(פרק מתוך ספר אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.

השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.

בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי צ'כי-יהודי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל)

 

פיטר לא הספיק לגלות לי מהו הסוד מפראג.

בשנים האחרונות החל פיטר לצייר. היה קם בכל בוקר בשעה שש ולאחר שסיים לקרוא את העיתון ולאכול את ארוחת הבוקר הקבועה שלו, ישב מול הכן. כך במשך שעות. במין התמכרות מהנה היה קונה בדים וצבעים אצל "אדלר" שבכיכר האופרה ומשנכנס הביתה הייתה על פניו ארשת של ילד שמצא מטמון. כך הפך הסלון שבדירתנו שברחוב זלוטופולסקי 19, לאטליה.

 

בכל הציורים בלטו הצבעים הבהירים-עזים; צהוב, אדום, תכלת, ירוק. חגיגה של אופטימיות.

קצב העישון שלו הלך וגבר. בהפסקות, בפעם ראשונה, ניגש לספריה מוציא את אלבום משפחתו מתבונן בו תמונה אחר תמונה.

 

"כאן אני עם אחי רוכב על סוס,

וכאן אבא משחק שחמט עם סבא,

ופה אימא מחבקת אותי ליד עצי התות שבחצר הטירה.

והנה תראי, אני על המגלשה בכל-בו של סבא".

הלכתי למטבח והבאתי לו קפה קר עם גלידה.

"בואי תראי, זהו דוד פריץ, האיש הכי מצחיק בעולם שאשתו ההונגרייה זיינה אותו למוות..."

זה היה פתאומי.

 

הצרידות בדיבורו הופיעה בשבת בבוקר והחניקה את קולו עד שהתקשה להוציא מילה.

התקפי השיעול הופיעו שוב ושוב גם בימים הבאים. החשדות המפחידים החלו להתרוצץ במוחי.

 

"פיטר, אנחנו הולכים לד"ר שצברג מוקדם בבוקר".

הוא הנהן בראשו ובתנועה ביטול אמר "עזבי אותי מהרופאים, עדיף לא להגיע אליהם, אתה יודע איך אתה נכנס ולעולם אינך יודע עם מה אתה יוצא".

כעבור שבוע, בעת שמיינתי את הכביסה ראיתי את הממחטה שלו. היא הייתה מוכתמת בדם. בדקתי אותה מכל הצדדים. לא הייתי בטוחה. "אלוהים לא, רק לא זה". נעלתי את דלת האמבטיה ולא הרפיתי מהממחטה. זה זה. לא משהו אחר.

"פיטר, אנחנו נוסעים לחדר מיון. עכשיו. המונית תחכה לנו בעוד חמש דקות". תחושת ייאוש החלה מכרסמת בנפשי. הוא הביט בי כאילו הבין וביקש לדחות את רוע הגזרה, "מה את רוצה מהחיים שלי"...

 

יומיים מורטי עצבים עברו עלי ועל אורי בהמתנה לתוצאות הבדיקות באיכילוב. התכוננתי לרע מכל. ניסיתי להעמיד פנים בפני פיטר שהכול ענין זמני אבל הנפש כבר החלה לעכל, להתאבל.

הרופא נמנע מלהישיר מבט אלי. הוא הראה לי את צילום הרנטגן "תחסכי לו את הסבל" אמר ולא הוסיף.

אלוהים, קח אותי במקומו. לאיש הזה מגיע פטור.

חברי הרב קליין שהגיע לבית החולים החל בקריאת תהילים. "חשוב שתאמין בביאת המשיח. אתה צריך להאמין", אמר לפיטר.

"בטח שאני מאמין. אני מאמין שהוא יגיע דקה אחרי שאני כבר לא אהיה כאן".

 

בינואר 2000 פיטר כבר היה בתל-השומר בהוספיס.

אורי נסע הביתה לנוח משעות של חוסר שינה.

טיילנו בגינה. ערוגות הוורדים עוררו בו השתאות והחיוך האיר את עיניו.

הוא חזר על מילים שכבר אמר פעמים: "אם אלוהים קיים הוא נמצא בוורדים ובספרים".

החזקתי בידי טייפ קטן ובו שיר הנושא מתוך הסרט "קזבלנקה": ""As Time goes by. הסרט הזה היה מקור השראה בחייו של פיטר. מגע השמש החורפית ומראה הפרחים נעם לו. הוא ביקש שנישאר בחוץ עוד קצת. אבל הצינה גרמה לי להחזיק בידו ולהוביל אותו על  כיסא הגלגלים מסביב לביתן אל תוך חדרו. העליתי אותו לאט על המיטה. קודם הרגלים והידיים ובתנועה זהירה ואיטית את הראש. הוא נענע בראשו לקצב השיר. בתנועה איטית הורדתי את חולצתי ונשארתי עם המחוך השחור שכה אהב. הנחתי את ידו על שדי  ואז רקדתי לפי קצב השיר: "You must remember this, A kiss is just a kiss" . "יש לך עור של נער, פיטר". הוצאתי מהתיק יומן שבו ייבשתי והדבקתי את כל הוורדים שנתן לי במהלך השנים. ליד כל ורד רשמתי את תיאור האירוע והתאריך. דפדפתי דף ועוד דף אבל עיניו נעצמו ונפתחו לסירוגין. פתאום בלחש הוא ביקש "עוד". החיוך הממזרי עוד ניבט מעיניו. אותו חיוך צ'כי שכבש אותי בפגישתנו הראשונה. דמעות החלו לזלוג על פניו. הרמתי את ראשו והצמדתי אותו אל חזי. "אימא שלך שומרת עליך, היא כאן בחדר, אני מרגישה אותה ". הוא מלמל משהו. קירבתי אליו את ראשי.

 

הוא לחש:

"שימי את ידך על מצחי".

"פראג, פראג...

המשפט, המשפט, בית סוהר...

"פיטר, אתה עייף, מטושטש. תנוח".

"הילדה, לא נותנים לי לראות את הילדה",

"מי?"

"הנאצים. תשמרי על הילדה, היא מחכה לי על הגשר".

"הגשר?"

"גשר קרל".

"אני אשמור על אורי ורחלי.

"לא, ילדה, פראג, גשר..."

איזו ילדה, איפה בפראג?

"אירנה".

"פיטר,  אירנה מה?"

"דבר, דבר, אירנה מה?"

"אירנה דולי...."

 

כל השנים, כל הטלפונים לפראג, כל הנסיעות לאוסטריה לבד...הכול קיבל פתאום משמעות.

"הילדה שלך מחכה על הגשר?"

למה הוא לא דיבר כל השנים? למה, אמרתי לעצמי.

"מה עוד פיטר? דבר, דבר..."

"הבת שלי, פראג. 40 שנה".

הראש שלו נשמט בכבדות.

"פיטר, קח נשימה עמוקה, עוד לא סיימנו".

עמדתי המומה.

האחות בדקה את הדופק.

"אלוהים, חכה לנו".

היא הביטה בי והשפילה את עיניה, "צריך לנתק".

"לא! לא, לא. צריך לחבר."

"לא הספקתי לקרוא לו את השיר שאהב".

חיבקתי את ראשו אל תוך גופי.

מוסיקת As Time Goes By, גוועה לאיטה.

 

ביקשתי מהאחות שתשאיר אותנו לבד. פתחתי את ספר השירים של המשורר וו. אודן אותו אהב פיטר והנחתי אותו על חזהו.

חיבקתי את גופו החם חיבוק אחרון, חיבקתי, לא רציתי להרפות.

"קראתי לך, אמרה האחות "לא שמעת?"

"אני ממתינה עוד כמה דקות, אולי כל זה הוא סרט שפיטר ביים".

 

האחות הניחה את ידה על כתפי והוציאה אותי מהחדר.

היא לקחה אותי לחדרה והגישה לי כוס מים. "יש כאן פתק שהוא ביקש למסור לך".

פתחתי את הפתק וראיתי את כתב ידו שהיה כבר סדוק;

Born on 13.1.1931

Deid on 13.1.2000

 

(בקי פריישטדט)