הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין היא צעד קדימה בהתפתחות התיאטרון. זו חוויה בלתי רגילה! (פרופ' אואן שפירו, אוניברסיטת סירקוז, ארה"ב)


(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.

השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.

בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי צ'כי-יהודי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל)

 

וונציה 2002

 

האם היה זה אושר מדומה?

זה קרה בוונציה, 2002

דלה סלוטה, ליסטה די ספניה, קמפו סנטה מרגריטה, פונטה דלה אקדמיה, סנטה מריה, קנלו גרנדה, פיאצה סאן מרקו. יש בצירוף הזה מנגינה והיסטוריה.

 

היום כשעיני ממצמצות מעוצמת השמש החמימה של סן מרקו וברקע בוקעים השירים האיטלקיים של שנות השישים. אני מניחה ללאות המצטברת להניח את ראשי במנוחה.

כאשר הגעתי לפני שלושה ימים לוונציה ושכרתי גונדולה כדי להגיע לכיכר סן מרקו, הציף אותי אושר שקשה לתארו במילים. המלון שבו אני שוהה מוכר לי. זהו מנזר שהוסב לפני שנים למלון בוטיק.

 

אני מגלה שבין דפי הספר שלי נעלמו "המנגינה העדינה" ו"היצר הפרוע" של אהבותיי. הם היו שם ללא ספק. אני הרי מסוגלת לתאר את הריחות, את הצבעים. הם נמוגו בין האתגרים האדירים שהטילו עלי החיים, המטלות שהיו גדולות על מידותיי והמשברים. ואולי סתם באשמת כשרוני הספרותי הדל.

 

היו בהן מנגינת המילים, צחוק פעמוני הכסף, ריגוש הציפייה, לילות טרופי שינה באוהלי המדבר עד הפציע שחר וטבילה במי הים הצוננים. אני זוכרת מסיבות נהדרות, אורות עמומים בחדרי המלונות באלפים האוסטריים עם פיטר. אני מנסה למצוא מחדש תמונת פנים, קול צחוק ומגע מלטף.

 

כמה נכון הוא משפטו של המשורר פלובר: "שפת האדם היא כמו תוף סדוק, אנו מכים בו בקצב ריקוד הדובים, בעוד אנו נכספים כל הזמן לעורר את רחמי הכוכבים".

 

הרגעים פה יקרים. אני רוצה לשבת בגן, פה ושם לרשום משהו, להביט בעצים ולהקשיב.

להקשיב לעצמי, לקולות העבר, למילים, לחיוכים, לרגעי אהבה שאולי עוד יעגנו בקרבי יום אחד. וגם להקשיב לקולו העלום של הגורל המתגנב - רואה ואינו נראה. אתמול בערב צפיתי בהצגת "רומאו ויוליה" באיטלקית. התשוקה להתמסר לאהבה עד כלות מלווה אותי כל חיי: "How silver-sweet sound…".

 

מבעד לחלון החדר  אני שומעת את קולות הציפורים שרות במתיקות בגן. מדי פעם מצלצלים הפעמונים. אוירה של מנזר. לא פעם דמיינתי שבגלגול הקודם הייתי נזירה.

אני מביטה באושר על הוורדים. תמיד חשתי התפעמות לנוכח שלמות בריאתם. עכשיו הם בחדרי ולבי נמס. חיי עם פיטר מוצפים בעשרות וורדים אדומים.

 

משהו השתבש. האחריות הייתה גדולה על מידותיי. זה לא היה קל. זה אף פעם לא היה קל. הפכתי שברירית, מותשת. איזה עצב נורא מחלחל בליבי לנוכח הזמן שחלף. הגוף מאותת לי מסימני הזמן. סחרחורות, כפות רגלי כאילו נושאות משא כבד.

טלפנתי לקבלה והסברתי באנגלית שאני זקוקה לכוס תה. "הלו. הלו,please Tea

Maybe a glass of Wine?"".

 

כעבור 10 דקות נשמעה דפיקה עדינה בדלת. כשפתחתי ניצב לפני כומר יפה-תואר. מראהו עורר בי השתאות. מה לכומר ולשרות חדרים? הוא הניח את היין והתה על השולחן, לקח את ידי תוך הבעה של דחיפות, המתין מספר שניות ומדד לי את הדופק. אחר כך הניח את ידו על מצחי. הושיב אותי לאט על קצה המיטה. הוציא מכיס גלימתו ספר תפילה קטן והתחיל לקרוא בלטינית.

 

מה קרה לי? אולי אני הולכת למות. הוא מתפלל למעני? לפתע הרגשתי את ידו מלטפת, נוגעת לא נוגעת בידי. כאילו מנסה להרגיע אותי. משם עברה ידו לרגלי. "מולטי בליסימה" הוא אמר בלחש והמשיך להתפלל. הסרתי את ידו בעדינות. הוא קם על רגליו, ובהיסוס מה, מבויש, כמעט מבקש רשות, הביט עלי שוב ובחן אותי מקצה ראשי ועד לכפות רגלי ואז בעיניים מושפלות פתח את חגורת הגלימה ונעמד מולי, נזר הבריאה, ערום ועריה.

הפניתי את עיני וביקשתי בעדינות: Please, Stop it, I am sick.  

 

צלילים עמומים של האלגרטו של בטהובן התנגנו באזני. הוא קרב את פיו ועשה ניסיון  נוסף תוך מבע של תחינה ובקשת מחילה. נשיקות פיו דמו למשיכת מכחול של צייר שבוחן את גוון הצבע כל פעם מחדש. גל של חום הציף אותי. הרחקתי אותו ממני בעדינות Please, stop it. במצב אחר הייתי בוודאי נענית לרגעי קסם נפלאים אלה.

 

לפתע צלצלו כל פעמוני הכנסיות. הוא קם מבוהל, סגר את גלימתו. חבש את הכיפה לראשו, שלף וורד אחד מזר הוורדים שבחדרי והגיש לי אותו, הצטלב ולחש "בשם האב, הבן, ורוח הקודש".

מושלם, אמרתי לעצמי.

 

במבט חטוף עוד ראיתי אותו מנסה להכניע את איבר זכרו כשהוא מסתיר אותו בספר התפילה. חייכתי לעצמי.

הוא נעלם מאחורי הדלת.

התבוננתי בוורד האדום ועיני דמעו.

הגעגועים לפיטר הציפו אותי מחדש.

 

(בקי פריישטדט)

לאיגרת השבועית של 2012 . 7 . 26