הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מוציאה לאור את האדם שבאמן!" (גבריאל דגן, פסיכולוג)


"איזו נפילה", אמרה לי מישהי בתום ההקרנה של "לרומא באהבה", סרטו של וודי אלן שפתח לפני כשבועיים את פסטיבל הקולנוע ה-29 שהתקיים בירושלים. "כן, זה היה מביך", עניתי לה. "לא", היא אמרה, "זה היה בעיקר עצוב". (מתוך המאמר: הנפילה, בבימויו של וודי אלן)

לכאורה דיאלוג שגרתי, פשוט, מקובל בציבור, וכאן הוא משמש פתיח למאמר אודות סרטו הנוכחי של וודי אלן. נא לשים לב שנאמר כאן "הנוכחי" ולא "האחרון". שתי תיבות אלו מתייחסות למיקומו ההיסטורי של הסרט. הראשונה מרמזת על מיקום, מגולמת בה אופטימיות והיא פתוחה לאפשרויות בעתיד. השנייה מרמזת על סופיות והיא מתקשרת לתפיסה פסימית.

המדור שלנו מתייחס כאן לאופן שבו השימוש במילים שבשפה מלמד על תפיסת העולם שלנו. מחבר המאמר מעיד על עצמו שהסרט היה עבורו "מביך". בלשון המקובלת "מבוכה" היא תיבה חשופה, המלמדת על פתיחות ופגיעות. על כך מגיבה בת שיחו תחילה בתיבה "לא". התברר שמילה זו היא הנפוצה ביותר בשפה העברית היום. נא לשים לב כיצד בעברית מדוברת כאשר אדם מסכים לדברי זולתו, הוא מרבה לפתוח את תגובותיו במילה "לא". "לא" - מילה חסומה וחוסמת. בהמשך היא אומרת: "זה היה בעיקר עצוב". שניהם מדברים על "זה" - צורה של הרחקת העדות. לא הם היו מובכים או עצובים. "זה" היה מביך או עצוב. שניהם נמצאים כאן במצב של מגננה על עצמם באמצעות השיח.

מסקנה: אנא, אל תשתמשו במילה "לא". גם במקרים שבהם אין הסכמה.ראוי לפתוח ב"כן".

תיקון לשון הוא אחד מהכלים לתיקון אדם.

לאיגרת השבועית של 2012 . 7 . 26