אני כמו אנשים
שמתייסרים
בייסורים קשים
הגַב מתקמט
האחות הגדולה
נושֶפת בָּעורף
ואין ארוּכָה.
אני הולכת לאורֵךְ
מסדרון
מעילי בידִי
וגופי העֵירום
מעוצָב כפי שמעוצב
גוף אישה.
זה זמן רַב
שאיני שואלת
לָמָה
רק בֶּכי ודמעות.
מרירות בַּאוויר
מתי אלךְ בַּמשעול
האמצעי והשמים
יהיו שקופים וגם
כחולים?
המדרגות היורדות
במעֲלה העקרבים,
המדרגות העולות
בדֶרך לָרופא,
ההצגה,
החיים האַיִן.
(בילי לרנר, משוררת)
