הצטרפו לאיגרת השבועית

מתי הוא הזמן הנכון ביותר ליצירה? בהנחה שאין אנו שרויים במצב של התנגדות, עכשיו הוא הזמן.


תהייה וקובלנה שמדברים בה רבות בתקופתנו היא "כיצד הפכנו לחברה כה אלימה", או כיצד אבדנו את התמימות, את הערכים, וכן הלאה. תהייתי היא, בהסתכלות על התהליכים שעברנו ואנו עוברים כחברה, היא כיצד בכלל ניתן לתהות לגבי דבר זה, שהרי מצבנו זה הוא דווקא מובן מאליו ואילו כל מצב אחר היה גורם לי להשתומם.

 

בסקר שנערך לפני כך וכך זמן, נשאל הציבור בישראל "מהו הדבר החשוב ביותר עבורו". התשובה, שכמובן לא תפתיע אף אחד, הייתה "לא לצאת פראייר". מספיק שנסתכל על מושג זה, ועל מושג ה"קומבינה" - שני ערכים מקודשים בעיני החברה הישראלית, בכדי שנבין מדוע הגענו למצב הזה.

 

ראשית ה"פראייר": אם נבחן מושג זה מעט לעומק, נגלה שלא לצאת פראייר משמעו בשפה פשוטה לא לתת אמון באף אחד, לחיות בעולם שכולו ג'ונגל, חסר אהבה, התחשבות, סבלנות וסובלנות; בעולם בו טבע האדם (כך מרעילים את מוחנו כל הזמן) רע מנעוריו, וטבע זה ינחה אותנו להילחם באחר על מנת לשרוד; עולם בו עליך לדאוג רק לעצמך, להביט רק בעצמך ללא יכולת לצאת מתוכך ולהסתכל על האחר, שכן האחר הוא איום בלבד: איום על מקומך, על כבודך, על ההישגים שלך וכן הלאה. לא צריך לחפש רחוק מדי. מספיק לראות את עשר העיניים שאנו נועצים לכל עבר בעמדנו בתור, או פשוט לספור את כמות הצפירות (אולי אנחנו פשוט עם בעל אהבה גדולה למוסיקה?) שצופרים לעברנו כאשר האור של רמזור הולכי הרגל הופך אדום. אורח חיים  זה, מלבד המתח העצום וההרסני שהוא נוטע בנו, גורם לנו לאטום את עצמנו בפני האחר: הכול הוא מרוץ, בכביש כמו בכל מקום אחר, ועל מנת ש"לא נצא פראיירים", חובה עלינו לעמוד ערים על המשמר כל הזמן, ל"שלוף את אקדחינו" כתגובה אינסטינקטיבית חסרת מעצורי המחשבה ולירות; להגיב באגרסיביות לכל חשד (אף אם אינו מבוסס) ולתקוף, לפני שיתקפו אותנו. הפיכתו של האחר לאויב מאיים נועדה להצדיק את התנהגותנו בעיני עצמנו: אנו מוקפים בהם, במאיימים עלינו: הם הערבים, הפלסטינים, החרדים, החילונים, השמאלנים, הימניים, השחורים, הזרים, המסתננים, האירופאים, האנטישמיים וכל מי שבכל דור ודור קם עלינו לכלותנו.

 

איני טוען שאיננו מתמודדים עם איומים ממשים מחוץ, אך השאלה היא מה חלקנו בזה, ועד כמה הם יצירי כפינו, יצירי אפקט הפראייריות, ויצירי חברה שבמשך כל קיומה הפנתה את המבט כמדיניות מכוונת החוצה, במקום פנימה.

 

מושג קשור קשר בלתי נפרד אל הפראייריות הוא הקומבינה (בתרגום פשוט: רמאות). רק חשבו על מספר הפעמים בהם היינו עדים לביטויים הבאים: "איך השגת את זה? - קומבינה"/ "דפקתי את... (המערכת או האינדיבידואל)/ התקמבני / קמבנתי וכן הלאה. הבעיה, עוד מעבר לזה שאנו מחפשים את הקומבינה כל הזמן, היא שאין לנו שום בעיה להפוך אותה למקור גאווה. כלומר, לא רק שאיננו צריכים לייסר את מצפוננו על האדם שכרגע דפקנו / סדרנו / רימינו, אלא שזו צורת חיים מבורכת, אידיאל. כאשר אל התבנית הזו של הפראייריות והקומבינה נוצקים שאר חומרי תקופתנו (זו לא רק חולייה של החברה בישראל, מדובר בחולי של חברות רבות), כמו אינדיבידואליזם חזירי, קפיטליזם חזירי, רדיפה רובוטית עיוורת אחרי חומר: תוויות, תגים, כסף, מעמד, כבוד, הצלחה (כל אלו אין להם כמובן דבר עם הצלחה אמיתית, שכן בהיותם קשורים בדימוי מלאכותי הנקבע על ידי נסיבות שרירותיות, הם שקריים ומועדים תמיד להתפורר כאבק) ; כמו נטיעת הפחד מפני האחר המהלך עלינו אימים, הגורם לנו לנעול עצמנו בתא הכלא הווירטואלי, ולברוח מראייה ונגיעה בלתי אמצעית, אנושית, חמה ופתוחה לקבלה וללמידה, אל לנו לתהות על מצבנו. 

 

התיקון שלנו, אם אכן אנו חפצים בו, יתחיל מבפנים החוצה. לעולם לא להיפך.

 

(שחר גבאי)

לאיגרת השבועית של 2012 . 6 . 21