האיגרת השבועית

שחקן או שחקנית במכנסי ג'ינס וטי-שירט, עומדים חשופים אל מול קהל ויוצרים רגעים של תיאטרון טהור, כלומר, על הבמה האדם הוא מרכז החוויה ובמה הרי היא משל לחיים.

זו השנה השמינית שבה אמור להתקיים האירוע שכבר הפך למסורת בתיאטרון החדר: "מונודיא 2012" – ערב מונולוגים ודיאלוגים שנכתבו ומוצגים על ידי קבוצות המשחק והבימוי בחדר.

אפשר להשקיע זמן ואנרגיה בעיצוב תפאורה ותלבושות, תאורה, קול, וידיאו וכל שאר האמצעים החזותיים והקוליים, המרחיבים דעתו של אדם וברוב המקרים גם מסיחים את הדעת. כאן אנחנו משקיעים באדם-היוצר.

אומרים וחוזרים ומשננים לנו לעייפה שהאדם הוא זה שנמצא במרכז הבמה והיא, כלומר הבמה, הרי היא משל לחיים. האומנם? כי כשיוצאים אל הרחוב, מגלים שבחיים הללו הסובבים אותנו, הקפיטל שהוא זה שנמצא במרכז החוויה והאדם הוא כלי בידי הממון. כך גם כשנכנסים לאחד מהתיאטרונים המקובלים בציבור, מגלים תפאורות גדולות מהחיים, תלבושות וסאונד מהממים וגם סרט וידיאו. נראה שהצגה המכבדת את עצמה היום לא יכולה להתקיים ללא סרט וידיאו כלשהו. עיני אינה צרה בוידיאו. לפעמים זהו הכרח מוצדק. למשל, ע' "העלמה והמוות" בתיאטרון החדר. כאן הוידיאו מופיע ונעלם ואינו פוגע במרכזיותו של האדם היוצר.

ב"מונודיא 2012" אין וידיאו. יש התכנסות אינטימית אל תווים דקים של התנהגות אנושית. כמו על הבר, אבל שם זהו קשר אנושי בלבד. כאן – קשר אנושי מתוך יצירה.

ככה זה ב"מונודיא 2012". בקרוב.

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

38. קרח: במדבר ט"ז - י"ח

"ויקח קֹרח בן-יצהר בן-קהת בן-לוי, ודתן ואבירם בני אליאב, ואון בן-פלת בני ראובן"

(במדבר ט"ז 1). פרשה שתחילתה בסיפור מוסר מפחיד, וסופה בהבטחת-הכנסה.

קרח בן-יצהר בן-קהת בן-לוי, אוסף קבוצה של אנשים וקורא תגר על סמכותם של משה, אהרן, ובני לוי "כלי הקודש" המשרתים במשכן: "רב-לכם, כי כל-העדה כלם קדושים, ובתוכם יהוה, ומדוע תתנשאו על-קהל יהוה" (במדבר ט"ז 3).

הפירוש הנפוץ לפרשה זו הוא שקרח ועדתו הם בני בליעל שקריאתם מאיימת לפלג את העם. לכאורה הרי זה מזכיר טענות ומענות של כל שלטון ריכוזי, כנגד דברי הביקורת המושמעים נגדו. אל מול הביקורת מעמיד השלטון את הצורך באחדות העם. קרח ועדתו מסכנים את האחדות הזו בעצם מעשה ההתרסה כנגד סמכותו של משה. אולם "אחדות" עלולה לגלוש במהרה ל"אחידות". במילים אחרות: אחדות חברתית, במקרה הרע, עלולה לגרום לאחידותו של שלטון טוטליטרי דכאני (ר' סעדיה גאון: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" – ריבוי הדעות ביהדות הוא לטובה).

קרח ועדתו אינם קבוצה קיקיונית של חולמים בהקיץ, המבקשים לברוא עולם חדש, בלא שתהיה להם השקפה ברורה על דרכם. מדובר במאתיים וחמישים "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם", (במדבר ט"ז 2), שהם נציגי משפחות ענפות וחסידיהם. זוהי קבוצה אופוזיציונית נכבדת. הם אינם כופרים בעיקרי האמונה והפולחן הדתי. אינם מבקשים להציע תרבות חלופית. לא מבקשים להחזיר את פולחן העגל. להיפך, הם מדברים בשפתו של משה, שאמר זה לא מכבר "ומי יתן כל-עם יהוה נביאים, כי-יתן יהוה את-רוחו עליהם" (במדבר י"א 29), ולא פעם דיבר על העם בלשון קדושים. אם כך, אם כולם קדושים וטובים, יש לפתוח את המסגרת השלטונית לכל אדם. במילים אחרות: בחירות עממיות. בנוסף לכך נרמזת כאן מחאה כנגד ריכוז הסמכויות בידי משה.

כיצד המפרשים מחזקים את הטיעונים כנגד קרח? בשתי דרכים תעמולתיות. הדרך האחת היא הכינוי שהם מצמידים לקרח. הם מכנים אותו "קרח ועדתו". כלומר, לא רוב העם חושב כמוהם  ואם "קול המון כקול שדי" אזי עדה אחת היא בבחינת האחר של ההמון, הזר, הנפרד, מי שהוא "לא משלנו". הדרך השנייה היא אזכורו כעשיר, מכאן "עשיר כקרח". אף אחד לא ממש אוהב עשירים. מכבדים אותם, פוחדים מהם, מעריצים אותם, נמשכים אליהם אבל לא ממש אוהבים. גם הכינוי "עשיר כקרח" הנתמך על ידי פרשנויות לרוב, מייחד את קרח ומבודד אותו בקרב קהל ישראל.

מאז ומתמיד היה משה הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת. הוא הממשלה, הוא בית המשפט והוא המשטרה. רק לאחרונה הפקיד משה שבעים מזקני ישראל להיות זקני העם ושוטריו, ובכך יצר הפרדה חלקית בין הרשות המחוקקת למבצעת. (במדבר י"א 16). קורח מרמז על הפרדה מלאה בין הרשויות. קרח ועדתו הם, אם כן, גרסה מוקדמת מאד ופשוטה למדי, אולי פרימיטיבית, של הטוענים לחברה פתוחה ודמוקרטית.

אם יורדים לחקר דבריו של משה, הוא מעולם לא טען שכל העם כשרים לשלטון, ואפילו בעניין כל העם נביאים, אם אין זו פליטת-פה, וודאי שאין היא כזאת, הרי שבאמירתו זו: "ומי יתן..." הוא מדגיש שלא כל אחד יכול להיות נביא או מכהן בקודש. יש לזכור שבאותה תקופה המושג נביא, אינו מגדיר מי שמתנבא בשם האל בלבד, אלא שהוא גם אדם בעל תכונות מנהיגות, אחריות ציבורית, ודוגמא להתנהגות חברתית הולמת.

כשבחר לו משה, ברגע של חולשת הדעת והגוף, אותה קבוצה של נשיאי-עדה, והכשיר אותם לענייני נבואה שוטפים, במסגרת קורס מנהיגות לניהול ענייני העם, הוא הפקיד אותם כעושי דברו, בדרגה ביצועית שהיא שנייה במעלה אחריו. יש להניח שקרח ואנשיו לא נמנו על הנבחרים המאושרים הללו, שאם לא כן אולי לא היו מתעוררים לערער על סמכותו של המנהיג. יש לזכור שאופוזיציה זו מונהגת על ידי קרח שהוא בן שבט לוי המכהנים בקודש, ודתן ואבירם בני שבט ראובן, בכורו של יעקב. קבוצה מיוחסת, ומסתבר שהיא גם ממורמרת. מדוע?

יש לשער שהחיים במדבר, בתנאים של מחנה טירונים, יכולים להיות חוויה מסעירה לתקופת זמן מוגבלת בלבד. אם היה העם חושב שזהו גורלו לנצח נצחים, כלומר, תמיד להיות שבט פראי נודד במדבר, ודאי היו רבים מקבלים את הגזרה הזאת, ומיעוטם נוטשים את השבט והולכים לחפש את מזלם במקומות אחרים. אבל משה מוציא את העם ממצרים בהבטחה גדולה מהחיים: הולכים אל הארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש ושאר ירקות ופלאי פלאות. מצד אחד, יש בהבטחה זו כדי לאחד את הכול להגשמת המטרה המשותפת. מצד שני, ההבטחה אינה ממהרת להתגשם, ועל כן, הסיכוי שתתעורר התנגדות למנהיג, עם כל פעם שמתעורר קושי בדרך, הוא גדול יותר.

למה הדבר דומה? למשטר הקומוניסטי שהבטיח עולם חדש אמיץ, שבו תתגשמנה משאלותיו של כל פועל. אבל כיוון שהתנאים הנתונים לא אפשרו את הגשמת ההבטחה הזאת באופן מיידי, הוסכם על דחיית סיפוקים לדור הבא. כלומר, אנחנו מניחים את הבסיס לעולם טוב יותר, ואם לא אנחנו, לפחות ילדינו יזכו לטעום מפירותיו. מצבו של העם הרוסי, עם עליית הקומוניסטים הבולשביקים לשלטון, דומה למצבם של העברים בצאתם ממצרים. בשני המקרים מדובר בעם שזה עתה פרק את עול הדיכוי. הרוסים מרדו במשטר הצאריסטי. העברים יצאו מהדיכוי המצרי. בשני המקרים מדובר בעמים במצב של עוני ובלבול, נטולי מערכות חברתיות מסודרות ומוסכמות, עמים שניתנים לתפעול על ידי מנהיג כריזמטי, המבטיח לדאוג לכל מחסורם. בשני המקרים מבוששת הגאולה לבוא, ואז, כאשר מתעוררת ההתנגדות לשלטון, ממהר המנהיג לדכא אותה באמצעים החמורים ביותר העומדים לרשותו.

ברוסיה מתנקשים בחייו של לנין בעל החזון, וכך מפנים את הדרך לבואו של סטאלין הרודן הרצחני. במדבר העברי שומרים על המנהיגות במחיר של סילוק מתנגדים פוליטיים. שיאו של הדיכוי הקומוניסטי היה, כידוע, בימיו של סטאלין. מתנגדי המשטר נשפטו במשפטי ראווה, הוצאו להורג, נשלחו למחנות-ריכוז, נעלמו, או אושפזו בעל-כורחם בבתי חולים לחולי-נפש. מבחינתו של סטאלין, כל מי שמעז לומר דבר ביקורת על המשטר, הוא לפחות משוגע, ואם לא מוציאים אותו להורג, מאשפזים אותו. את פעולות הדיכוי כנגד מתנגדי המשטר, או החשודים בהתנגדות, מגדיר סטאלין כפעולות טיהור, במובן של "והיה מחניך קדוש!". (דברים כ"ג 15). משה נמצא במצב דומה ונוהג באופן דומה. הוא עורך משפט ראוה למתנגדים, מעמיד אותם בניסיון בלתי אפשרי ומשמיד אותם.

בתחילת הפרשה, כאשר מתייצבים בפניו המתנגדים, משה נוהג כפי שנהג במקרים קודמים, כלומר, בענווה ובצניעות. החזרה האוטומטית על דפוס-התנהגות זה, מעלה על הדעת את האפשרות שמשה נוהג לפעמים כמו הצנוע הידוע. "וישמע משה ויפול על-פניו". (במדבר ט"ז 4), ואולי לא נפל על פניו ממש, אולי רק פניו נפלו, בכל אופן, הוא ככל הנראה מצטער מאד לשמוע שהם לא מרוצים. על סטאלין נאמר, שלאחר שהיה חותם על גזר-דין מוות חשאי, על אחד ממקורביו, היה מזמין אותו לארוחה דשנה, נוהג בו בחביבות, נפרד ממנו בלבביות, ובאותו הלילה, לאחר שהאיש חזר לביתו, היו נציגי המשטרה החשאית מתדפקים על דלתו של הנידון למוות ולוקחים אותו למקום שממנו לא שב עוד.

משה אומר למתנגדיו: "אתם רוצים להיות נביאים ומנהיגי עדה? בבקשה. לי אין התנגדות, להיפך, אני שמח שאתם מתנדבים לתפקיד הקשה הזה. אבל לפני שאתם נכנסים לעבודה, יש עניין פרוצדוראלי פשוט וידוע שצריך לבצע. לא משהו שתלוי בי או בכם: אלוהים צריך לאשר. תבואו מחר ותביאו את מחתות הנחושת שלכם לפולחן, תעלו בהן קטורת, אלוהים יאשר ושלום על ישראל. מי שאלוהים מאשר אותו, אני הראשון שאשתחווה לו אפיים". כך אומר להם משה בפניהם, ויש לשער שבינו לבין עצמו הוא מסנן: "מי שאלוהים לא מאשר, אללה ירחמו". דתן ואבירם לא מוכנים לבוא. הם אומרים למשה: "שמענו עליך! מי יודע איזה קטע אתה מבשל לנו שם. לא באים וזהו. אנחנו נבחר מתי ואיך לבוא". בינתיים משה מסדר לעצמו שיחה אישית עם אלוהים, ואחר כך הוא מזהיר את העם שלא יבואו במגע עם אלו שכבר מראש דינם נגזר. הוא מוודא שהפירוטכניקה פועלת, והדרמה מתקדמת בהילוך גבוה לקראת הקטסטרופה הידועה מראש. משה נושא את נאום הסיכום של הקטגור במשפט הראווה הזה, ואז "ויהי ככלותו לדבר את כל-הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם. ותפתח הארץ את-פיה, ותבלע אותם ואת-בתיהם, ואת כל-האדם אשר לקרח, ואת כל-הרכוש. וירדו הם וכל-אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל. וכל-ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם כי אמרו פן-תבלענו הארץ. ואש יצאה מאת יהוה ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת". (במדבר ט"ז 31-35)

ואחרי שמסתלק ענן האש והעשן, נותרים על האדמה החרוכה רק מחתות הנחושת המותכות המפויחות, שמהן עושה משה ריקועי נחושת לציפוי המזבח, "זכרון לבני ישראל למען אשר לא-יקרב איש זר, אשר לא מזרע אהרן הוא, להקטיר קטורת לפני יהוה, ולא-יהיה כקרח וכעדתו, כאשר דיבר יהוה ביד-משה לו". (במדבר י"ז 5).

נראה שלא נשאר לבית קורח שריד ופליט. כולם אבדו ברעידת האדמה הגדולה. אבל בפרשת פינחס נאמר: "ובני-קרח לא מתו". (במדבר כ"ו 11). שלושה בנים היו לו לקרח, שלא הצטרפו לאביהם: אסיר, אלקנה ואביאסף. הם נותרו בחיים וצאצאיהם היו משוררים בבית המקדש. הם נזכרים בתהילים, ומהם יצא גם שמואל הנביא (דברי הימים א', 18-23). כלומר, אם אבות אכלו בוסר, אין פירוש הדבר ששיני הבנים בהכרח תקהינה. יש תקווה לבניהם של מי שהממסד הגדיר אותם כרשעים.

חֶדֶר מוּל חֶדֶר בְּאוֹתוֹ מִסְדְּרוֹן

יָדֶיהָ רַכּוֹת, יָדָיו בֶּחָרוֹן

הִיא צוֹחֶקֶת, צוֹרַחַת, מְסַפֶּרֶת בְּדִיחוֹת.

הוּא יוֹשֵׁב בִּדְמָמָה מְשַׂחֵק בַּמַּפְתְּחוֹת.

הוּא לא יָכול לִשְׁכַּב, לא יָכול לִכְתּוב - 

הִיא עַל מִשִּׁכְבָה אֲהָבִים תַּעֲגוב.

הוּא אוֹכֵל מֵהַמְּקָרֵר, בְּשֵׁרוּתִים מְאוֹנֵן

לְרֶגַע בְּנַאֲקוֹתֶיהָ לְקוֹלוֹתָיו תִּתְכַּוְנֵן.

הוּא לוֹקֵחַ סַמִּים, רְצוּעוֹת מֵאֲרוֹן

אֲזִקִּים, חֲלִיפָה, וּבִמְלוֹא גָּרוֹן

מְשַׁחְזֵר נָהֳלֵי הַתְחָלוֹת וּפְתִיחוּת

וְהִיא בַּמִּטָּה, אֵין כְּבָר מִי לֶאֱהוב.

בְּזַעַם רַב דְּלָתוֹת נִפְתָּחוֹת,

הוּא תּוֹקֵעַ זְרִיקָה, וּמַפְסִיק את הַצְּרָחוֹת.

תהייה וקובלנה שמדברים בה רבות בתקופתנו היא "כיצד הפכנו לחברה כה אלימה", או כיצד אבדנו את התמימות, את הערכים, וכן הלאה. תהייתי היא, בהסתכלות על התהליכים שעברנו ואנו עוברים כחברה, היא כיצד בכלל ניתן לתהות לגבי דבר זה, שהרי מצבנו זה הוא דווקא מובן מאליו ואילו כל מצב אחר היה גורם לי להשתומם.

בסקר שנערך לפני כך וכך זמן, נשאל הציבור בישראל "מהו הדבר החשוב ביותר עבורו". התשובה, שכמובן לא תפתיע אף אחד, הייתה "לא לצאת פראייר". מספיק שנסתכל על מושג זה, ועל מושג ה"קומבינה" - שני ערכים מקודשים בעיני החברה הישראלית, בכדי שנבין מדוע הגענו למצב הזה.

ראשית ה"פראייר": אם נבחן מושג זה מעט לעומק, נגלה שלא לצאת פראייר משמעו בשפה פשוטה לא לתת אמון באף אחד, לחיות בעולם שכולו ג'ונגל, חסר אהבה, התחשבות, סבלנות וסובלנות; בעולם בו טבע האדם (כך מרעילים את מוחנו כל הזמן) רע מנעוריו, וטבע זה ינחה אותנו להילחם באחר על מנת לשרוד; עולם בו עליך לדאוג רק לעצמך, להביט רק בעצמך ללא יכולת לצאת מתוכך ולהסתכל על האחר, שכן האחר הוא איום בלבד: איום על מקומך, על כבודך, על ההישגים שלך וכן הלאה. לא צריך לחפש רחוק מדי. מספיק לראות את עשר העיניים שאנו נועצים לכל עבר בעמדנו בתור, או פשוט לספור את כמות הצפירות (אולי אנחנו פשוט עם בעל אהבה גדולה למוסיקה?) שצופרים לעברנו כאשר האור של רמזור הולכי הרגל הופך אדום. אורח חיים  זה, מלבד המתח העצום וההרסני שהוא נוטע בנו, גורם לנו לאטום את עצמנו בפני האחר: הכול הוא מרוץ, בכביש כמו בכל מקום אחר, ועל מנת ש"לא נצא פראיירים", חובה עלינו לעמוד ערים על המשמר כל הזמן, ל"שלוף את אקדחינו" כתגובה אינסטינקטיבית חסרת מעצורי המחשבה ולירות; להגיב באגרסיביות לכל חשד (אף אם אינו מבוסס) ולתקוף, לפני שיתקפו אותנו. הפיכתו של האחר לאויב מאיים נועדה להצדיק את התנהגותנו בעיני עצמנו: אנו מוקפים בהם, במאיימים עלינו: הם הערבים, הפלסטינים, החרדים, החילונים, השמאלנים, הימניים, השחורים, הזרים, המסתננים, האירופאים, האנטישמיים וכל מי שבכל דור ודור קם עלינו לכלותנו.

איני טוען שאיננו מתמודדים עם איומים ממשים מחוץ, אך השאלה היא מה חלקנו בזה, ועד כמה הם יצירי כפינו, יצירי אפקט הפראייריות, ויצירי חברה שבמשך כל קיומה הפנתה את המבט כמדיניות מכוונת החוצה, במקום פנימה.

מושג קשור קשר בלתי נפרד אל הפראייריות הוא הקומבינה (בתרגום פשוט: רמאות). רק חשבו על מספר הפעמים בהם היינו עדים לביטויים הבאים: "איך השגת את זה? - קומבינה"/ "דפקתי את... (המערכת או האינדיבידואל)/ התקמבני / קמבנתי וכן הלאה. הבעיה, עוד מעבר לזה שאנו מחפשים את הקומבינה כל הזמן, היא שאין לנו שום בעיה להפוך אותה למקור גאווה. כלומר, לא רק שאיננו צריכים לייסר את מצפוננו על האדם שכרגע דפקנו / סדרנו / רימינו, אלא שזו צורת חיים מבורכת, אידיאל. כאשר אל התבנית הזו של הפראייריות והקומבינה נוצקים שאר חומרי תקופתנו (זו לא רק חולייה של החברה בישראל, מדובר בחולי של חברות רבות), כמו אינדיבידואליזם חזירי, קפיטליזם חזירי, רדיפה רובוטית עיוורת אחרי חומר: תוויות, תגים, כסף, מעמד, כבוד, הצלחה (כל אלו אין להם כמובן דבר עם הצלחה אמיתית, שכן בהיותם קשורים בדימוי מלאכותי הנקבע על ידי נסיבות שרירותיות, הם שקריים ומועדים תמיד להתפורר כאבק) ; כמו נטיעת הפחד מפני האחר המהלך עלינו אימים, הגורם לנו לנעול עצמנו בתא הכלא הווירטואלי, ולברוח מראייה ונגיעה בלתי אמצעית, אנושית, חמה ופתוחה לקבלה וללמידה, אל לנו לתהות על מצבנו. 

התיקון שלנו, אם אכן אנו חפצים בו, יתחיל מבפנים החוצה. לעולם לא להיפך.

(שחר גבאי)

בקיץ 2011, יצאתי לסיבוב הופעות עם הלהקה שלי "מונדו גקו", במזרח אירופה ובגרמניה.

זה היה הסיבוב השלישי שלנו מחוץ לישראל וכמו השניים הראשונים, גם הוא התקיים בפולין וצ'כיה, כי שם הכיף האמיתי. לשמחתנו יצרנו קהל תומך ואוהב מאוד בפולין וכמו כן צברנו חברים שאנו שמחים לראות בכל פעם שאנו מבקרים שם. בבוקר של השלישי באוגוסט נסענו להופעה בעיירה בפולין בשם "גורצוב ווילקאפולסקי" בה הופענו שנתיים לפני כן.

כשהגענו חיכו לנו רפאל ואדי, המארגנים של ההופעה וחברים טובים. רפאל הוא מוזיקאי צעיר בן 20 שעובר מעבודה לעבודה, כיוון שהעיירה שהוא בא ממנה כל כך קרובה לגרמניה, הוא מעדיף למצוא עבודות מכניסות יותר בברלין. אדי בן 27 גם מוזיקאי שעובד במפעל טלוויזיות, ויחסית לאנשים אחרים בגילו הוא מרוויח טוב. לאחר שהגענו, העמסנו את הציוד למועדון בו הופענו וכל מה שנשאר לעשות הוא לבלות ערב נחמד עם חברינו המקומיים ולהמתין לתור שלנו לעלות לנגן.

זכרנו לטובה את העיירה הזאת. ההופעה הראשונה התקיימה במקום אחר מהפעם הנוכחית ואפשר להגיד שהיא הייתה אגדית לא פחות. החיבור עם הקהל היה מצוין, והמשך הערב בדירה השכורה של אדי היה מהנה לא פחות.

דבר אחד הטריד אותנו. העיירה הזאת ידועה כאחת העיירות היותר מאוכלסות בגלוחי ראש בפאשיסטים ובחוליגנים, מאשר עיירות אחרות בפולין. אף שזה לא היה נראה לעין, הפעם חזרנו לעיירה זו בדאגה מסוימת. כשהופענו שם בפעם הראשונה, חוויית ההופעה והפגישה עם המקומיים בהחלט הייתה טובה. אז היה רשום על הפוסטר שאנחנו להקה מאסיה. הפעם רשם המארגן שאנחנו מישראל. המופע שלנו נקבע לשעה אחת-עשרה לערך. לקראת סוף המופע ראינו שהקהל מתמעט.

היינו עסוקים בלהרביץ על כלי הנגינה ולא חשבנו מה גרם לזה, וגם ככה זה די נורמאלי שקהל מתמעט לקראת סוף הופעה. כשסיימנו הודיע לנו חבר שמישהו קרא למשטרה, ולא בגלל שהפרענו למישהו עם המוזיקה. שבעים גלוחי ראש וחוליגנים חיכו לנו בחוץ עם מקלות וכלבים ונראה היה שהכוונות שלהם לא ממש טובות. באולם היינו ששה ישראלים וכעשרים מקומיים. מתח והיסטריה השתלטו על האווירה וקטלו את השמחה.

לעומת מקומות אחרים באירופה בהם קיימת הבעיה של גלוחי הראש, בגורצוב ווילקאפולסקי אין קבוצת התנגדות אנטי-פשיסטית ולכן גלוחי ראש וחוליגנים מעורבבים בחברה הצעירה, מבלי שתהיה קבוצה נגדית שתמנע מהם לפעול ותסלק את האיום החברתי שהם מהווים.

במשך עשר דקות, מאוד ארוכות ומתוחות, חומת המגן היחידה היו תריסר מדרגות הפלדה שהובילו למועדון. ידענו שהם באו בגללנו ובחבורה גדולה במיוחד, ואילו אנו, הלהקה מישראל, לא באנו להוכיח שום דבר לאף אחד ורצינו רק לנגן את המוזיקה שלנו וללכת לשתות.

אחד מהחברים המקומיים שלנו רץ פנימה בהיסטריה וצעק לחברו שיבוא ומיד. אני לא יודע מה עוד הוא צעק בדיוק כי זה היה בפולנית, אבל הוא נראה מודאג מאוד. יכולנו לשבת במועדון ולחכות עד שהם ילכו, מבלי לבזבז אנרגיה מיותרת על ספקולציות נוראיות. אבל מיד עלתה בי המחשבה על כך שאני דור שלישי לניצול שואה ומיד עלה הפחד.

לאחר זמן שנמשך נצח הופיעה המשטרה. הערב נמשך בדירה החדשה של אדי. בבוקר למחרת קמנו ולא דיברנו עוד על המקרה.

(נדב בן חורין)

וזו הסיבה מדוע אנחנו אוהבים לנסוע למקום הזה:  http://www.youtube.com/watch?v=34gFz57kZTQ

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו, ואז הוא מאמין, יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

הומור שחור, מצמרר

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

מוצ"ש, 14.7.2012, בשעה 20:30

יום שישי, 27.7.2012, בשעה 14:00

 (לקבלת התוכנייה)

--------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 29.6.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

יום ב', 30.7.2012‏, בשעה 20:30‏‏,  יום ה', 30.8.2012, בשעה 20:30

ההצגות מתקיימות אחת לחודש באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר!

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 60 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 40 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

http://www.youtube.com/watch?v=wsrNs2mkx38

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

"כמו שלא ראיתי הרבה אבות ברחובות ככה לא פגשתי הרבה גניקולוגיות במרפאות.

מה זה אומר עלינו? שגברים מתעניינים בכוס שלנו יותר מאיתנו?"

יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. בין צחוק לבכי, לונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.

תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה. 28.6 בשעה 20:30.

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

הקטע הבא צולם בחדר:





















 

לץ-פליי

קברט סאטירי מטורף בשיתוף הקהל

קבוצת שחקנים ולץ כל יכול, משחקים בחוקים והצעות חוק בהשראת בית המחוקקים הישראלי. במקביל, אישה אחת המנסה לבנות חיים. מה מניע אותנו? לאן אנו הולכים?

יצירתן של עינת גולדסובל מור ואדוה לוי גושן

שחקנים יוצרים: אנאל בלומנטל, אדוה לוי-גושן, ירון סנצ'ו גושן, דניאל בוצר, צבי טטרקובסקי.

דרמטורגיה: קרן קוך. עיצוב חלל: יערה צדוק ושוצי. תאורה: יוסי יודפת. הפקה וגרפיקה: גלית גרדינר. ההפקה הועלתה לראשונה בפסטיבל עכו 2011

26.6, בשעה 20:30, צוותא תל-אביב.

שילה: אני חוזרת על עצמי אבל מה לעשות

"אני לא רוצה להיות בחברה של מטורפים" העירה אליס. "אבל, אין לך ברירה", אמר החתול: "כולנו מטורפים כאן. גם אני מטורף. גם את מטורפת." "איך אתה יודע שאני מטורפת?" שאלה אליס. "את חייבת להיות," אמר החתול, "אחרת לא היית מגיעה לכאן". ("אליס בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול)

"עדיף לשלם את המחיר הכבד של מלחמה מאשר לאפשר לאיראן יכולת גרעינית צבאית. מבחינתי זה ברור כשמש" (השר לעניינים אסטרטגיים והמשנה לראש הממשלה מר משה (בוגי) יעלון בראיון לעיתון הארץ 15.6.12)

יומני היקר,

מלחמה. מלחמה זה אושר. מלחמה עכשיו. מלחמה אחר כך. הקורבנות מאחורינו הקורבנות מלפנינו. מלחמה טובה ליהודים. מלחמה זו אמת. השואה. צ'מברלין צ'רצ'יל היטלר האיראנים התורכים הסינים הסונים השיעים הסורים הפליטים היהודים, וגרגמל גם. לא נרתע. בזרוע חזקה וביד נטויה. ובזרוע נטויה. אושוויץ. עדיף מלחמה עכשיו ממלחמה אחר כך. לעולם לא עוד. מות גיבורים. המוות עדיף על אשליות. טוב טילים על תל אביב מאשר איום על עצם קיומנו. מלחמה זה אושר. ויתורים הם חולשה. ויתורים זה רפש. תמיד ננצח את האויב הנבזה. מי שנגד מלחמות, שיקום. כמו ב-1939. כמו בגטו. כמו עם היטלר. כמו עם היודנראט. הקוזקים. האנטישמים. היבוסים. הערבים. הגויים. הבוגדים מוסלמים גיס חמישי רוצחים שמאלנים הזויים יפי נפש מחבלים תוקעי סכין בגב האומה תוקעי נוד טרוריסטים אנרכיסטים אליטיסטים כל העולם נגדנו נגדנו נגדנו הצרים עלינו לכלותינו. אין עם מי לדבר. כולם כולל כולם. אין על מה לדבר. לא ניתן לעמלק לאובמבה להמן הרשע להיטלר ולתקשורת לנהל את חיינו. לא ניתן לתל אביבים רכרוכיים לנטרל ולשתק את עצמנו לדעת. מלחמה זה אושר. אנחנו נראה לכולם מה זו מלחמה טובה. מלחמה זה אושר. החרב על הצוואר. שליפת החרב. היד הגרומה הלופתת את הצוואר הרך. היד הגודעת וזלזל קטן נפל. לא נרשה לעלילות דם של שמאל קיצוני וזניח לקבוע את יומן חיינו. פצצות. מטוסי קרב. חיילים. הלם קרב. קצינים במדים. כומתה גדולה. שכול וזיכרון. שכול ושבר. תוכניות מגירה נשלפות. ביצועים. טילים. פגזים. יכולות. הפור נפל. אנחנו חייבים לחיות על חרבנו. עם קטן מוקף אויבים. אין ברירה. גבורה. ההרתעה הטובה ביותר היא ההתקפה. עם ישראל חי. עם חזק. עם לוחם. ניצחוננו באחדותנו. מלחמה זה העיקר. מוטלת עלינו החובה. לילדינו. לעתידנו. ליתומינו. לעקור מהשורש את האויב המר. לעקור מהתודעה. האויבים ישלמו בדמים על כל מה שהם חושבים. מלחמה זה אושר. בית המקדש יבנה במהרה. ותבוא גאולה לישראל. אמן. מלחמה יפה. לא רצינו במלחמה אך יכולנו לה. מלחמה זו האופציה המועדפת. ניצחון הטובים על הרעים. הילת המנצחים. צל"ש לגיבורים. החרב מוטלת על גרוננו. ואנו אומרים לעולם לא עוד. צאן לטבח. הרכבות. האנטישמים. הפולנים. האויבים מבית. האויבים מבחוץ. האנטישמיות חובקת עולם. הסיירות. חילות השדה. פיקוד העורף. הזקנים. התינוקות. המקלטים. הפליטים. ההצלה. ההפוגה. הזיעה. חיוך הניצחון. האלבומים. פינתה של אימא. הדמעה החונקת את הגרון. ההצדעה. האזעקה. האלונקה. שירת ההמנון. המסדר יעבור. העין הבורקת. הדגל. השיר הנוגה. השכול. המדורה. הלפידים. העשן המיתמר. השמיים האדומים. הדם. הנשימה הכבדה. הנשימה האחרונה. העיניים הכבות אט אט. השקט. מותנו לא יהיה לשווא. השקט. מלחמה. מלחמה טובה טובה. מלחמה זה אושר. אדוני אלוהינו אדוני אחד. חרחור אחרון. וחושך על פני תהום.

ומתי כבר נתקוף את אירן ?

(שילה)

-------------- -------------- --------------

נפיץ

במסגרת הכנס "תיאטרון כתיקון עולם", שהתקיים בשבוע שעבר בבית מזי"א בירושלים, הציגה נעמי יואלי את "נפיץ". קטע מהאירוע כפי שהתקיים בשעתו בפסטיבל עכו.

-------------- -------------- --------------

סיכות

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר במחזה "היטלר")

--------------

"ניתן לך הזדמנות להתבטא, דוקטור.

אתה יכול להיות שקט. פשוט לא הייתי רוצה

להוריד את המחסום מהפה שלך"

(פאולינה במחזה "העלמה והמוות")

--------------

"אני אדם אופטימי,

לכן אני יכול לחייב את עצמי ליצירות פסימיות"

(א.)

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)