הוא קם ממיטתו ולקח את מפתחות הרכב, למראה זאת נזעקה בתו שהיו לה תוכניות לנסוע לישוב הסמוך לבקר חברה.

"מה אתה עושה?", תחינה הייתה בעיניה.

"את לא נוסעת", אמר בהחלטיות.

"אבא אני כבר בת 27. יש לי רישיון שבע שנים", התעקשה היא כילדה קטנה.

"ופעם נסעת לשם לבד?" שם את ידיו על מותניו.

"מה ההבדל? זה רק לנסוע עד קצה העיר ולפנות ימינה". עיניה כבר מלאו דמעות.

"את לא נוסעת".

"נראה לך?", ידה החלה מטיילת על כתפו כדי לרככו.

"תיסעי עם אימא".

"ואיך אני אחזור?"

"זאת לא הבעיה שלי".

"נו, אבא..."

הם ניהלו משחק של חתול ועכבר ואז הוציאה לו את המפתחות מהיד. בהתרסה מרחה שפתון, שרבבה את שפתיה לעברו, נטלה את התיק ויצאה. הוא עוד קרא אחריה "תתקשרי כשתגיעי לשם!" אבל היא לא הגיבה והוא לא ידע אם היא שמעה אותו.

חלפו עשרים דקות. היא כבר הייתה צריכה להגיע ליעדה. לנגד עיניו עלו פניה היפות. הוא הסתובב כאחוז תזזית ליד הטלפון. והוא לא צלצל. הוא ידע שמשהו לא טוב קרה. כעבור עוד עשר דקות הוא ניסה להתקשר אליה, והיא לא ענתה. היא מתה. שוב לא יחוש את מגעה העדין, אותה קרבה שהייתה לו כבת של אבא, גזה ונעלמה. הוא העיר את אשתו והם התקשרו לחברה. היא מעולם לא הגיעה אליה ולא היו אמורות להיפגש באותו ערב. התסכול שלו הלך וגבר. הוא הדליק את הרדיו וחיכה לעדכון לגבי תאונה, חש צמרור בכל הגוף. אולם באותו ערב לא היו תאונות והכבישים היו פתוחים. הוא ראה את כל חייו, וכל חייה חולפים לנגד עיניו. הוא התקשר למשטרה ולא היה דיווח על שום תאונה. לבית החולים, אף פצוע לא הגיע באותו ערב לשם. התסריטים הכי גרועים עברו בראשו: חטיפה על ידי ערבים, תקלה נוראית היכולת שלו לומר אמרתי לך, התערבבה בדאגה הכנה שלו לשלומה. כשכבר תכנן לצאת החוצה ולתפוס מונית שתיסע בדרך נשמע צלצול פעמון. שני שוטרים עמדו בדלת, כובעם בידם, אחד הושיט את ידו  ואסר אותו באשמת מעשים מגונים בבתו במשך שנים רבות.