(להלן נסמן את השם "היטלר" במירכאות כפולות כדי לציין שהדמות היא משל)
אפשר לטעון שדמותו של "היטלר" במחזה היא נחושה, לא מתפשרת, חד משמעית ונטולת קונפליקט, כלומר, לא דרמטית במהותה. האומנם? לכאורה הדמות אכן נחושה בדעתה בכוונתה למות בידי "היהודים", כדבריה, אלה היהודים שהיו הקורבנות שלו בעבר, וניתן לומר בסבירות מתקבלת על הדעת, שפגיעתה בעבר של הדמות ביהודים בפרט ובאנושות בכלל, יש לה השלכות מהותיות גם בהווה.
אלא שהדמות מתעתעת בקהל. התעתוע הזה הוא ליבו של הקונפליקט הדרמטי. מצד אחד היא מבקשת שהקהל יהרוג אותה. מצד שני היא מבטיחה שהמוות הזה הוא בלתי אפשרי. יתרה מזאת: "היטלר" מבטיח שמותו יהיה אירוע אפוקליפטי שיוביל לסופו של העולם כולו. שני הטיעונים הם אבסורדיים במהותם. מפני ששניהם אינם נסמכים על עיקרון המציאות, אלא על הזיה פרטית. היטלר, הדמות ההיסטורית, אכן מת בבונקר שלו בסופה של מלחמת העולם השנייה ואותם נאצים שעל פי דבריו של "היטלר" מאיימים להביא את סופו של העולם, כבר אינם קיימים עוד בחיים. הקבוצות הקיימות בהווה הן קבוצות שוליים המוגדרות ניאו-נאציות. חלקן כלל אינן מבינות את מהותו של הנאציזם. פגיעתן של קבוצות אלו היא רעה אבל ודאי שאין בכוחן להביא לסופו של העולם.
אלא שבהיותה של הדמות משל היא מעבירה את הסיפור ההיסטורי אל המרחב המיתי והופכת את הדרמה למשל אוניברסאלי. על כן, "היטלר" בהצגה אינו אלא מסכה. זו מגלמת את הרוע הקיצוני ביותר שניתן להעלות על הדעת. רוע במובן המיתולוגי. הוא משדר אימה וזעם, אבל בעת ובעונה אחת הוא גם דמות בעלת הרגלים אנושיים פשוטים ומובנים לכל. אוהב מתוקים מתאבל על אהובתו משכבר הימים וכיוצא באלה הרגלים אנושיים. הוא משקף את פוטנציאל הרוע האנושי הקיים בהיחבא אצל בני אדם בכלל. רוע זה עלול להתפרץ ולהרוס עולם. על כן, בדמות זו מגולמת האזהרה הכוללת להתמודדות עם הרוע, להבסתו ולתיקון עולם.
(א.א.)
