו של אחיה. מבעד למראה ראתה את פניו המבוישים של ניזאר, ובאותו רגע היה נדמה לה שהיא אפילו מחבבת אותו. אולי מחבבת היא מילה מוגזמת, אבל הבושה וחוסר האונים שלו, עוררו אצלה גלים חמימים."בוקר טוב איבן עמי אברהים".
כשסעיד התניע את המכונית הגיעה לפתע פתחייה על השביל ושקית גדולה בידה, "איאת, שכחת את האוכל".
איאת התבוננה בשקית וצחקה, "יא-מא מה קרה לך? נהיית כמו סבתא פאטמה? אני הרי חוזרת בשעה שתיים עשרה והבית הספר הוא רבע שעה מהכפר".
סעיד הסתכל על השקית התפוחה ופרץ גם הוא בצחוק: "אימא חושבת שיש רעב מחוץ לכפר."
פתחייה האדימה מבושה, בעיקר מול ניזאר. היא תפסה בחוזקה באוזנו של בנה ולחשה לו: "אתה עוד תלמד לדבר אליי לפני אנשים!"
"סליחה אימא", פניו הרצינו. איאת צחקה. ליד אמה, נראה לה אחיה כמו ילד בן שלוש.
"יאללה, אוסקותי!", פקד סעיד על אחותו שסוככה בידה על פיה וצחקה, "חשבון איתך אני אגמור בערב".
פתחייה התקרבה למכונית, מסמנת לאיאת לפתוח את החלון ואמרה בדאגה: "יא איאת!אם יהיה לך רע, אם יהיה לך קשה, את תמיד יכולה לחזור ללמוד בתיכון שלנו כאן בכפר".
מחמוד תפס בכתפיה של אשתו :"תניחי לה יא מרה, די! החלטנו וזהו".
"החלטנו? אתה זה שהחלטת וגררת את כולנו לתוך העניין הזה!"
"בעצמך ראית שלא הייתה ברירה. עוד תראי, אישה, שבסוף העניין הזה יפעל לטובתנו. הוא יפתח בפני הבת שלנו חלון לעתיד טוב יותר."
כשראה שפתחייה כלל לא מרוצה הוסיף: "אני מתפלא עלייך, ממש מתפלא. את בעצמך הלכת לאוניברסיטה ללמוד פסיכולוגיה בתקופה שאיש לא חשב לשלוח את בתו לאוניברסיטה, ואת עוד באה בטענות שהבת שלך רוצה ללמוד במקום נורמלי?"
"אני לא מבינה מה לא נורמלי במקום שלנו?"
"את יודעת טוב טוב למה אני מתכוון".
אף על פי שידעה היטב את הסיבה, פתחייה המשיכה להקשות: "לא, אני לא יודעת ואני רוצה שתסביר לי!"
גבות עיניה התקמרו ונשכו זו בזו, ועיניה התמלאו דמעות. היא נעצה בבעלה מבט קשה ודחפה באצבעותיה לתוך מטפחת ראשה קבוצות שיער סוררות. כמתאבקת למודת קרבות, נראתה פתחייה כמי שנכונה לצאת לקרב מילולי.
ברגעים כאלה נראתה לו זרה. הוא היה צריך להזכיר לעצמו איך כול יום, במשך שנה שלמה, היה אורב לה מאחורי עץ השקמה בשעה שחזרה מבית הספר. לאן נעלם הצחוק שלה? שאל את עצמו מפעם לפעם, מנסה לחשוב מתי הגיע להכרה שיש לו אישה קשה ושעליו לקבל אותה כפי שהיא. כול אחד והמזל שלו, הרהר לעיתים קרובות.
אבל דווקא עכשיו כעס על עצמו שהעז לחשוב ככה. הרי מה רע לו? הוא אוהב אותה ולפעמים אפילו אוהב את הקשיחות שלה. לדעתו הקשיחות היא שעזרה לה להגיע למשרה מכובדת כסגנית מנהלת בלשכה הסוציאלית של מחוז חיפה. הוא התקרב ואסף אליו את כף ידה המחוספסת, משפשף את החספוס כמנסה להעלימו. בחושיו ניסה להיזכר בכף ידה הנערית, הארוכה והצחורה, חפה ממעלליו של הזמן. במגעו חיפש את נעוריה, את נעוריו, תוך השלמה עם ההווה. גם פניו חרושות הקמטים התרככו מעט והוא חייך לעברה חיוך מפויס. באותם רגעים הרגיש שהוא באמת אוהב אותה, אולי לא כמו פעם, אבל בסך הכול עברו מאז יותר משלושים שנה.
כשהתבונן בעיניה הכאובות חשב איך במשך כול השבוע התווכחו על גורלה של בתם,ואיך אתמול בלילה עוד ניסתה פתחייה לבקש ממנו שיחזור בו מההחלטה לשלוח אותה לבית ספר של יהודים. בדרך כלל הקשיב לאשתו, אבל הפעם החליט לא לוותר ויהי מה.
"אני יודע שקשה לך, אני יודע. אבל בואי נסתכל באמת על מה שקורה כאן, ומה הסיכוי של הבת שלנו להתקדם בחיים, בעיקר אחרי מה שקרה. הרי את, במיוחד עם רקע כמו שיש לך בפסיכולוגיה, יכולה להבין את הנזק שנגרם לה. כול בוקר כשאני נוסע לתיכון ללמד, אני מרגיש כאילו אני עובר מההיסטוריה להווה. את מבינה? בכול כיתה מזגנים , מחשבים.. ואני אומר לעצמי: "וואלה , איך כול הקדמה הזאת מתבזבזת על היהודים."
פתחייה צחקה בחושך עד שנחשפו שיניה הצחורות: "אז מה, אתה רוצה שכול זה יתבזבז על הילדה שלנו?"
"אני, בניגוד אלייך מאד מאמין בבת שלנו, ואני סומך על זה שהיא תדע להעריך את הטוב שנפל בחלקה ושתדע לקחת מהם רק את הטוב."
"אל תחשוב שהכול שם גן עדן! מה עם ההערות שאיאת תשמע מצד הילדים? מה עם הבדידות? מה עם החברה המתירנית שלהם? אפילו אבא שלך הזהיר אותי לא לשלוח אותה לקיבוצים כי החברה שם פרוצה. תהיה בטוח שהוא יודע על מה הוא מדבר. גם ככה השם של הבת שלנו לא כמו שהיה" .
"עזבי את אבא שלי, מה הוא יודע? הוא היה "קיבוצניק-שמוצניק" עוד לפני שהקיבוצים ידעו שהם כאלה, אז הוא מדבר"?
למרות מה שאמר בכול זאת משהו בו התערער כשנזכר באבא שלו מגיע מפגישות של ועידת מפ"ם בגבעת חביבה, ואיך אמו הייתה מריחה את בגדיו בחשדנות, ואיך הוא גער באמו וזלזל בחשדנותה. אביו לא התבייש בתמיכה שלו במפ"ם הציונית. "אני לפחות יודע למי אני מצביע ומה המקום שלי ואתם, הקומוניסטים, משחקים בכם כאילו הייתם קוביות שש-בש ", נהג לומר.
"למה אתה אומר עזבי את אבא שלי", המשיכה פתחייה, "משום שאבא שלך העדיף ללכת עם מפ"ם הוא ביקר בקיבוצים וראה שם את החופשיות הזאת אצל הבנות".
"ומה עם החינוך שקיבלה בבית? זה לא נחשב בעינייך? "
"אבל מחמוד, מה יגידו כולם?!"
"מה יגידו? מה יגידו?", חיקה אותה. צירוף המלים הזה, שהייתה חוזרת עליו פעמים כה רבות, יכול היה להוציא אותו מדעתו. אלו היו הרגעים שבהם איבד את סבלנותו. "תגידי לי, חשוב לך רק מה שהשכנים אומרים? מה אכפת לי מהשכנים, אכפת לי מה את חושבת על הילדה שלנו? תפתחי את הפה שלך ותגידי לי!"
"אבו שפיק, אסור לנו להעמיד את הבת שלנו במבחנים כאלה", ענתה לו פתחייה חלושות.
"אוקיי אבל בואי נחשוב לרגע מה בעצם היא עשתה? למדה עם הילד הזה בהפסקות? זה כול מה שהם עשו! רגע, את עצמך מאמינה שהם 'עשו' משהו"?
פתחייה כבר הייתה מצוידת עם תשובות מראש, אבל עיניו היוקדות כזיתים שחורים והתקיפות השלווה שזיהתה במבטו, הכניעו אותה הפעם. על אף שהאמינה שאם לא היו תופסים אותם בזמן אז יצריו של סמיר היו גוברים עליו והוא והיה פוגע בשמה הטוב של בתם.
איאת הצטיינה בלימודי ערבית והיסטוריה, ולסמיר, כדרך הבנים, לא הייתה לו סבלנות למקצועות הומאניים. אז בתמורה לכך שהוא עזר לה במתמטיקה היא עזרה לו בדקדוק ערבי. הם ניצלו את ההפסקות בין שיעור לשיעור ולמדו. סמיר היה גם בחור מצחיק ולפעמים הם היו יושבים וצוחקים עד שיום אחד עדנאן, המורה התורן,"תפס" אותם צוחקים ביחד. מיד הם נשלחו לחדר המנהל שקרא מיד להורים וכול בית הספר דיבר על סמיר ואיאת. אחר כך כול הכפר דיבר על סמיר ואיאת, ולבסוף כול הכפר דיבר על איאת . בהתחלה על הפתיחות של מחמוד שהובילה לפתיחות של בתו, אחר כך על הפתיחות של איאת עם בנים ומי יודע מה עוד. וכדרכן של שמועות, כשהן פושטות הן פושטות לכול עבר. מהאופן שבו היא מדברת עם גברים, אמרו שיש לה "ניסיון". גם אמרו עליה שהיא מישירה מבט כשהיא מדברת עם בחורים, ולא כמו הבחורות שמשפילות את עיניהן כשגבר פונה אליהן.
מאז המקרה ההוא, איאת הפסיקה לצחוק. רוב היום היא שתקה, הסתגרה בחדרה וחיכתה שהימים יעברו והסערה תישכח. היא נמנעה אפילו מלפגוש קרובי המשפחה שביקרו בביתם. רק כשפתחייה או מחמוד היו מחייבים אותה לצאת מחדרה הייתה יוצאת, מברכת את הקרובים לשלום ופורשת לחדרה.
היו אלה ימים קשים למשפחתה. מחמוד ביקש מסעיד שלא יחמיר איתה, ופתחייה, שלא יכולה להתאפק, הייתה מעליבה אותה בכוונה על דברים שאינם קשורים לאירוע. כמו על האיטיות שבה היא מנקה את הבית, או על כך שאינה יוזמת ורק מחכה להוראות ממנה, ועוד מיני דברים לא חשובים שמאחוריהם הסתתר כעס גדול. פתחייה, בניגוד לבעלה, ראתה את העתיד וחשבה שאף אחד לא ירצה להתחתן עם בחורה שיש לה "עבר" או לפחות יצא לה שם כזה. לדעתה הרעיון ללמוד בבית ספר יהודי רק יגביר את השמועות הרעות. מחמוד, לעומתהידע היטב מה כוחן של שמועות ולכן אמר, לא אחת, כי אם תמשיך ללמוד בכפר ידברו על מה שהיה, ואם תלמד בבית ספר יהודי ידברו על מה שיהיה ולא נצא מזה. לכן העדיף להרחיק אותה, כדי שתוכל להתרכז בלימודיה.
פתחייה לא נתנה לעצמה מנוח, וכיוון שכך, גם לבעלה לא נתנה מנוח. אבל למרות הכול איאתהייתה בת מזל. היא המשיכה ללמוד והוריה לא ויתרו על השכלתה. אם זו הייתה אחת מבנות אחיו של מחמוד שהייתה נתפסת מצחקקת ביחידות עם גבר, הוריה היו ממהרים לחתן אותה ולנקות את המצפון של המשפחה.
פתחייה כעסה מאוד על איאת שהרשתה לעצמה להסתובב עם סמיר ובכלל שמקרה כזה קרה לה.
"אם אותו סיפור היה קורה עם סעיד הוא היה נשאר ללמוד בכפר ולא בורח ליהודים", אמרה לבתה איאת.
"אימא, אבל סעיד הוא גבר"
פתחייה העדיפה לשתוק, היא ידעה שהפעם בתה צודקת.
מחמוד שמע את הוויכוח והתערב: "נכון, את סעיד לא הייתי שולח כי את יודעת טוב מאוד שלסעיד היו סולחים. הוא כבר היה מסתדר. אבל למה לעזאזל את מכניסה את סעיד לסיפור? הוא עכשיו באוניברסיטה והוא מסתדר שם יפה מאוד ואינשאללה גם איאת תלך לשם, כשתגמור עם הבגרויות".
פתחייה לא הייתה משוכנעת והרגישה איך אט אט היא מאבדת את השליטה על גורל בתה. ליבה ניבא לה שחורות. כשראתה את איאת באותו בוקר בדרכה לבית הספר החדש הרגישה דחף פתאומי ורצתה כל כך לרוץ לכיוון המכונית ולומר לה: "את כבר בכיתה יא',נותרו לך בקושי שנתיים ללמוד, אז בשביל מה כול הבלגאן הזה ללמוד בבית ספר יהודי? ועוד בקיבוץ?".אבל ברגע שראתה את בעלה נטוע במקומו, ואישוניו הכהים רושפים לעברה גחלים של אש, נמלכה בדעתה ושבה על עקבותיה.
(אורנה עקאד, פרק מספרה "ואדי מילח" שזה עתה יצא לאור)
אתמול הייתי בסופר. קניתי את כל מה שאני צריך, ושמתי פעמיי לעבר הקופה. אחרי שסוכמו כל המצרכים ונארזו, שאלה אותי הקופאית אם אני רוצה סרחלש. נאנחתי, מה אני כבר אעשה עם עוד סרחלש? עוד לא הספקתי... אמרה, תיקח. תיקח. שווה. 4 בעשר. אמרתי, 4 בעשר? אמרה, 4 בעשר. שווה. נאנקתי, אבל, אני לא מסרחלש הרבה, בקושי... אמרה, 4 בעשר. אמרתי, נכון, אבל... אמרה, מה, אתה פראייר?! ככה, נותנים לך, לא תיקח? אחד בארבע, 4 בעשר. אמרתי, צודקת. לא רציתי לצאת פראייר!. אבל, אולי, חשבתי בלב, לא רציתי לצאת, בנוסף לפראייר, מטומטם. עדיף כבר להסתכן באובדן אפשרי של ששה שקלים. חשבון פשוט. 4 סרחלשים שאינם בארבע בעשר יעלו 16 שקלים, ופשוט לרכוש סרחלש אחד טוב, שאני רוצה ואוכל לעשות אתו משהו, מאשר... אמרה (היא האריכה את ההברות והיה לה קול מפתה): ארבע בתשע תשעים. אמרתי, טוב, ארבעה סרחלשים בתשע ותשעים! זה יהיה חטא לסרב!
אז נכון שאשים אותם על המדף עם שאר הסרחלשים. לא רק סרחלשים יש לי שם, גם 400 נוזלי ניקוי, 236 מלחי הרחה, 471 חבילות טיטולים לקשישים - מה, לא יגיע יום ואהיה קשיש?! ואז, מה הייתי מרגיש אם הייתי מפספס את זה?! הא! ומלא דברים שלא אספיק להשתמש בהם עד המבצע הבא, ובכלל כשיש סוף סוף הזדמנות לקמבן את המערכת הזו שמקמבנת אותי כל הזמן.
אני אורזת לך. דיסקים צריך גם? מפות? חיות מיניאטוריות חמודות? שמן מנוע? כבש? שלוש ב...
וואו! איזה יופי שחושבים שם על הכול! לא סתם חנות רק עם סרחל...
...מגנטים עם אמרות שפר שתתקע על המקרר?
באוהל? אין לנו..
נו, קרצה, 2 ב-6:60. אמרתי, תארזי לי גם קצת מהמגנטים ההם. ושמן מנוע.
אמרה: מה, אתה מפגר? מה תעשה עם שמן מנוע אם אין לך אוטו?!
"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה". (צבי גורן, אתר הבמה) "ביצוע וירטואוזי!" (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")
"חוויה נהדרת!אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".(יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")
"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".(אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום")
"תצוגת משחק מדהימה. אירועשהוא בדיוק ברוח הזמן!" (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)
היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.
במהלך ההצגה אנו נחשפים לתולדות חייו של הצורר, שנות חייו בבתי מחסה לחסרי בית, טרם עלייתו לשלטון, הידיד היהודי שלו, הרופא היהודי של אמו. סדר היום הכפייתי שלו, פרשת אהבתו לאחייניתו-למחצה, גלי ראובל, מערכת היחסים עם חברתו אווה בראון, הצמחונות ואהבתו למתוקים, קיטש ומוות.
יצירה בהומור שחור, מצמררת ומאתגרת.
מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין
בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל
משחק: אמיר אוריין
טל': 0508-497715, 03-5171818 למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח מוצ"ש, 16.6.2012, בשעה 20:30
"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.
מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"
יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. נורמות חברתיות, פערי דורות, זיכרונות ילדות, זוגיות והבחירה ללדת לידה טבעית. כל אלה מקבלים ביטוי בהצגה שמעבירה את הצופה חוויה בה הוא נע בין צחוק לבכי, ללונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.
תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.
28.6 בשעה 20:30.
וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704
הקטע הבא צולם בחדר:
מכתב לדיראס הפקה חדשה של אנסמבל תמונע. שי ואנה נפגשות אחרי 15 שנה על בימת התיאטרון מול קהל, עם כוונה לעבד את "מודרטו קנטבילה" של דיראס להצגה.
אנה: "דיראס מתעסקת במוות?!"
שִי: "באהבה." במה מתעסקות שתיהן? מי זה פיטר פועל הבמה? מי ירה? מי יורה במי? מי מת, מי חי? מה זה תיאטרון? מה זה קהל?
תיאטרון תמונע, רחוב שונצינו 8, תל אביב, יום א', 17.06.12, בשעה 20:00,
טל': 03-5611211
לץ-פליי
לץ פליי-קברט סאטירי מטורף בשיתוף הקהל
קבוצת שחקנים ולץ כל יכול, משחקים בחוקים והצעות חוק בהשראת בית המחוקקים הישראלי. במקביל, אישה אחת המנסה לבנות חיים. השליטה הפחד והאלימות שולטים בצבעוניות השקרית של הערב. מה מניע אותנו? לאן אנו הולכים?
יצירתן של עינת גולדסובל מור ואדוה לוי גושן
שחקנים יוצרים: אנאל בלומנטל, אדוה לוי-גושן, ירון סנצ'ו גושן, דניאל בוצר, צבי טטרקובסקי.
דרמטורגיה: קרן קוך. עיצוב חלל: יערה צדוק ושוצי. תאורה: יוסי יודפת. הפקה וגרפיקה: גלית גרדינר. ההפקה הועלתה לראשונה בפסטיבל עכו 2011
26.6, בשעה 20:30, צוותא תל-אביב.
נפתחת קבוצת תיאטרון למבוגרים בהנחייתם של אבי גיבסון בר-אל (במאי, שחקן ומנהל אמנותי) ורינת מוסקונה (יוצרת ומנחת קבוצות תיאטרון) הקבוצה תיפתח ביולי 2012 עד אוקטובר 2012 ותתקיים במרכז תל אביב במסגרת של מפגש שבועי קבוצתי בן שלוש שעות. בכל מפגש יושם דגש רב על פיתוח היצירתיות האישית של כל משתתף והקניית הכלים של עבודת השחקן. יחד ניגע בעולם החוויה הרגשי והחושי המצוי בתוכנו באמצעות ההיכרות עם השחקן שבנו. בין הנושאים שיועברו: עבודה על הגשת טקסט, מונולוגים/דיאלוגים, עבודה פיזית/תיאטרון בתנועה, עבודה מתוך חומרים אישיים, שיטת אוריין-המעגל הפתוח,
עבודה על פרויקט אמנותי משותף שמיועד להיות מוצג מול קהל - מספר המקומות מוגבל - לפרטים נוספים – 050-795-4582
ענתיקות ברחוב
על עולם אכזרי שבו אסור להיות זקן.
בכל יום שישי, בשעה 13:30. מופע רחוב. בכל שבוע במקום אחר בתל-אביב.
בימוי: רינת מוסקונה. לפרטים: 050-795-4582.
"קרב יום"
בפסטיבל התיאטרון מרכז הבמה
כתיבה ומשחק: אודי ברנשטיין
גבר חווה פירוק של עולמו הפנימי בתוך מציאות ישראלית דחוסה. בעולמו המטולטל הוא הוזה את נוכחותו של אביו ניצול השואה, מתכנס לתוך מחסה שהוא בונה ומבוהל מחורבן מתקרב. בבניית המחסה הוא מתחבר עם חיי אביו, שהוחבא בבוידעם של איכרה פולנית. נע בין התייחסויות פרטיות של חיים ממשיים של אדם רדוף ומבוהל, לבין מימד סמלי הנוגע לציוויליזציה היהודית והישראלית, על הזרמים הפנימיים שלה.
18/6, מרכז ז'ראר בכר, רחוב בצלאל 11, נחלאות ירושלים, 02-625-1139.
Fade
מופע הפרידה של רענן פררה ורועי נווה. הקומדיה זוכת פרס השחקנים.
"הצגה נדירה בנוף התיאטרון הישראלי" (תרבות היום)
18-19/6, תמונע, 20:00, כרטיסים: 03-5611211 - 50% הנחה ב"לאן" ומאות ארגונים
אודי בן סעדיה: "איזו מלחמה נהדרת!" או: פעם תותחן תמיד תותחן.
כמה שמח ומאושר הייתי אתמול, כשפתחתי את תיבת הדואר שלי, ומצאתי בה כמו בתיבת קסמים, הזמנה ואפילו חוברת מהודרת מטעם עמותת "יד התותחנים בישראל", לציון שלושים שנה למלחמת לבנון. בעצם לא, אצל התותחנים הנפלאים שלנו זאת עדיין מלחמת של"ג בפונטים כחולים משל היה כל זה מין סיפור אגדה מתוק וצבעוני, ובתוכו - ללקק את האצבעות ממש, מאמרים המפארים את הקרבות המיתולוגיים (!!) ששמו, לא פחות, את התותחנים שלנו מחדש על המפה.
הנה, כך כותב למשל מי שהיה אז קצין התותחנים הראשי, תת אלוף אריה מזרחי שמכתיר את המאמר שלו במילים "נקודת מפנה":
"בשל"ג הפגין חיל התותחנים יכולות שהפתיעו את צה"ל ואת העולם כולו (!!) והיה כוח מרכזי בהכנעת האויב". ואחר כך, בגוף הכתבה עצמה, תחת כותרת המשנה "סינדרלה מודרנית" (אגדת ילדים כבר אמרנו?)
הוא ממשיך:
"אין דרך אחרת להגדיר את מה שקרה לחיל התותחנים במהלך השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים אלא כתופעת "עוף החול" או "סינדרלה מודרנית" בעולמנו. נדיר שבתוך כמה שנים מתרחשת מהפכה חברתית תרבותית ופילוסופית (!!!) בארגון כלשהו, עם הוכחה ניצחת להצלחת המהפכה."
וכך זה ממשיך וממשיך. עוד ועוד מאמרים וכתבות על כרומו מבריק, מהזן הזה המתרברב והמלא מעצמו, שכבר חשבנו שמזמן חלף ועבר מהעולם. שיר הלל מתמשך לשיכרון העוצמה הצבאית והכוח, שנמשך על פני שמונים ומשהו עמודים. אף מילה על האיוולת של המלחמה ההיא, אף מילה על עשרות ואולי מאות ההרוגים החפים מפשע גם מהצד השני, כי אנחנו תמיד לעולם ועד בלב ובנפש עם התותחנים בבנין הכוח.
לא אזכיר פה עוד שמות, כדי לא להסתכן חלילה בתביעת דיבה כזאת או אחרת, ואולי כמובן זה רק אני, ששוב חוטא בדרכי הנלוזה והמכוערת, בהכללה מיותרת, אבל מבט חטוף בלוחמים של פעם, שחלקם לפחות הפכו לאנשי עסקים מסודרים עם חליפות וחולצות מגוהצות עם כפתורים, מעלה את הרושם המעיק, שיש אנשים שהחליפו לפעמים את שדה הקרב המדומיין הזה בקופונים שמנים בעסקאות כאלה ואחרות במה שקוראים אצלנו "יעוץ הנדסי ובטחוני", וגם אם כל זה מבוסס על מידע לא מבוסס ואפילו חלקי, אין לטעות בתחושה שעולה ומצטברת – היי, המלחמה הזאת עשתה כנראה להם ולנו רק טוב!
אז למה לי, קצין זוטר לשעבר בחיל התותחנים, לקלקל כמו תמיד את החגיגה. אתלה עכשיו מעל המיטה את הפוסטר עם התמונות של מערכות הלחימה העיקריות של חיל התותחנים בשל"ג, וכן, כל לילה, לפני שאעצום את העיניים, אשוב ואזכור בערגה איזה מלחמה נפלאה ונהדרת הייתה לנו פעם.
(אודי בן סעדיה, כתיבה בימוי הרצאות)
-------------- -------------- --------------
סיכות
הוא אומר: "ביי". אני עונה: "ביי". הוא אומר: "ביי".
נראה שהשיחה הזאת לא הולכת להסתיים. שנינו נלחמים על זכות המילה האחרונה. זה שיאמר את ה"ביי" האחרון, הוא האחרון שנשאר עומד, כלומר מנצח. אני מחליט לשבת. שתהיה לו זכות ה"ביי" האחרונה.
