(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

39. חקת: במדבר י"ט - כ"ב 1

"וידבר יהוה אל-משה ואל-אהרן לאמֹר. זאת חֻקת התורה" (במדבר י,ט 1).

פרשת פרה אדומה. לוקחים "פרה אדומה תמימה אשר אין-בה מום, אשר לא עלה עליה עול" (במדבר י"ט 2). מוציאים אותה אל מחוץ למחנה, שוחטים אותה, שורפים אותה, ואת אפרה מניחים למשמרת למי נידה, אלו המים המרחיקים את הטומאה. "זאת חֻקת התורה":

תוספות, מסכת עבודה זרה, דף כ"ג עמוד ב': "שבימי בית ראשון לא נשרפה שום פרה, כי נסתפקו באותה שעשה משה, כל ימי בית ראשון, ועד עזרא שעשה השנייה".

אוצר המדרשים (אייזנשטיין), עמוד תע"ד, ד"ה: כי תבואו: "לפי שמעשה פרה אדומה לא נעשית אלא לכפר על מעשה העגל שהוא צרעת הרוח".

כלומר, דין תורה שלא נתבאר טעמו. ישנם דינים שטעמם ידוע או לפחות מנומק במקור. לדוגמא: מתוך עשרת הדיברות, חמשת הראשונים סיבתם מבוארת במקור. החמישה הבאים אחריהם לא מבוארים. מתוך אותם דינים שאינם מבוארים, על חלקם ניתן לשער את טעמם, על פי טבעו של הדין. למשל: הדיבר "לא תרצח", אינו זקוק לנימוק, משום שהוא מבוסס על עקרון מוסר אוניברסאלי, שממנו נגזרים עקרונות המוסר האנושי, אותו מוסר המתגלם בדמותו של האל העברי, כפי שדיברו עליו נביאי ישראל. על חלק מהדינים והחוקים קשה לשער את טעמם, אלה הם בבחינת "חוקת התורה", ועליהם נכתבו תילי-תילים של פרשנויות ופרשנויות-נגד. דין פרה אדומה הוא "חוקת התורה" שלא נתברר טעמו.

ככלל, חוק תורה אינו חייב לנמק את עצמו. דת אינה מחויבת להסביר או לנמק את מצוותיה. בהיותה נשענת על אמון הציבור בתוקפה. לכאורה, יכול כותב הדינים להציג דינים ככל אוות-נפשו, אין הוא חייב דין וחשבון למאמיניו, ואינו מחויב לנמק על שום מה נכתב דין זה כך ולא אחרת. זה טבעה הכללי של דת, והוא בניגוד לטבעו של המדע. מדע חייב להציג תיאוריה, שהיא המקבילה המדעית לתורה. אבל עליו לנמק תיאוריה זו בכל פעולת מחקר, לשער השערות, לבדוק אותן בכלים מדעיים מוסכמים, להוציא מסקנות פשוטות, ברורות, ניתנות ליישום ולשחזור, ויש אומרים שתיאוריה טובה חייבת להכיל בתוכה גם מבחן מכריע שיכול להפריך אותה בניסוי חוזר. תיאוריה מדעית טובה שואפת להכיל בתוכה את אפשרות מתן האמון בה, בצד האפשרות להטלת הספק בה. תורה דתית שואפת להשיג תגובה אמונית מוחלטת. רק בתחום התיאולוגיה הדתית קיימת האפשרות להטלת ספק בגבולות ידועים מראש, וללא פריצה אל מעבר להנחות היסוד שלה.

ובכל זאת, יש רואים יותר מדמיון אחד בין דרכה של דת, לדרכו של מדע. גם כותב החוקים הדתי אינו חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. הוא מחויב להתחשבות בטבעו של האדם, העולם, והתנאים הנתונים הקיימים בזמנו. לדוגמא: חוק שהוא בבחינת "גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה", ואפילו הוא נראה בעין המחוקק כחוק נפלא, הוא אינו תקף. תוקפו לוקה באי-יכולתו של רוב הציבור לקיים אותו, ונזקו עלול להיות גדול מתועלתו, עד כי הציבור עלול להטיל ספק, לא רק בחוק המסוים, אלא בכותב עצמו ובתורתו כולה.

תכונה נוספת של החוק עשויה להתגלות במחקר ההיסטורי. לרבים מהחוקים הדתיים העתיקים יש בסיס בתקופת הזמן שבהם נחקקו, או קודם לכן. לדוגמא: איסור אכילת חזיר מנומק בכך שהוא "מפריס פרסה ושֹׁסע שֶׁסע פרסה, והוא גֵרה לא יגר, טמא הוא לכם" (ויקרא יא' 7).

אולם חוקרים אחדים מציעים הסבר חקלאי-כלכלי לאיסור אכילת חזיר. מקובל היה שחזיר הינו בעל חיים הזקוק למים רבים יחסית, לשם גידולו. במזרח התיכון השחון, שבו יש תקופות חוזרות ונשנות של בצורת, לא היה זה רווחי לגדל חזיר. אם כן, הנימוק הראשון לאיסור גידול חזיר בארץ כנען, הוא כלכלי. ד"ר דוד אילן, שניהל חפירות ארכיאולוגיות בתל-דן טוען ששורשיו של הרעיון המונותיאיסטי טמונים בראשית תקופת הברזל הראשונה בארץ כנען. באותו הזמן נעלמו הצלמים והפסלים מהאמנות ומהפולחן. התופעה בולטת במיוחד באתרי "ההתנחלות" של אזורי הספר: ההר, המדבר, כמו בצפון הארץ, תל דן למשל. לדעתו, האליטה החברתית-הדתית פסקה, על רקע משבר כלכלי וחברתי שהתבטא במחסור של מתכת, שלצלמים אין כל כוח, קביעה שלהערכתו התפתחה בהמשך לאיסור המקראי עליהם במסגרת הדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה..." (שמות כ' 3). אם לצלמים אין השפעה רוחנית או סמלית, אפשר היה ליטול בלי חשש פסלי מתכת מקברים ומקדשים קדומים ולכתת את החומר שממנו הם עשויים לכלי נשק, לחרמשים ולגרזנים (הארץ 28.12.2005).

איסורים מסוג זה מטבעם שהם מתקבעים בתודעת האדם. שנים רבות לאחר מכן הם מועברים מאב לבן, הופכים לאמונה שמתקשחת במהלך הדורות, ומקבלת תוקף של קדושה, ולו רק מעצם היותה מקובלת מהאבות הקדמונים. מכאן ועד לקיבוע האיסור כתקנה דתית הדרך קצרה. טיעון זה מסביר מדוע מוטל איסור אכילת חזיר ביהדות ובאסלם, שכור מחצבתן הוא המזרח-התיכון, ואילו בנצרות, שעיקר התפתחותה באירופה המשופעת במים, לא קיים איסור כזה. דין אחר הוא פדיון הבן (במדבר ג' 11-13), שהוא עידון של מנהג כנעני פגאני, להקריב את הבן הבכור למולך...