יצירת אמנות אינה יכולה להימדד בממון, בפרסום או במספר בני האדם שנחשפו אליה.
יצירת אמנות קיימת בזכותו של אדם אחד או שניים שנחשפו אליה.
ישנן יצירות אמנות השוכנות אחר כבוד בכספת ומוערכות בממון רב. אלו הן יצירות אמנות שחדלו להיות יצירות והפכו לסחורה. יצירת אמנות אינה יכולה להיות סחורה.
להיות אדם-יוצר, גבר או אישה, אין פירושו להיות בעל מקצוע, פירושו להיות בעל יעוד. המקצועיות היא רק תנאי הכרחי אבל לא מספיק. בתנאים מסוימים אפילו מקצועיות אינה הכרחית.
מי שבא אל הבמה, המצלמה, בד הקנבס וכיוצא באלה מרחבי יצירה, על מנת לזכות בכסף ופרסום, אולי עדיף היה לו שישדוד בנק. אין באמירה זו כדי להוות עילה לשדידת הבנק, אלא רק כדי לשמש דוגמא לאווילות שבחיבור שבין אמנות לממון.
אפשר להתפרנס מיצירה. לא מוכרחים להתפרנס ממנה. אפשר לדרוש מהמדינה לתמוך ביצירה, לא מוכרחים לעשות זאת. תפקיד המדינה לתמוך ביצירה לא בגלל שהיוצר דורש זאת, אלא בגלל שזוהי חובתה הבסיסית, וחובתה הבסיסית לתמוך לא רק ביצירה המשבחת ומקלסת את המדינה אלא בעיקר בזו המבקרת אותה. אין לנו אשליות באשר להתנהלותה של המדינה.
אם אתה אדם יוצר ואינך מתפרנס מיצירתך, אל תראה בזה חסרון אלא תופעה.
יצירה אין בה מטעם עצמה דרישה לממון ופרסום. יש בה ביטוי לכאב ולסבל, על מנת להיטהר ממנו. יש בה נחמה כדי להזכירנו שהנחמה קיימת. יש בה פגיעות, יש בה זעם וייאוש, היא עוכרת שלווה ויש בה אהבת האדם ואהבת כל יצור חי וכל צומח ודומם. יש בה מוסריות. יש בה תיקון עולם.
האם אתה האדם היוצר יכול לומר דברים אלו גם על עצמך?
קוראים בפרשת "וזאת הברכה", המסיימת את ספר דברים, ונהוג לכבד בעלייה לתורה את כל באי בית הכנסת, לרבות הילדים, העולים יחד לתורה. מיד לאחר סיום פרשת "וזאת הברכה" מתחילים בקריאת פרשת "בראשית", הפותחת את התורה. לאחר עליית כל הקהל לתורה בפרשת "וזאת הברכה" עולה "חתן-תורה" לקרוא את סוף הפרשה (וסוף התורה כולה) ומיד אחריו עולה "חתן-בראשית" וקורא מפרשת "בראשית" כדי לסמל את המשכיות ומחזוריות התורה. הפטרה: תחילת ספר יהושע שהוא הראשון מספרי הנביאים.
"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים".
האות הראשונה בתורה היא בֵּית. בֵּית היא כמו בַּיִת בנסמך. נסמך למה? בית הוא מקום לחיות בו. בית הוא תחום אישי של אדם. הוא מקום פיזי ומקום בנפש. הוא אידיאה, משפחה, שושלת, כלומר, תולדות חייה של משפחה. אסכולה היא בית לעוסקים בבנין תפיסת עולם. בשירה בית הוא חוליה בשיר. הוא מקום לשים בו משהו ולהוציא ממנו משהו.
בבית יש חדרים, או אזורים אחדים. אחד מהם הוא חדר התודעה. חדר התודעה הוא המקום שבו הבית מגדיר את עצמו. האדם הוא בית שמגדיר את עצמו. הוא מגדיר את עצמו ביחסיו עם עצמו, ועם בתים אחרים.
בית תוחם את גבולו של האדם ביחס לבתים אחרים. בית יכול לקיים זיקה לתחומים האחרים שבמציאות. בית אפשר להרוס ואפשר לבנות. בית אפשר לבנות גם במקום אחר. התורה היא בית, בית בין בתים אחרים. תפקידו של האדם הקורא בתורה, ליצור זיקה וסימוכין בין בית-התורה לבין בתים אחרים.
"אמר רבי עקיבא: אלו עשרים ושנים אותיות שבהן נתנה כל התורה כולה, והן חקוקין בעט שלהבת על כתר נורא של הקב"ה. ובשעה שביקש לברא את העולם, ירדו ועמדו לפני הקב"ה. זה אומר לפניו, בי תברא את העולם, וזה אומר לפניו, בי תברא את העולם. בתחילה נכנס תי"ו לפניו ואמר לפניו, ריבונו של עולם, רצונך שתברא בי את העולם, שבי אתה עתיד ליתן תורה לישראל על ידי משה, שנאמר תורה ציווה לנו משה. השיב הקב"ה ואמר לאו, מפני שאני עתיד לעשות רושם על מצחות האנשים, שנאמר והתווית תי"ו. מיד יצא מלפניו בפחי נפש. ואחר-כך נכנס שי"ן, וכן כל אות ואות, ואחרי כולן נכנס בי"ת ואמר לפניו, ריבונו של עולם, רצונך שתבראבי את העולם, שבי אומרים בכל יום, ברוך אתה ה' לעולם אמן ואמן. השיב הקב"ה הן. ברוך הבא בשם ה'. מיד קיבלו הקב"ה וברא בו את העולם, בבי"ת, שנאמר, בראשית ברא. ואל"ף כיוון שראה את הקב"ה שקבל ממנו לברוא את העולם, עמד לו לצד אחד ושתק, עד שקרא לו הקב"ה ואמר לו, אל"ף, מפני מה אתה שותק ואין אתה אומר לי כלום. השיב אל"ף ואמר לו, ריבונו של עולם, מפני שאין בי כוח לומר לפניך כלום. שכל האותיות מחושבים במניין מרובה ואני במניין מועט. בי"ת בשנים, גימ"ל בשלושה, וכן כולם, ואני באחד. השיב לו הקב"ה ואמר לו, אל"ף אל תירא, שאתה ראש לכולן כמלך. אתה אחד ואני אחד והתורה אחת, שאני עתיד ליתן בך לעמי ישראל, שנאמר, אנכי ה' אלוהיך".
האות בֵּית מצוירת כמו כוך או מערה, או כיס פתוח לצד אחד בלבד, צד שמאל, שהוא כיוון הכתיבה בעברית.
"רבי יונה בשם רבי לוי אמר: למה נברא העולם בב'? אלא מה ב' זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לומר מה למטה מה למעלה, מה לפנים מה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולהבא. בר קפרא אמר: (דברים ד') כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך. למן היום שנבראו אתה דורש, ואי אתה דורש לפנים מכאן. (שם/דברים ד'/) ולמקצה השמיים ועד קצה השמים אתה דורש וחוקר, ואי אתהחוקר לפנים מכאן. דרש רבי יהודה בן פזי במעשה בראשית בהדיה (ביחד עם) דבר קפרא: למה נברא העולם בב'? להודיעך שהן שני עולמים - העולם הזה והעולם הבא. דבר אחר: ולמה בב'? שהוא לשון ברכה, ולא באל"ף שהוא לשון ארירה (קללה). דבר אחר: למה לא באל"ף? שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסין (הכופרים בדת והחופשיים בדעותיהם) לומר היאך העולם יכול לעמוד שהוא נברא בלשון ארירה, אלא אמר הקב"ה: הרי אני בורא אותו בלשון ברכה והלואי יעמוד. דבר אחר: למה בב'? אלא מה ב' זה יש לו שני עוקצין, אחד למעלה ואחד למטה מאחוריו. אומרים לב': מי בראך? והוא מראה בעוקצו מלמעלה, ואמר זה שלמעלה בראני. ומה שמו? והוא מראה בעוקצו של אחריו ואומר ה' שמו".
"במופלא ממך אל תדרוש" (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ג, עמוד א')- הוא רעיון שמקורו בהסתייגות מספקולציות מיסטיות, אבל מורי דת אורתודוכסים מלמדים אותו במגמה לעודד את התלמיד לצייתנות ולהימנעות מחקירה במה שמעבר למסגרת שנקבעה על ידי כותבי התורה ומלמדיה. עקרון לימודי זה עובר כחוט השני לאורך התורה כולה וגם בכתבי קודש אחרים. זהו רעיון שמתאים למי שחייב ללמוד ולשנן חוקים המסדירים את חיי החברה. הוא גם עשוי לסייע למי שנמצאים במצוקה קיומית וזקוקים למסגרת מנחה מוגדרת וברורה.
ככלל, במופלא ממך אל תדרוש, הוא דבר שאינו יכול לספק את האדם ועל כן פורחת בכל דור תרבות של שאלות ותשובות שחלקן אף חתרניות. ואם את האדם בכלל אין הדבר מספק קל וחומר את האדם-היוצר. אדם-יוצר הוא מטבעו מי שדווקא שואף לחקור במופלא ממנו, בין אם המופלא הזה מוגדר כמטאפיזי, מדעי או אמנותי. תפקידו של האדם-היוצר להוציא את המופלא אל האור ולהציגו כיצירה, גם אם בכך הוא בוחן מחדש את גבולות ההסכמה הקיימים באותה עת.
ביום שני, 6.9.2010, בשעה 20:30, התקיימה בתיאטרון הסמטה ביפו "מונודיא 2010", ערב מונולוגים-דיאלוגים, שכתבו וביימו חברי קבוצת המנחים, מחזור 13, וביצעו חברי קבוצת המשחק של תיאטרון החדר, מחזור 57. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", קטעים שמתייחסים אל הזמן והמקום שבו אנו חיים. הרצף מתחבר לתמונת פסיפס מקומית אקטואלית. הערב החל ברצף חימום שביצעו השחקנים בנוכחות הקהל. לאחר מכן החל רצף הקטעים. בשבועות הקרובים אנו מביאים, בכל פעם קטע מתוך הערב.
2. מעגלים
לידת תיאטרון, דרמה, סיום ופתיחת מעגל חדש, בהערות בימוי ובתנועה בלבד.
כתיבה ובימוי: שחר גבאי. יוצרים מופיעים: בן פינס, יפעת אהרוני.
(נכנס בן. עומד ליד הכיסאות בשמאל במה.
הדמות המופיעה מבצעת את הוראות הבמה ללא שום הבעה בפניה
אבל יש לצפות שיתרחש בה מאבק פנימי
שאותותיו יכולים לבוא לידי ביטוי בתגובות זעירות)
בן:
עוד חמש שניות.
יש לקרוא את הטקסט באותה הנימה, ללא שנויי עוצמה וגובה. פתח סוגריים, דמות א' תציין את סימני הפיסוק, סגור סוגריים. חושך. צליל של פעימת לב... שקט.
דמות א' קוראת את הטקסט.
דמות ב' היא הדמות המופיעה
(יפעת קמה ממקומה. נושאת בד שחור),
ממוקמת בנקודה כלשהי על הבמה
(יפעת הולכת למרכז וניצבת פנים לקהל).
הדמות המופיעה מכוסה בבד
(יפעת מכסה עצמה בבד).
ניתן להבחין רק בְּצוּרָה. בְּחוֹמֶר.
צליל של פעימת לב... שקט.
חשיפה איטית של איברי הגוף:
כף רגל ימין.
רגל ימין.
כף רגל שמאל.
רגל שמאל.
אגן, עד לטבור.
חשיפה של כל הגוף עד לצוואר.
השהייה של שתי שניות.
הסרה מהירה של הבד מעל הראש.
צליל של פעימת לב... שקט.
עיניה של הדמות המופיעה נפקחות לאיטן. מצמוץ אחד.
הדמות המופיעה מביטה קדימה.
המבט עולה מעט מעלה ובחזרה. ימינה ובחזרה. שמאלה ובחזרה.
ידה מגרדת ברקתה, סומכת אצבע ואגודל אל הסנטר.
הדמות המופיעה מהרהרת. היא פוסעת פסיעה קלה ימינה ובחזרה.
פוסעת שמאלה ובחזרה.
הדמות המופיעה מהרהרת. פוסעת קדימה וחוזרת. נסוגה אחורה וחוזרת.
הדמות המופיעה מהרהרת.
צליל של פעימת לב... שקט.
הדמות המופיעה מציגה את מצבי הנפש הבאים:
חדווה, עצב, תסכול, זעם, אושר, בכי, צחוק. שתיקה.
הדמות המופיעה מהרהרת.
עיניה של הדמות המופיעה נעצמות לאיטן.
הראש נשמט אל עצם החזה.
השהייה של שתי שניות.
משיכה מהירה של הבד לכיסוי הפנים.
הסתרה איטית של איברי הגוף: הצוואר, הגוף עד לטבור, אגן, רגליים.
הדמות המופיעה מכוסה כולה בבד. ניתן להבחין רק בצורה, בחומר.
צליל של פעימת לב... שקט.
הדמות המופיעה הולכת אל דמות א' עומדת לצדו.
(יפעת הולכת אל בן. היא מוסרת לו את הבד. הוא מוסר לה את הקלסר. היא פותחת קלסר)
יפעת:
עוד חמש שניות... (ממתינים חמש שניות)
יש לקרוא את הטקסט באותה הנימה.
פתח סוגריים, דמות א' תציין את סימני הפיסוק, סגור סוגריים.
חושך. צליל של פעימת לב... שקט.
דמות א' קוראת את הטקסט.
דמות ב' היא הדמות המופיעה, ממוקמת בנקודה כלשהי על הבמה
ערב מונולוגים-דיאלוגים של חברי קבוצת שומרי מצוות בתיאטרון החדר.
במהלך שנת תש"ע, 2009-2010, התקיים בתיאטרון החדר קורס משחק שנתי מיוחד לגברים שומרי מצוות. במהלך הלימודים כתבו חברי הקבוצה מונולוגים ודיאלוגים שנאספו לערב מיוחד: "מונודיא 2010 - "עד שתחפץ", שיוצג בתיאטרון החדר ביום ג', כז תשרי, תשע"א, 5.10.2010, בשעה 21:00 בחדר.
חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר (ללא הערות השוליים).
פרק שני: "המלחמה הרגה אותו"
מלחמה היא רצח עם המנון ודגל
"אז מה? זה הצגה או מלחמה?" שואלת מיס בל, כזכור, אולי זונה, אולי זמרת בהצוענים של יפו. היא מתגרה ברוצח סמול, הרוצח המבעיר את הדמיון שלה.
הרוצח סמול משיב לה: "זה מלחמה"...
מיס בל מטילה ספק: "קשה לדעת... הגבול מטושטש... הליצנים, כמו המדינאים, מנופפים אקדחים... המלך המצחיק עייף מרוב מחשבות הומאניות... אבל בחוץ, באוהלים, מתכוננים... קשה להאמין שזה באמת יכול לקרות... שיש כבר מישהו שמכין את הירייה הראשונה... כולם מנחשים... מנחשים... ופתאום, זאת אומרת, לפי לוח הזמנים של הגורל - בום... ויש מת".
המלחמה בהצוענים של יפו דומה להצגה, למשחק. בהתחלה לפחות. אבל המוות הוא שאומר את המילה האחרונה. כזאת הייתה מלחמת העצמאות בחוויה של אלוני.
הוא כתב על התעתוע שחווה במלחמה ב-1949, בסיפור שיר עצוב בלילה:
"נדמה היה לי, שאין המלחמה אלא סיפור בדים, של דבר לא ייתכן, אף לא ייתכן שיימצאו אנשים יורים, פרועי שיער... רצים כמטורפים שאין להם מקלט וצועקים: 'נפצעתי! נפצעתי!' וגופות מתים מתגוללות בשדה מחמת שפילחן כדור. כלומר, כשהעליתי זאת בדעתי, ידעתי שעוד הלילה חייב אני וחייבים חברי להיכנס לכפר ערבי ולהרוג אנשים, ואפשר שאיהרג בעצמי או אראה אחד מחברי הרוגים, אך בלבי לא האמנתי לדברים. בסופו של דבר, בסופו של דבר הרי אין כל הדבר אלא מצחיק, ממש כך. מצחיק, מצחיק"...
בכל פעם שביקשתי מאלוני לספר לי על המלחמה היה מגיע הרגע שבו תקפו אותו צחקוקים נעריים, כמעט בלועי דעת, כאילו חזר אל המהתלה שבבסיס המלחמה. "אני זוכר בפירוש שאני רץ על גבעות מסוימות וצוחק תוך כדי ריצה. אתה נראה לעצמך מצחיק, עמוס בכל הציוד, עם התת-מקלע, פתאום אתה קולט: 'אני חייל'!"
מוות ערמומי כזה שמתחפש למהתלה חוזר ומתגלה במחזותיו. בשעיר אחד לעזאזל יש שחקן שלא הבחין בין מהתלה למוות: "בסוף הוא הרג... הוא היה בטוח שהוא משחק". גם בלבול בין משחק למוות מופיע ברבים ממחזותיו, בין אם מדובר במלחמת אב-בן, שהם שליט ונתין, עוקד ונעקד, הבסיס לכל המלחמות. פרדי רוצח את אביו בהנסיכה האמריקאית באמתלה של משחק: הסרטת סרט על חיי אביו. הוא יורה באביו כמהתל, בטעות, בתחפושת שחקן: "זה היה צריך להיות בסרט, אבל זה יצא בחיים. המוות", אומר פרדי לחוקר המשטרה.
הוא קם ממיטתו ולקח את מפתחות הרכב, למראה זאת נזעקה בתו שהיו לה תוכניות לנסוע לישוב הסמוך לבקר חברה.
"מה אתה עושה?", תחינה הייתה בעיניה.
"את לא נוסעת", אמר בהחלטיות.
"אבא אני כבר בת 27. יש לי רישיון שבע שנים", התעקשה היא כילדה קטנה.
"ופעם נסעת לשם לבד?" שם את ידיו על מותניו.
"מה ההבדל? זה רק לנסוע עד קצה העיר ולפנות ימינה". עיניה כבר מלאו דמעות.
"את לא נוסעת".
"נראה לך?", ידה החלה מטיילת על כתפו כדי לרככו.
"תיסעי עם אימא".
"ואיך אני אחזור?"
"זאת לא הבעיה שלי".
"נו, אבא..."
הם ניהלו משחק של חתול ועכבר ואז הוציאה לו את המפתחות מהיד. בהתרסה מרחה שפתון, שרבבה את שפתיה לעברו, נטלה את התיק ויצאה. הוא עוד קרא אחריה "תתקשרי כשתגיעי לשם!" אבל היא לא הגיבה והוא לא ידע אם היא שמעה אותו.
חלפו עשרים דקות. היא כבר הייתה צריכה להגיע ליעדה. לנגד עיניו עלו פניה היפות. הוא הסתובב כאחוז תזזית ליד הטלפון. והוא לא צלצל. הוא ידע שמשהו לא טוב קרה. כעבור עוד עשר דקות הוא ניסה להתקשר אליה, והיא לא ענתה. היא מתה. שוב לא יחוש את מגעה העדין, אותה קרבה שהייתה לו כבת של אבא, גזה ונעלמה. הוא העיר את אשתו והם התקשרו לחברה. היא מעולם לא הגיעה אליה ולא היו אמורות להיפגש באותו ערב. התסכול שלו הלך וגבר. הוא הדליק את הרדיו וחיכה לעדכון לגבי תאונה, חש צמרור בכל הגוף. אולם באותו ערב לא היו תאונות והכבישים היו פתוחים. הוא ראה את כל חייו, וכל חייה חולפים לנגד עיניו. הוא התקשר למשטרה ולא היה דיווח על שום תאונה. לבית החולים, אף פצוע לא הגיע באותו ערב לשם. התסריטים הכי גרועים עברו בראשו: חטיפה על ידי ערבים, תקלה נוראית היכולת שלו לומר אמרתי לך, התערבבה בדאגה הכנה שלו לשלומה. כשכבר תכנן לצאת החוצה ולתפוס מונית שתיסע בדרך נשמע צלצול פעמון. שני שוטרים עמדו בדלת, כובעם בידם, אחד הושיט את ידו ואסר אותו באשמת מעשים מגונים בבתו במשך שנים רבות.
איה רבין יושבת על כיסא במרחק מה מבעלה, אביהו, בהמתנה לשיחה ראשונה עם הפסיכולוג, שהומלץ לה כיועץ נישואים.
איה ואביהו באמצע החיים. יש להם מקומות עבודה בטוחים ושתי בנות. זה עתה מכרו את ביתם בהוד השרון והחלו לבנות בית בבנה ביתך בנופית. הבית - משאת נפשו היחידה של אביהו - משאת נפשה של איה עדיין ממתינה בעלטה.
שם על הספסל איה מכוונת את נפשה לגמרי לקראת הייעוץ שיזמה, בשעה שאביהו חושב על השנו-גריז בבניין שלו. שלו. אם תסתיים הבנייה במהירות יקבל את ההלוואה המשלימה ממשרד השיכון. הוא חושב גם על השרטוטים שהארכיטקט הזול מטייבה עשה ביד רשולה באלצו אותו לשרטט הכל מחדש ואיה כועסת על החיסכון היקר, אבדן ימי העבודה מצמקי המשכורת וקבלנותו שעתידה לעלות ביוקר לכל המשפחה. היא כבר חשה זאת בעצמותיה, אולי גם הבנות מרגישות - הן כבר לא קטנות - אבל איה כועסת בעיקר על עצמה: איך נתתי לו.
סטיב הפסיכולוג מזמין את אביהו במבטא אמריקאי כבד להיכנס לקליניקה שלו בדיוק באמצע שרטוט חדרי הבנות בעיני רוחו. הדבר הראשון שאיה שמה לב אליו הם צעצועי הילדים הפזורים בקליניקה, "מוזר" חשבה לעצמה בעוד הסיפור מתחיל באמצע החיים.
פחד. מה הוא יגלה? פרצוף הקוקר ספניאל החביב של סטיב ניבט אליהם גלוי עיניים, חשה משום מה איה. מבטאו אמריקאי המצחיק והמלצתה של מיקי, הסירו הרבה אבנים מלבה והותירו רק את אלה שהתקבעו שם בשנים האחרונות בעיקר ביחסלאביהו, שנמצא כאן לידה בעל כורחו בעקבות דרישתה הלוחצת.
איזה סיכוי יכול להיות לייעוץ כזה? אך אולי יתחולל פה, בקליניקה המוזרה הזאת, עם החתולים המטיילים בין צעצועי הילדים התמוהים, נס.
העיניים החומות של סטיב זרחו שלווה. הוא שאל שאלות קלילות, עובדתיות, אחר שאל אביהו למחיר ובכמה פגישות מדובר והקפיץ לאיה את סף החרדה. אולי יקר מדי? אולי ארוך מדי.
סטיב דיבר על תהליך ושאל לרצינותם ואביהו דיבר כמובן על הבית. שבע שנים תארך הבנייה. שלוש שנים אחרי שיעברו לגור בו יתגרשו.
הוא הקבלן, הסביר, במו ידיו. סיפר על השרטוטים. כשיגמור לבנות יוכל לבוא לייעוץ, תהליך והכול, מה שהיא רוצה, מה שסטיב מציע, אבל עכשיו יש לו על הראש גם הבניין וגם עבודה רגילה.
"טאג' מאהל", אמרה איה לפתע, מתוך הלא כלום, "טאג' מאהל!" שני הגברים הפנו אליה עיניים שואלות. "טאג' מאהל" חזרה, סיפור הקבר. ה. ג. נוסח ה. ג' ולס שסיפרת לי בתקופת החיזור וגיליתי את מחברו בתוך אנתולוגיה לספרות, כשלימדתי ב"עידנים". אגדה מצמררת לפיה המלך שבנה את מוזוליאום הטאג' מאהל, לזכר אשתו האהובה, בסוף הבנייה משליך את ארונה, כי הוא מקלקל את יפי האתר.
לפי אגדה אחרת הוא חתך את ידיו, שלא יוכל לבנות עוד ובנו כלא אותו עם חלון המשקיף לטאג' הפלאי, עד מותו.
זו לא האגדה שחיזר לי אביהו.
אביהו לא הביע דעה על האגדה, למרות שהיה ויישאר בעיניה מחברה. מאחורי משקפיו היה עסוק בתכנון חדר השינה שלהם ולא עלה בדעתו שכשיגמור את הבנייה לא תהיה שם או אולי כן. היא לא תוכל לטעון שלא הזהיר אותה כבר בתקופת החיזור.
בינתיים היה עסוק בתכנון הקיר הדקורטיבי שיתנוסס על הבניין השבלולי שתכנן - מוזיאון גוגנהיים דלה שמטה - אבל פרטי, רק שלו ושל המשרתים - איה אולי ולא תמצאנה לו איות אחרות, שתסתנוורנה משבלול הארמון ומשבלול האיש, שידע להפעיל קסם אישי, כשרצה.האגו המופנם מצד אחד והמנופח והראוותני מצד שני שלו עומד לקרום בטון ולבנים בבית החלומות ואיה.
בתום ה"ספה" רץ אביהו במהירות וקפץ על האוטובוס האחרון לחדר השרטוט - אולי יספיק הלילה לשרטט את חדר העבודה והמלאכה שלו ולמסור את השרטוטים בזמן במנהל מקרקעי ישראל בירושלים לקבלת המענק.
איה, שנשארה מאחור החלה לדרוש גט בהדרגה: תחילה בשעת הפגישות הספורות שלהם עם סטיב ואחר, משנותרה לבד עם הצעצועים, החתולים וסטיב, בקול גדול, דרישה שהחזירה את אביהו לשבריר שנייה אל הספה.
אך הוא היה צריך לרצף חרסינות ובלטות ואבני הקיר המרכזי מקשות לב ומשאירות כאבים בידיים, ברגלים, בגב ובלבה של איה. ארון המתים של המלכה עדיין לא נזרק, אך הייתה זו רק שאלה של אומץ שלה וכדאיניקיות שלו.
שלא כמו המלכה הפרסייה, הייתה בגיל "מותה" בשביל המלך, חיה ובועטת. כמובן שהיא נשברה ראשונה וביקשה לבסוף את הגט.
במלאת שלוש שנים לישיבתה בביתה לא נתן לה את גטה. אבל היא ידעה שהושלכה. עשר שנים טווה המלך של עצמו בתוך לב הבטון שלו את הנקמה המתוקה על הספה, על החיים ועל הנשמה.
בשבוע שעבר באיגרת השבועית (יום ד', 22.9.2010), הופיע שירה של סמדר שרת, להרפות:
להרפות
לתת לזה לצאת
להניח
לאפשר
למה עוד?
למלמל לזמזם
להמהם
ללכת אחורנית
עקלתון
לחפש דרך
למצוא
להודות
לשבח
לקלס
להיות
להרפות
--------------
יעל מדיני מגיבה:
סמדר יקירתי,
א-פרופו השורש קל"ס: בתנ"ך כתוב להיות "ללעג ולקלס". ומנין המשמעות ההפוכה של "להלל ולקלס", כמו שבשיר שלך? באחד המקומות קראתי שביוונית קיימת מלה במשמעות זו, ושבגלל הדמיון הצלילי של עיצוריה, "החליקה" והשתרשה בעברית.
ואם בתרגום עסקינן - לא מכבר נדרשנו חברתי, אמריקנית דו-לשונית מבטן ומלידה, לפסוק שבו פותח הורציו חברו הטוב של המלט את הספדו עליו:
"Good night, sweet prince..."
והסכמנו בינינו ש-"sweet" אנגלי זה מקומו לא יכירנו בתרגום "מתוק" בעברית. או-אז אמרתי לחברתי שבהזדמנות הראשונה אגש לספרייה ראויה לשמה ואבדוק בציציות תרגום המלה הנדונה לעברית. ובכן, האות היה בשבוע שעבר, ולא אלאך בסיבה שבגללה עליתי לספריה הציבורית של רמת גן. מצאתי שם שני תרגומים ל"המלט": של שלונסקי (שלא ידע אנגלית ותרגם את היצירה מתוך הישענות על תרגומה לרוסית ואולי גם לגרמנית) ושל ישראל אפרת (שידע אנגלית על בוריה), ומה גיליתי? שני מתרגמים אלה עקפו קושי זה באמצעות התעלמות גמורה ממנו. האחד תרגם: "לֵיל מנוחות, נסיך..." ואילו רעהו הטוב כמוהו תרגם: "לַיִל טוב, נסיך..."
"המליאה" של תיאטרון החדר דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.
פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.
הפגישה הבאה של המליאה מתקיימת ביום ו', 08.10.2010, בשעה 16:00
בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. טל': 03-5171818
במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי
סדר יום:
1. מה קורה?: סבב דיבור אישי. כל מי שרוצה, יכול לומר כל דבר בכל נושא.
2. רצף חימום: תנועה, צליל, מלל. רענון מודעות אישית. קל ומתאים לכול. אפשר לצפות.
3. מנחה-שחקן: אחד עם אחד. חוויה אישית באמצעות טקסט נתון.
4. פרשת השבוע: שיחה בענייני פרשת השבוע בתורה, מנקודת מבטו של אדם-יוצר.
5. במה פתוחה: הצגת קטעי משחק, מחזות, שירה.
6. סרט קצר: (אופציה)
7. תשלום: 15 ש"ח כולל כיבוד.
8. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.
9. כניסה ויציאה: אפשר לבוא ולצאת בכל שעה. 10. אפשר להשתתף? אפשר, ואפשר לצפות בלבד.
"המליאה"פתוחה לכל. רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818
להתראות, אמיר
מונודיא 2010 - "עד שתחפץ"
ערב מונולוגים-דיאלוגים של חברי קבוצת שומרי מצוות בתיאטרון החדר.
במהלך שנת תש"ע, 2009-2010, התקיים בתיאטרון החדר קורס משחק שנתי מיוחד לגברים שומרי מצוות. במהלך הלימודים כתבו חברי הקבוצה מונולוגים ודיאלוגים שנאספו לערב מיוחד: "מונודיא 2010 - "עד שתחפץ", שיוצג בתיאטרון החדר ביום ג', כז תשרי, תשע"א, 5.10.2010, בשעה 21:00 בחדר.
מופע זה מתקיים בחנות הספרים "הנסיך הקטן", סמטה פלונית 3, ת"א)
סדנת כתיבה - מיכאלה למדן
(21.9.2010)
סדנת כתיבה יוצרת למתקדמים - סדנת המשך המעמיקה בכתיבת שירה ופרוזה.
בסדנה נעמיק ביסודות כתיבת פרוזה ושירה
(במפגשים נפרדים בהתאם לסילבוס) התרגול בסדנה ומחוצה לה ישמש כחומר גלם ללימוד,
תוך שימת דגש על פיתוח הכתיבה האישית של כל משתתף. בסדנה ירכשו כלים יצירתיים ומקצועיים לכתיבה. הסדנה מיועדתלמי שהשתתף בעבר בסדנת כתיבה או שעיבד את כתביו במסגרת אחרת.
משך הסדנה: 12 מפגשים בני שעתיים. מיקום: ירושלים, מרכז העיר.
כמו כן מצויים באתר ספרים נוספים שעוסקים בחקר ההומור.
חברי האגודות האקדמיות השונות שמתעניינים בתחום חקר ההומור
מוזמנים להצטרף כחברים באגודה הישראלית לחקר ההומור. הרישום מתבצע באתר האגודה.
בברכת שנה טובה!
ד"ר אריה סובר, יו"ר האגודה הישראלית לחקר ההומור
נוכחות חיה - פלייבק
קבוצת עבודה לשכלול המיומנויות של שחקני פלייבק מנוסים.
איזה מן שחקן פלייבק אתה? מה הסגנון האישי שלך? עד כמה אתה משרת את הסיפור ועד כמה אתה נשאר בסיפור שלך? מה נקודות העוצמה שלך ואיפה אתה נסגר? האם אתה טיפוס של עבודת סולו או של עבודת אנסמבל? האם אתה מעוניין להתבונן בזה ולהתפתח כשחקן על בימת הפלייבק?
מתוכננות 15 פגישות בימי א': 20:00-23:00 בביכורי העיתים, תל-אביב. מתחילים ב- 3 באוקטובר.
המנחה: שירלי ליגום, פלייבקיסטית, חברת אנסמבל "משחק מהחיים" של אביבה אפל מ- 2004, שחקנית בתיאטרון תמונע ומנחת קבוצות. בוגרת לימודי תרפיה בתנועה ובעברה רקדנית ובימאית באופרה הישראלית.
אח שלי רוצה להשכיר בהקדם את דירתו בשלומי(...) לשנה הקרובה. אולי אתם מכירים מישהו שרוצה להתאוורר בצפון הארץ. מדובר בבית קרקע בעל שלושה חדרים וחדר עבודה עם חצר ענקית מלאה בעצים צעירים של פירות טרופיים... וכמובן עקב מיקומה בסוף המדינה המחיר הוא זעום. אז מי שיכול להפנות את המייל הזה למקורביו, אודה לכם מעומק ליבי... רק בריאות ושמחה! נועה, noakts@gmail.com
הקבוצה ביפו, בית ספר עצמאי למחול, רחוב קדם 109, יפו (במרכז הקהילתי הערבי-יהודי), לפרטים והרשמה לחץ כאן. טל': 03-6595961, אתר אינטרנט: http://www.hakvutza.org.il
מאז שנכנס לתפקיד לפני שנתיים וחצי, הניף אבי גיבסון בראל את תיאטרון הסמטה, והפך אותו מבית קברות, לתיאטרון פרינג' מהמובילים בעיר. אחרי שבמשך שנים, תחת ההנהלה הקודמת, המקום פשוט נדם, הצליח גיבסון לעשות את הבלתי יאמן. הבאזז על הסמטה מדהים וחזק אבל כנראה לא מספיק כדי למנוע מעיריית תל אביב לבטל באופן בלתי חוקי מכרז לניהול התיאטרון ולמסור (ושוב, ללא מכרז) את התפקיד בחזרה להנהלה הקודמת בהנהלת עירית פרנק אחרי החגים. אנו מוחים על שיקולים פסולים מצד העירייה ועל ההליך הבלתי תקין וקוראים לראש העיר לתת לגיבסון להמשיך לנהל את תיאטרון הסמטה בתנופה אותה הוא מוביל.
אנא קראו וחתמו על העצומה - המחטף אמור להיעשות אחרי החגים ואין לנו זמן להתכונן.
אני פונה לידידי באיגוד הבמאים לתת כתף במיגור השחיתות הפוליטית ובשיקולים שבינם לבין עשייה אמנותית אין ולו חצי דבר:
