ביום שבת, 14 ליולי בשעה 20.30 ישבתי ביחד עם קבוצה של אנשים שלא הכרתי "בתיאטרון החדר". ציפיתי ברגשות מעורבים לתחילת ההצגה "היטלר".

רגשות מעורבים? כן, כי חייתי עם פיטר זכרו לברכה שהיה ניצול שואה ואף כי אני דור 14 בארץ, נצר למשפחה ספרדית, הרי שאני בהווייתי דור שני לשואה.

ואז נכנס אמיר. ההצגה החלה. משהו ממגנט זרם בחלל החדר. זוהי אישיותו של אמיר. ומיד עלינו מדרגה. אמיר החל במונולוג בדמותו של היטלר.

איזה משחק משובח! איזו פרשנות מקורית.

מי שגילה את אמיר כמורה נפלא, יופתע לגלות את הגרעין הבראשיתי ביצירתו של אמיר:

מורה, מבקר תיאטרון אבל קודם לכל שחקן. שחקן חשוב.

אני מברכת את כל אלה שהיו שותפיו של אמיר.

(בקי פריישטדט)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 4

הספק והאמון (4)

...כמו השחקן כך גם כהן הדת, המנהיג הפוליטי, המורה, הפקיד הממונה על קבלת קהל, וכל מי שתפקידם מזמן להם הופעה בציבור, מקיימים מערכת יחסים מורכבת עם קהלם.

הדמות שמציג השחקן על הבמה יוצרת את התדמית שלו בתודעת הקהל. במילים אחרות: תדמית היא האופן שבו תופס הקהל את הדמות המוצגת בפניו. כשמדובר ביוצרי תדמית הכוונה היא למי שבודק תכונות קהל  ומשתדל לספק את צרכיו ולמלא את משאלותיו.

להלן מכלול תדמיות אפשרי של מי שמופיע בציבור - מנקודת מבטו של הקהל. המכלול מציע שלוש אפשרויות להגדרת אישיות בקרב קהלה. כאן אנו מתייחסים לתדמיות של שחקן ושל כהן-דת:

1. הדמות הבימתית.

זו הדמות שהשחקן מגלם על הבמה, מעל המסך, או בכל אמצעי תקשורת אחר. הדמות הבימתית מגדירה גם את הופעתו של כהן הדת בתוך הטקס הדתי.

2. הדמות הציבורית.

ההתנהגות הגלויה לציבור של השחקן, או של כהן הדת, מחוץ למסגרת האירוע האמנותי או הטקס הדתי, כלומר במציאות החוץ-בימתית.

3. הדמות הפרטית.

חייו הפרטיים של השחקן או של כהן הדת, שהקהל אינו יודע עליהם דבר. זהו חומר נסתר, שיכול לעורר השערות שונות, משאלות וכו'. כל פיסת מידע מתחום הדמות הפרטית שמתפרסמת בקרב הקהל, עוברת אל תחום הדמות הציבורית.

עקרון השהיית הספק ויצירת האמון מתקיים ביחס לכל אחת מדמויות אלו...

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

44. דברים: דברים א' - ג' 22

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל-כל-ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה, מול סוּף, בין-פארן ובין-תופל ולבן וחצרות ודי זהב". (דברים א' 1)

הפטרת השבוע: ישעיה א'. קטע שראוי לתת עליו את הדעת בכל עת: ישעיה פרק א' 10 – 17: "שמעו דבר-יהוה קציני סדום, האזינו תורת אלוהינו עם עמורה. למה-לי רוב-זבחיכם יאמר יהוה, שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי". (ישעיה א' 10-119)

לכאורה עוסקים פסוקים אלו בתוכחת הצביעות הדתית בבית המקדש בירושלים, אבל משמעותם אנושית אוניברסאלית. לא על עצם קיומו של הפולחן הדתי יוצא זעמו של הנביא, אלא על השחיתות האישית והציבורית הסותרת את עקרונות המוסר הנותנים תוקף לפולחן. האירוע האמנותי והפולחן הדתי, שניהם כלים לטיהור האדם מסבל ותוקפנות, ומיועדים להביא אותו למחוזות של סובלנות ואהבה. אבל אם התנהגות האדם מחוץ לתחום האירוע האמנותי או הדתי, סותרת עקרונות מוסר אלו, הריהי מבטלת את תוקפם והופכת אותם למס שפתיים חיצוני, מצוות אנשים מלומדה. (ישעיה כ"ט 13: "ויאמר אדוני, יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה")

מכאן נובעים דברי הנביא. אדם חייב לבדוק את עצמו, ביחס שהוא מקיים, בין התנהגותו בתחום הפולחן, לבין מה שהוא עושה מחוץ לתחומו. אם אדם נכנס לתחום האירוע הדתי, מתפלל לאלוהיו ומצהיר בחסידות שהוא מקבל את עקרונות המוסר המובעים בתפילה, ואחר כך יוצא מבית התפילה ומדכא את זולתו, הרי הוא כמי שאישיותו חצויה, שסועה ופגומה. תהום נפשית פעורה אצלו, בין פולחן לחיים. פגימה כזאת יש לה השפעה רחבה בתחומים רבים. אדם ההולך לתיאטרון לראות הצגה העוסקת בדיכויו של אדם, מזדהה עם המדוכא וכואב את כאבו, ואחר-כך יוצא משם ומדכא את זולתו, אישיותו פגומה באותו האופן. יש אומרים שרוב בני האדם נוהגים כך. בבית התפילה או באולם התיאטרון הם מתרגשים ממעשי העוולה ומזדהים עם המדוכא, אבל בצאתם משם הם אדישים לגורל הזולת. אבל התברר שאצל רוב בני האדם מוטבעות גם תכונות של אמפטיה, הבנת הזולת, שיתוף פעולה ואחווה, כלומר, הם עשויים להיות אמפאטיים לזולתם גם מחוץ לתחום האירוע הדתי או האמנותי.

כמעט כל הזרמים בציונות חלקו אידיאלים משותפים. לעיתים נבדלו אחד מהשני על חודה של הגדרה ארגונית, ולעיתים נבדלו באסטרטגיות השונות בדרך להקמת מדינה יהודית. בשנות העשרים רוב הזרמים בציונות הסכימו כי יצירת רוב יהודי בארץ ישראל הינו תנאי הכרחי. גם בין הזרמים שהסכימו שיצירת רוב היא מטרת יסוד הכרחית הייתה הדעה חלוקה סביב השאלה האם יצירת רוב יהודי צריכה להיות תהליך אסטרטגי מוצהר או שמא יש להסתירה על מנת למנוע התנגדות מצד התושבים הערביים המקומיים.

זאב ז'בוטינסקי טען כי: "אלה, שאינם מדברים על מטרה זו בגלוי, שותקים עליה רק מפני שעל דברים מובנים כל-כך אין מדברים בכלל...כל פלח, שאינו יודע קרוא וכתוב, שאפשר, אפילו אינם ידועים לו המונחים רוב ומיעוט, מבין אף על פי כן יפה, למה שואפים היהודים...כמה שתדבר איתו על לבו שהדבר אינו כך – הרי לעולם לא יוכל להאמין".

במאמרו של ז'בוטינסקי "על קיר הברזל" (1923) הוא מספר שכשסוקולוב הגיע לארץ לנאום בפניי הערביים על כוונותיה של הציונות הוא הכריז בפניהם: "שהערביים טועים טעות גדולה, אם הם חושבים, שאנו רוצים לקחת מהם את רכושם, להוציא אותם מהארץ, או לדכא אותם, אין אנו רוצים אפילו בממשלה יהודית אלא רק בממשלה המייצגת את חבר הלאומים". ההסתדרות הציונית שהייתה הזרם המרכזי בציונות האמינה כי "אפילו אם אנו רוצים להיעשות הרוב – כלום מן החוכמה היא לדבר על כך?". עד כדי שאנשיה היו מוכנים להתחייב בפניי הערבים שכלל אין הם מעוניינים בממשלה יהודית.

פעילי הציונות היו אנשים ששייכו עצמם אל מה שהם כינו: "תרבות אירופה הנאורה" וכך ראו עצמם כ"בני אדם תרבותיים ומשכילים" הבאים כפי שמזכיר ז'בוטינסקי "להרחיב את גבולותיה של אירופה עד נהר הפרת". ז'בוטינסקי האמין כי בעצם באה הציונות לעשות טובה לתושביה המקומיים של ארץ ישראל, ערביים ויהודים, "יכולים אנו לעשות להם טובה" בכך שהציונות "תטאטא מארץ ישראל את כל נשמותיה של הנשמה המזרחית". ז'בוטינסקי החזיק בתפיסת עולם קולוניאליסטית לפיה הייתה השכלתו ונאורותו עליונה על פני חייהם הפשוטים והפרימיטיביים לטעמו של תושביה המקומיים של ארץ ישראל, גם היהודים שביניהם, שחלקם התנגדו לרעיון של מדינה יהודית מפני שחששו לשלום יחסם עם הערביים. הציונות הייתה ביסודה חילונית מובהקת והתנגדה לאופי המזרחי הדתי, היהודי והערבי. כך, למרות שעל פי הציונות, אלוהים כלל אינו קיים, בפיה החזון לממש את הבטחתו.

עוד מעט תחלוף לה מאה מאז הגו ראשי הציונות את הגותם והובילו מאות אלפי יהודים בעולם להאמין בצידוק המוסרי להתיישבות יהודים בארץ ישראל על אפם וחמתם של התושבים המקומיים. הרי ומטרת הציונות מעולם לא הייתה יישוב תמים של הארץ אלא יצירה של רוב יהודי על פני מיעוט ערבי עד למצב בו השליטה על השטח תראה טבעית בעיני הרוב. גם היום גורסים אנו ביישוב תמים של שטחי יהודה ושומרון, אם זו ממשלת שמאל או ימין, זוהי רק האסטרטגיה שמשתנה לה. השמאל מחריש את בנייתו באמצעות הכשרים מבג"צ, והימין יצהיר בנייתו באמצעות הכשרים מבד"צ ומטכ"ל, אך בפירוש ימהר להסביר שאין ברצונו לפגוע בחייהם של הערביים. ז'בוטינסקי אמר על הערביים המקומיים ש"את הרחקתם של הערביים מארץ ישראל באיזו צורה שהיא אני חושב לבלתי מתקבלת על הדעת בהחלט, בארץ ישראל ישבו תמיד שני עמים... כמו כל היהודים מוכן אני להישבע בעדנו ובעד צאצאינו, שלא נפר אף-פעם שיווי זכויות זה ולא נחשוב אף פעם על הרחקה מן הארץ או על נגישות". מאה שנים לאחר מכן, הפסקנו כבר לקרוא את הדברים שהבטחנו והתחייבנו אליהם. מבלי להזכיר את הגירוש ב-1948, אני מחסיר פעימה כשאני מגיע למילה "נְגִישׂוֹת" וחושב כיצד היא משקפת את מציאות החיים עבור מיליוני תושבים מקומיים בשטחים בחמישים השנים האחרונות ועל העוול הנורא שעוללנו להם. לפני מאה שנים היה זה חבל ארץ שבו יכלו להתהלך בחופשיות והיום הוא עמוס בגדרות, חומות, מחסומים, כוחות צבא, מעצרים. מה עשינו למקום הזה? אולי המטרה, שאין מדברים עליה, מעולם לא השתנתה, גם היום, בשטחי הגדה המערבית, חולמים הציונים על יצירת רוב.

במאמרו "על קיר הברזל" כותב ז'בוטינסקי כי הדרך היחידה לגרום לערביים לקבל את הציונות היא יצירה של קיר ברזל, כלומר דחיקת הערביים אל הפינה בה יבינו כי המוצא היחיד עבורם הוא לתמוך ברעיון הציוני. לכן, בימיה הראשונים של ההתיישבות הציונית בארץ, בעוד היהודים היו מיעוט, גרס ז'בוטינסקי כי אסור לנו היהודים להגיע עתה להסכם עם הערביים ודגל באסטרטגיה של דחיית הסכמים: "בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד היא הסתלקות מוחלטת מכל ניסיונות להסכם בהווה". גישה זו של דחיית הסכמים היא הגישה המאפיינת יותר מכל את המדיניות הלא מוצהרת של כל ממשלות ישראל לדורותיה. צדק בנימין נתניהו כשאמר "כל ממשלות ישראל בנו ביהודה ושומרון" כי זו תמיד הייתה ותמיד תהיה כמיהתם של ציונים, כפייה של רוב והימנעות מהסכם. עדות נוספת לביטוי תמימותו, המוטלת בספק לטעמי, של ז'בוטינסקי היא בעדותו לפני הועדה המלכותית בבית הלורדים בלונדון, 11 בפברואר 1937. לכן כשנשאל ז'בוטינסקי על ידי סיר לאורי המונד: "אם ישאלו, מה פירושו של פיתוח הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, יש להשיב, שאין פירושה כפייתה של לאומיות יהודית על תושביה של ארץ ישראל בכללותה?" מה ענה על כך ז'בוטינסקי? אי אפשר לקרוא את התשובה מבלי שתעלה התמונה התקשורתית של הסערה שהתחוללה כשהשופט ג'ובראן לא שר את ההמנון, או כשעלתה קריאה לגייס ערבים לשורות הצבא, או אפילו הציפייה הכפייתית שלנו מהם להכיר בכוח במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. ז'בוטינסקי ענה: "חס וחלילה".

"הסיסמה ליצירת רוב יהודי בארץ ישראל לא באה אלא כדי להפוך את הבעייתיות שבמצבנו – כלומר, הודות לה נוכל לעשות שם (בא"י) לאחרים את מה שבו בזמן עושים לנו כאן (בגולה) – האם תוכל אותה ישות לפטור אותנו מהבעייתיות? עלינו לומר: כשם שאין אנו רוצים להיות נשלטים על ידי רוב של אחרים, כך אין אנו מבקשים לשלוט באחרים על ידי רוב שלנו" (מרטין בובר, 1926).

גִּרְגּוּר בֶּטֶן קָט,

אַתְּ מַקְרִיאָה לִי סֵפֶר.

שָׁקֵד מְלַבְלֵב.

(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.

השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.

בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי צ'כי-יהודי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל)

וונציה 2002

האם היה זה אושר מדומה?

זה קרה בוונציה, 2002

דלה סלוטה, ליסטה די ספניה, קמפו סנטה מרגריטה, פונטה דלה אקדמיה, סנטה מריה, קנלו גרנדה, פיאצה סאן מרקו. יש בצירוף הזה מנגינה והיסטוריה.

היום כשעיני ממצמצות מעוצמת השמש החמימה של סן מרקו וברקע בוקעים השירים האיטלקיים של שנות השישים. אני מניחה ללאות המצטברת להניח את ראשי במנוחה.

כאשר הגעתי לפני שלושה ימים לוונציה ושכרתי גונדולה כדי להגיע לכיכר סן מרקו, הציף אותי אושר שקשה לתארו במילים. המלון שבו אני שוהה מוכר לי. זהו מנזר שהוסב לפני שנים למלון בוטיק.

אני מגלה שבין דפי הספר שלי נעלמו "המנגינה העדינה" ו"היצר הפרוע" של אהבותיי. הם היו שם ללא ספק. אני הרי מסוגלת לתאר את הריחות, את הצבעים. הם נמוגו בין האתגרים האדירים שהטילו עלי החיים, המטלות שהיו גדולות על מידותיי והמשברים. ואולי סתם באשמת כשרוני הספרותי הדל.

היו בהן מנגינת המילים, צחוק פעמוני הכסף, ריגוש הציפייה, לילות טרופי שינה באוהלי המדבר עד הפציע שחר וטבילה במי הים הצוננים. אני זוכרת מסיבות נהדרות, אורות עמומים בחדרי המלונות באלפים האוסטריים עם פיטר. אני מנסה למצוא מחדש תמונת פנים, קול צחוק ומגע מלטף.

כמה נכון הוא משפטו של המשורר פלובר: "שפת האדם היא כמו תוף סדוק, אנו מכים בו בקצב ריקוד הדובים, בעוד אנו נכספים כל הזמן לעורר את רחמי הכוכבים".

הרגעים פה יקרים. אני רוצה לשבת בגן, פה ושם לרשום משהו, להביט בעצים ולהקשיב.

להקשיב לעצמי, לקולות העבר, למילים, לחיוכים, לרגעי אהבה שאולי עוד יעגנו בקרבי יום אחד. וגם להקשיב לקולו העלום של הגורל המתגנב - רואה ואינו נראה. אתמול בערב צפיתי בהצגת "רומאו ויוליה" באיטלקית. התשוקה להתמסר לאהבה עד כלות מלווה אותי כל חיי: "How silver-sweet sound…".

מבעד לחלון החדר  אני שומעת את קולות הציפורים שרות במתיקות בגן. מדי פעם מצלצלים הפעמונים. אוירה של מנזר. לא פעם דמיינתי שבגלגול הקודם הייתי נזירה.

אני מביטה באושר על הוורדים. תמיד חשתי התפעמות לנוכח שלמות בריאתם. עכשיו הם בחדרי ולבי נמס. חיי עם פיטר מוצפים בעשרות וורדים אדומים.

משהו השתבש. האחריות הייתה גדולה על מידותיי. זה לא היה קל. זה אף פעם לא היה קל. הפכתי שברירית, מותשת. איזה עצב נורא מחלחל בליבי לנוכח הזמן שחלף. הגוף מאותת לי מסימני הזמן. סחרחורות, כפות רגלי כאילו נושאות משא כבד.

טלפנתי לקבלה והסברתי באנגלית שאני זקוקה לכוס תה. "הלו. הלו,please Tea

Maybe a glass of Wine?"".

כעבור 10 דקות נשמעה דפיקה עדינה בדלת. כשפתחתי ניצב לפני כומר יפה-תואר. מראהו עורר בי השתאות. מה לכומר ולשרות חדרים? הוא הניח את היין והתה על השולחן, לקח את ידי תוך הבעה של דחיפות, המתין מספר שניות ומדד לי את הדופק. אחר כך הניח את ידו על מצחי. הושיב אותי לאט על קצה המיטה. הוציא מכיס גלימתו ספר תפילה קטן והתחיל לקרוא בלטינית.

מה קרה לי? אולי אני הולכת למות. הוא מתפלל למעני? לפתע הרגשתי את ידו מלטפת, נוגעת לא נוגעת בידי. כאילו מנסה להרגיע אותי. משם עברה ידו לרגלי. "מולטי בליסימה" הוא אמר בלחש והמשיך להתפלל. הסרתי את ידו בעדינות. הוא קם על רגליו, ובהיסוס מה, מבויש, כמעט מבקש רשות, הביט עלי שוב ובחן אותי מקצה ראשי ועד לכפות רגלי ואז בעיניים מושפלות פתח את חגורת הגלימה ונעמד מולי, נזר הבריאה, ערום ועריה.

הפניתי את עיני וביקשתי בעדינות: Please, Stop it, I am sick.  

צלילים עמומים של האלגרטו של בטהובן התנגנו באזני. הוא קרב את פיו ועשה ניסיון  נוסף תוך מבע של תחינה ובקשת מחילה. נשיקות פיו דמו למשיכת מכחול של צייר שבוחן את גוון הצבע כל פעם מחדש. גל של חום הציף אותי. הרחקתי אותו ממני בעדינות Please, stop it. במצב אחר הייתי בוודאי נענית לרגעי קסם נפלאים אלה.

לפתע צלצלו כל פעמוני הכנסיות. הוא קם מבוהל, סגר את גלימתו. חבש את הכיפה לראשו, שלף וורד אחד מזר הוורדים שבחדרי והגיש לי אותו, הצטלב ולחש "בשם האב, הבן, ורוח הקודש".

מושלם, אמרתי לעצמי.

במבט חטוף עוד ראיתי אותו מנסה להכניע את איבר זכרו כשהוא מסתיר אותו בספר התפילה. חייכתי לעצמי.

הוא נעלם מאחורי הדלת.

התבוננתי בוורד האדום ועיני דמעו.

הגעגועים לפיטר הציפו אותי מחדש.

(בקי פריישטדט)

הִיא נָתְנָה לִי תַּחְתּוֹנִים גְּדוֹלִים מִמִּדָּתִי, הַגַּנֶּנֶת,

תַּחְתּוֹנֵי כֻּתְנָה עָבִים, וְרֻדִּים, עֲנָקִיִּים, שֶׁעָבְרוּ הַרְבֵּה כְּבִיסוֹת,

כְּשֶׁעָמַדְתִּי,

כָּל כָּךְ קְטַנָּה

בְּחֶרְפַּת מִכְנָסַי הָרְטֻבִּים.

חברה טובה הזכירה לי שפעם בגלגול הקודם הייתי טנק מרכבה ודרסתי בקלות כל מי שבא – חקלאים, פועלי יצור, בני המעמד הבינוני. הייתי עומד שעות על גבי שעות חשוף בצריח עד שבא איזה חבר ואמר לי: תשמע אולי בכל זאת כדאי שתשים על עצמך משהו.

בכל זאת כדורים חיים שורקים עכשיו בחוץ.

שישרקו, אמרתי, גם אני יודע לשרוק, לפחות הם חיים.

הייתי מחנה את הטנק ליד הבית של החברה שלי בחולון והייתי שורק לה שעות, עד שבא איזה שוטר ואמר לי:

תגיד. אתה לא שם לב שדרסת פה כבר שכונה שלמה עם הטנק שלך. אנשים נשארים שנים בלי קורת גג בגללך.

אמרתי לו: זכותי. הייתי בקרבי. זאת מדינה חופשית. כלכלה חופשית, ועל יובל שטייניץ שמעת?

אמר לי:  משהו מצלצל לי פה מוכר. יובל אמרת? בכל מקרה אני מצדיע לך.

אמרתי לו: תגיד לי, מה נהיה פה עכשיו? סיפור של עגנון. "אמר לי". "אמר לו".

עכשיו תגיד מהר "שלום עכשיו" וטוס לי מהעיניים.

אמר לי: גבר!

רק תגיד לי בכל זאת לפני שאני עף - זאת היא, החברה שלך הבלונדינית, איך קוראים לה?

לא עניתי לו.

הייתי כבר דג

אבל זה כבר היה בגלגול ממש קודם שלי, כשהייתי שקוע בהמון חובות, ושמו אותי לשכב שעות בתוך מחבת מלא בשמן רותח.

(אודי בן סעדיה, במאי ומרצה)

סרטה של הבמאית שלי קלינג, חברת קבוצת המנחים בתיאטרון החדר.

בתפקיד החתן ישי גולן, בוגר תיאטרון החדר. (10:24 דקות)

"איזו נפילה", אמרה לי מישהי בתום ההקרנה של "לרומא באהבה", סרטו של וודי אלן שפתח לפני כשבועיים את פסטיבל הקולנוע ה-29 שהתקיים בירושלים. "כן, זה היה מביך", עניתי לה. "לא", היא אמרה, "זה היה בעיקר עצוב". (מתוך המאמר: הנפילה, בבימויו של וודי אלן)

לכאורה דיאלוג שגרתי, פשוט, מקובל בציבור, וכאן הוא משמש פתיח למאמר אודות סרטו הנוכחי של וודי אלן. נא לשים לב שנאמר כאן "הנוכחי" ולא "האחרון". שתי תיבות אלו מתייחסות למיקומו ההיסטורי של הסרט. הראשונה מרמזת על מיקום, מגולמת בה אופטימיות והיא פתוחה לאפשרויות בעתיד. השנייה מרמזת על סופיות והיא מתקשרת לתפיסה פסימית.

המדור שלנו מתייחס כאן לאופן שבו השימוש במילים שבשפה מלמד על תפיסת העולם שלנו. מחבר המאמר מעיד על עצמו שהסרט היה עבורו "מביך". בלשון המקובלת "מבוכה" היא תיבה חשופה, המלמדת על פתיחות ופגיעות. על כך מגיבה בת שיחו תחילה בתיבה "לא". התברר שמילה זו היא הנפוצה ביותר בשפה העברית היום. נא לשים לב כיצד בעברית מדוברת כאשר אדם מסכים לדברי זולתו, הוא מרבה לפתוח את תגובותיו במילה "לא". "לא" - מילה חסומה וחוסמת. בהמשך היא אומרת: "זה היה בעיקר עצוב". שניהם מדברים על "זה" - צורה של הרחקת העדות. לא הם היו מובכים או עצובים. "זה" היה מביך או עצוב. שניהם נמצאים כאן במצב של מגננה על עצמם באמצעות השיח.

מסקנה: אנא, אל תשתמשו במילה "לא". גם במקרים שבהם אין הסכמה.ראוי לפתוח ב"כן".

תיקון לשון הוא אחד מהכלים לתיקון אדם.

(הגרסה העברית לשיר si tous les oiseaux - les compagnons de la chanson)

ביצוע מחודש לשיר "אילו ציפורים" של להקת הנח"ל מתוך ההצגה המוסיקלית "ג'מאבו" (1971) בהפקת התיאטרון העממי של אברהם (דשא) פשנל.

שלום חברות וחברים,
השבוע מלאו לי שמונה שנים על פני הארץ הטובה הזאת. תודה, תודה, באמת שלא הייתם צריכים להביא את כל המזון הנפלא הזה, אבל אם כבר הבאתם אז תגישו לצלחת. לכאורה אני מצוי עתה בגיל מכובד שאמור לספק לי את התואר הנעלה "בעל בעמיו". אבל אני שמח לבשר שאני עדיין גור, אינפנטיל, לפחות מנטאלית. לא "מפגר" או "גולם", כפי שמתרגם זאת המחשב הגולם. יש לי חשק ומרץ של ינוקא תזזיתי. אני רוח וצלצולים. עף לי מארוחה לארוחה לתור אחר כל נשנוש שכוח אל, מפנטז אפשרויות שרק מוח קודח יכול להציע. כי אינפנטיליות היא מרכיב חשוב בהווייתו של כל אדם יוצר ושל כל בעל חיים. בלעדיה לא הייתה קיימת יצירה והעולם היה נחרב. הנה אמרתי אמירה לכבוד יום ההולדת שלי. לפעמים נדמה לי שאני מדבר מתוך ראשו של בעל הבית שלי. לפעמים נדמה לי שבעל הבית שלי מדבר מתוך ראשי. ולכל הספקנים השואלים איך אני יכול לדבר, לא כל שכן לכתוב, אני חוזר ואומר: אם הייתי מדבר, מה הייתי אומר?

מאחל לכם חיים טובים.

שלכם באהבה,
תיאודור

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
יום שישי, 27.7.2012, בשעה 14:00
יום שישי, 17.8.2012, בשעה 14:00

יום שישי, 31.8.2012, בשעה 14:00

(לקבלת התוכנייה)

--------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 10.8.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

"אורתו-דה נייט" – ערב חד פעמי חוזר, שבו מוצגת היצירה החדשה של אורתו-דה: "ויה דולורוזה", ועוד הצגה אורחת ממבחר היצירה הישראלית.

יום ב', 30.7.2012‏, בשעה 20:30‏‏,  יום ה', 30.8.2012, בשעה 20:30

ההצגות מתקיימות אחת לחודש באולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר!

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 60 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 40 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

יומן היריון

הילה גלסר - שחקנית יוצרת. רינה לביא - מעבדת למחזה ובמאית

ואמיר אוריין המורה והיועץ האומנותי

יומן היריון - סטנד אפ נוּגֶה. בשפה קולחת, משעשעת ומרגשת, היא חושפת בפני הצופים את תהליך ההיריון שלה, מרגע ההתעברות ועד לידת בתה עדן. בין צחוק לבכי, לונה פארק של רגשות, כמו שרק אישה בהריון חווה מרגע יצירת חיים חדשים ועד לרגעי השיא של הלידה.

8.8.12, בשעה 20:30, תיאטרון הסמטה ביפו העתיקה.

וכמובן הנחה לכל חברי החדר, הילה גלסר: 054-570-0704

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ישראל היא מעצמת "פרו ורבו".

אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית.

ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מה המחיר של להיות אימא בכל מחיר?

מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן

מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה

יעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

בהפקת המרכז לתיאטרון של עכו

במתחם התחנה בתל אביב, פסטיבל "לצאת מהקרון", יום שישי ושבת 3-4 באוגוסט.

"פלו ודו בקונצרט חגיגי"

פלו עולה לבמה לנגן לכבוד קונצרט חגיגי. דו עולה לבמה לנקות, לכבוד הקונצרט...

"מופע הומוריסטי, פיוטי, אינטימי וליצני".... גיל אלון

יוצרות: דורית רנוב, פלורנס פיש-חכם (בוגרת תיאטרון החדר)

הפקה חדשה שתעלה בבכורה בתאריכים 7,8,9 באוגוסט 2012, בפסטיבל "ניסוי כלים"

הופעה ראשונה בשעה: 17:30. הופעה שנייה בשעה: 18:30.

בית תמי (גינת שינקין), ר"ח מרכז בעלי מלאכה 16 ת"א. טל: 03-5288827. עלות כרטיס 20 ש"ח. טל' פלורנס: 054-4517664.

המפטי דמפטי

דקה אחת בחייו של לואיס קרול, מחבר "עליסה בארץ הפלאות".

קרול, אדם חריג ומופנם המתפרנס כמרצה באוניברסיטת אוקספורד, נקרע בין השגרה לבין המרחבים, אליהם נושא אותו דמיונו. פחד מפני הבלתי-נודע מוביל לדו-קרב מפתיע.

יצירה ובימוי: דינה בליך. מחזה: טל זגרבה ודינה בליך.

שחקנים יוצרים: ליסה אוברמן, ג'רמי אלפסי, נדב בושם, אריאל ברונז, אילן זיו

יום א', 12.8.2012, בשעה 20:00, בתיאטרון "תמונע" במסגרת "תרבות יום א'" - מה שאומר שכל הכרטיסים ב-40 ש"ח. קטעים מההצגה:

המרכז הישראלי
לתיעוד אמנויות הבמה: בפייסבוק

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

מפיסטו

(קטע מתוך ארכיון תיאטרון החדר

קבוצת הדואר האלקטרוני של משפחת תיאטרון החדר

יום ו', 26.04.2002)

הוא היה שחקן-זמר צעיר וחביב. חברים אמרו שהוא ביישן,

במיוחד עם בנות, דבר שדווקא חיבב אותו עליהן. אחד מהחבר'ה.

בלהקה שבה כולם היו כוכבים, הוא היה אחד מהם.

יום אחד הלך לאודישן והתקבל.

נתנו לו את התפקיד הראשי.

מאותו רגע השתנו חייו.

הוא גילם את דמותו של ישראלי גיבור, יוצא צבא מזרחי דפוק,

שאשכנזי אחד מנסה לדפוק אותו עוד יותר.

הוא היה האיש הטוב במחזמר.

בכל כניסה שלו לבמה, הקהל הריע לו.

כשנכנס האשכנזי לבמה הקהל צעק "בוז!"

כאשר שר: "למילמי יש יותר כבוד?!",

הקהל הזיל דמעות, רקע ברגליים והתשואות הרעידו את אמות הסיפים.

זקני התיאטרון אמרו שהם לא זוכרים תופעה כזאת.

הוא הפך לאישיות נערצת.

פוליטיקאים שיחרו לפתחו.

אם היה חי באמריקה אולי אפילו היה נבחר לנשיא.

מעריציו רצו שיהיה נשיא.

אולי המחשבה על כך חלפה גם במוחו.

אולי ראש ממשלה.

בינתיים ההצגה רצה.

שמונה פעמים בשבוע.

הוא היה מותש. הוא חש בדידות הולכת וגוברת.

וריקנות.

כשהיו נוסעים אל מחוץ לעיר להצגות,

כולם נסעו באוטובוס של ההצגה.

הוא הגיע במכונית הפרטית שלו.

כמעט לא דיבר עם איש.

יום אחד הכול נגמר. ההצגה ירדה.

הוא המשיך להופיע,

מה שעשה אחר-כך בחייו

נמשך מהמוניטין של המחזמר ההוא.

הוא כבר היה מותנה על הערצת קהל.

על הבמה ואל מול המצלמה, הוא היה מחייך מאוזן לאוזן,

וכל אישיותו הבימתית אמרה:

"קחו אותי, כולי שלכם, רק תגידו מה אתם רוצים,

ואני אתן לכם, כי אני אסיר תודה לכם, קהל יקר שלי,

על שאתם אוהבים אותי, ואני אוהב אתכם על שאתם אוהבים אותי,

ואהבתכם מאשרת את קיומי,

ולכן אני יכול גם קצת לאהוב את עצמי".

הוא הלך לפוליטיקה.

לא נשיא ולא סגן נשיא,

ובכל זאת חבר במועצה של עירית ירושלים.

אבל במועצה כמו במועצה. כל אחד עסוק שם בעצמו,

ולא מוחאים לך כפיים על מה שאתה אומר או עושה שם.

הציעו לו תכנית רדיו.

ביום שישי אחרי הצהרים הוא יושב

אל מול המיקרופון ומדבר.

ואם השלטון רוצה מלחמה.

הוא נותן מלחמה להמונים.

ואם השלטון ירצה שלום, הוא ייתן להם.

כי באולפן הקטן, אל מול הטכנאי שמעבר לזכוכית,

אתה יכול להביט במיקרופון, לחייך מאוזן לאוזן,

ולראות בעיני רוחך את הקהל שלך,

את כל העולם כולו,

ממתין למצוא פיך, מזיל דמעות, רוקע ברגליים,

והתשואות מרעידות את אמות הסיפים.

(א.א.)

-------------- -------------- --------------

הבימה - לא משלמים

(בת"י: להלן מכתב שנשלח מפורום היוצרים בו בת"י חברה, כתגובה להחלטת הבימה לא לשלם את מלוא חובותיה לאמנים. בנוסף הנה קישור לכתבה שהתפרסמה בעקבות מכתבנו בYNET, <הכתבה>)

הנדון: הסכם ההבראה של תיאטרון הבימה    

בימים האחרונים נודע לנו שבמסגרת המו"מ על הסכם ההבראה של תיאטרון הבימה מתגבשת עסקה בין משרדי האוצר והתרבות לבין הנהלת התיאטרון:

1. תיערך "תספורת" לחובות התיאטרון ליוצרים העצמאיים שעבדו ועדיין עובדים בו. 
2. ייערך קיצוץ רוחבי בתיאטרון שיכלול את השחקנים הקבועים והעובדים ובנוסף יפוטרו אנשים.

אנו רוצים להדגיש שרבים מבין היוצרים המיוצגים ע"י האיגודים ממתינים זה זמן רב לתשלומים  (מכוח חוזים חתומים)  עבור  עבודה שנעשתה כבר במסגרת הפקות של התיאטרון. חלקם המשיכו וממשיכים לעבוד ב"הבימה" על סמך הבטחה חד משמעית שהחוב  כלפיהם ייפרע במלואו לכשיוסדר ההסכם עם משרדי האוצר והתרבות.  המשך עבודתם של יוצרים ושחקנים אלו בתיאטרון, למרות שלא קיבלו את כספם, אפשרה למעשה את המשך תפקודו של התיאטרון בשנה האחרונה, לרבות כניסתו לבניין החדש, שהרי אם היו מסרבים התיאטרון קרוב לוודאי היה נסגר.

לא יעלה על הדעת שלא ישלמו ליוצרים את מלוא החוב וזאת לאחר שהבימה הודיעה על הסדר עם הממשלה כבר לפני 8 חודשים!!! די בכך שהיוצרים ספגו על חשבונם את האיחור בתשלום, מבלי שיזכו לריבית/הצמדה עבור התקופה שחלפה. לא יעלה על הדעת שיוצרים ושחקנים שעשו עבודתם נאמנה ותרמו להפקות התיאטרון הרצות מידי ערב יזכו להתיחסות משפילה כזו.

הרינו להודיע באופן חד משמעי שאיגודי היוצרים בתיאטרון לא יתנו יד למהלך נואל כזה על ידי מי מנציגי משרדי האוצר והתרבות ונציגי תיאטרון הבימה והנהלתו. אנו ניאבק בכל האמצעים בכדי להסיר מסדר היום את העסקה המבישה הזו

בת"י

הבית של הבמאים

-------------- -------------- --------------

אוצר החינוך

(מאמר משבוע שעבר אבל עדיין אקטואלי. שייך גם לתרבות. ההפרטה לוקחת כסף מכיסי האזרחים כדי לממן רווחים של מנהלים בשירותים מופרטים)

איך הפכה חברה אלמונית בשם מרמנת לקבלן ענק ורב־זרועות שקיבל בשנתיים האחרונות לא פחות מחצי מיליארד שקל כדי לבצע את כל מה שלמשרד החינוך אין כוח לבצע? למה הפיקוח עליה כל כך רופף? ומה זה מלמד על האופן שבו המדינה רק רוצה להיפטר מהסמכויות שלה, בלי שום קשר לחיסכון ויעילות?...

מרמנת נותנת שירותי אאוטסורסינג גם למשרדי הבריאות, התמ"ת, התרבות והספורט וביטחון הפנים, לחשב הכללי ואפילו לרשות המים...

השכר: מיליונים למנכ"לית, השאר עובדי קבלן: מנכ"לית מרמנת חנה ליפשיץ מרוויחה לא רע מתהליך ההפרטה . ב־2011 עמדה עלות שכרה של ליפשיץ על 1.7 מיליון שקל, והיא מורכבת משכר ברוטו של 72 אלף שקל בחודש ובונוס שנתי של 853 אלף שקל.

בראש הפירמידה הזאת ניצב הטייקון שלמה אייזנברג.

(כלכליסט)

-------------- -------------- --------------

הדיור הציבורי

הסיפור האמיתי. 12 דקות מייסרות

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר במחזה "היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה. דמוקרטיה"

(פאולינה במחזה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)

-------------- -------------- --------------