בקיץ 2011, יצאתי לסיבוב הופעות עם הלהקה שלי "מונדו גקו", במזרח אירופה ובגרמניה.

זה היה הסיבוב השלישי שלנו מחוץ לישראל וכמו השניים הראשונים, גם הוא התקיים בפולין וצ'כיה, כי שם הכיף האמיתי. לשמחתנו יצרנו קהל תומך ואוהב מאוד בפולין וכמו כן צברנו חברים שאנו שמחים לראות בכל פעם שאנו מבקרים שם. בבוקר של השלישי באוגוסט נסענו להופעה בעיירה בפולין בשם "גורצוב ווילקאפולסקי" בה הופענו שנתיים לפני כן.

כשהגענו חיכו לנו רפאל ואדי, המארגנים של ההופעה וחברים טובים. רפאל הוא מוזיקאי צעיר בן 20 שעובר מעבודה לעבודה, כיוון שהעיירה שהוא בא ממנה כל כך קרובה לגרמניה, הוא מעדיף למצוא עבודות מכניסות יותר בברלין. אדי בן 27 גם מוזיקאי שעובד במפעל טלוויזיות, ויחסית לאנשים אחרים בגילו הוא מרוויח טוב. לאחר שהגענו, העמסנו את הציוד למועדון בו הופענו וכל מה שנשאר לעשות הוא לבלות ערב נחמד עם חברינו המקומיים ולהמתין לתור שלנו לעלות לנגן.

זכרנו לטובה את העיירה הזאת. ההופעה הראשונה התקיימה במקום אחר מהפעם הנוכחית ואפשר להגיד שהיא הייתה אגדית לא פחות. החיבור עם הקהל היה מצוין, והמשך הערב בדירה השכורה של אדי היה מהנה לא פחות.

דבר אחד הטריד אותנו. העיירה הזאת ידועה כאחת העיירות היותר מאוכלסות בגלוחי ראש בפאשיסטים ובחוליגנים, מאשר עיירות אחרות בפולין. אף שזה לא היה נראה לעין, הפעם חזרנו לעיירה זו בדאגה מסוימת. כשהופענו שם בפעם הראשונה, חוויית ההופעה והפגישה עם המקומיים בהחלט הייתה טובה. אז היה רשום על הפוסטר שאנחנו להקה מאסיה. הפעם רשם המארגן שאנחנו מישראל. המופע שלנו נקבע לשעה אחת-עשרה לערך. לקראת סוף המופע ראינו שהקהל מתמעט.

היינו עסוקים בלהרביץ על כלי הנגינה ולא חשבנו מה גרם לזה, וגם ככה זה די נורמאלי שקהל מתמעט לקראת סוף הופעה. כשסיימנו הודיע לנו חבר שמישהו קרא למשטרה, ולא בגלל שהפרענו למישהו עם המוזיקה. שבעים גלוחי ראש וחוליגנים חיכו לנו בחוץ עם מקלות וכלבים ונראה היה שהכוונות שלהם לא ממש טובות. באולם היינו ששה ישראלים וכעשרים מקומיים. מתח והיסטריה השתלטו על האווירה וקטלו את השמחה.

לעומת מקומות אחרים באירופה בהם קיימת הבעיה של גלוחי הראש, בגורצוב ווילקאפולסקי אין קבוצת התנגדות אנטי-פשיסטית ולכן גלוחי ראש וחוליגנים מעורבבים בחברה הצעירה, מבלי שתהיה קבוצה נגדית שתמנע מהם לפעול ותסלק את האיום החברתי שהם מהווים.

במשך עשר דקות, מאוד ארוכות ומתוחות, חומת המגן היחידה היו תריסר מדרגות הפלדה שהובילו למועדון. ידענו שהם באו בגללנו ובחבורה גדולה במיוחד, ואילו אנו, הלהקה מישראל, לא באנו להוכיח שום דבר לאף אחד ורצינו רק לנגן את המוזיקה שלנו וללכת לשתות.

אחד מהחברים המקומיים שלנו רץ פנימה בהיסטריה וצעק לחברו שיבוא ומיד. אני לא יודע מה עוד הוא צעק בדיוק כי זה היה בפולנית, אבל הוא נראה מודאג מאוד. יכולנו לשבת במועדון ולחכות עד שהם ילכו, מבלי לבזבז אנרגיה מיותרת על ספקולציות נוראיות. אבל מיד עלתה בי המחשבה על כך שאני דור שלישי לניצול שואה ומיד עלה הפחד.

לאחר זמן שנמשך נצח הופיעה המשטרה. הערב נמשך בדירה החדשה של אדי. בבוקר למחרת קמנו ולא דיברנו עוד על המקרה.

(נדב בן חורין)

וזו הסיבה מדוע אנחנו אוהבים לנסוע למקום הזה:  http://www.youtube.com/watch?v=34gFz57kZTQ