כמעט כל הזרמים בציונות חלקו אידיאלים משותפים. לעיתים נבדלו אחד מהשני על חודה של הגדרה ארגונית, ולעיתים נבדלו באסטרטגיות השונות בדרך להקמת מדינה יהודית. בשנות העשרים רוב הזרמים בציונות הסכימו כי יצירת רוב יהודי בארץ ישראל הינו תנאי הכרחי. גם בין הזרמים שהסכימו שיצירת רוב היא מטרת יסוד הכרחית הייתה הדעה חלוקה סביב השאלה האם יצירת רוב יהודי צריכה להיות תהליך אסטרטגי מוצהר או שמא יש להסתירה על מנת למנוע התנגדות מצד התושבים הערביים המקומיים.

זאב ז'בוטינסקי טען כי: "אלה, שאינם מדברים על מטרה זו בגלוי, שותקים עליה רק מפני שעל דברים מובנים כל-כך אין מדברים בכלל...כל פלח, שאינו יודע קרוא וכתוב, שאפשר, אפילו אינם ידועים לו המונחים רוב ומיעוט, מבין אף על פי כן יפה, למה שואפים היהודים...כמה שתדבר איתו על לבו שהדבר אינו כך – הרי לעולם לא יוכל להאמין".

במאמרו של ז'בוטינסקי "על קיר הברזל" (1923) הוא מספר שכשסוקולוב הגיע לארץ לנאום בפניי הערביים על כוונותיה של הציונות הוא הכריז בפניהם: "שהערביים טועים טעות גדולה, אם הם חושבים, שאנו רוצים לקחת מהם את רכושם, להוציא אותם מהארץ, או לדכא אותם, אין אנו רוצים אפילו בממשלה יהודית אלא רק בממשלה המייצגת את חבר הלאומים". ההסתדרות הציונית שהייתה הזרם המרכזי בציונות האמינה כי "אפילו אם אנו רוצים להיעשות הרוב – כלום מן החוכמה היא לדבר על כך?". עד כדי שאנשיה היו מוכנים להתחייב בפניי הערבים שכלל אין הם מעוניינים בממשלה יהודית.

פעילי הציונות היו אנשים ששייכו עצמם אל מה שהם כינו: "תרבות אירופה הנאורה" וכך ראו עצמם כ"בני אדם תרבותיים ומשכילים" הבאים כפי שמזכיר ז'בוטינסקי "להרחיב את גבולותיה של אירופה עד נהר הפרת". ז'בוטינסקי האמין כי בעצם באה הציונות לעשות טובה לתושביה המקומיים של ארץ ישראל, ערביים ויהודים, "יכולים אנו לעשות להם טובה" בכך שהציונות "תטאטא מארץ ישראל את כל נשמותיה של הנשמה המזרחית". ז'בוטינסקי החזיק בתפיסת עולם קולוניאליסטית לפיה הייתה השכלתו ונאורותו עליונה על פני חייהם הפשוטים והפרימיטיביים לטעמו של תושביה המקומיים של ארץ ישראל, גם היהודים שביניהם, שחלקם התנגדו לרעיון של מדינה יהודית מפני שחששו לשלום יחסם עם הערביים. הציונות הייתה ביסודה חילונית מובהקת והתנגדה לאופי המזרחי הדתי, היהודי והערבי. כך, למרות שעל פי הציונות, אלוהים כלל אינו קיים, בפיה החזון לממש את הבטחתו.

עוד מעט תחלוף לה מאה מאז הגו ראשי הציונות את הגותם והובילו מאות אלפי יהודים בעולם להאמין בצידוק המוסרי להתיישבות יהודים בארץ ישראל על אפם וחמתם של התושבים המקומיים. הרי ומטרת הציונות מעולם לא הייתה יישוב תמים של הארץ אלא יצירה של רוב יהודי על פני מיעוט ערבי עד למצב בו השליטה על השטח תראה טבעית בעיני הרוב. גם היום גורסים אנו ביישוב תמים של שטחי יהודה ושומרון, אם זו ממשלת שמאל או ימין, זוהי רק האסטרטגיה שמשתנה לה. השמאל מחריש את בנייתו באמצעות הכשרים מבג"צ, והימין יצהיר בנייתו באמצעות הכשרים מבד"צ ומטכ"ל, אך בפירוש ימהר להסביר שאין ברצונו לפגוע בחייהם של הערביים. ז'בוטינסקי אמר על הערביים המקומיים ש"את הרחקתם של הערביים מארץ ישראל באיזו צורה שהיא אני חושב לבלתי מתקבלת על הדעת בהחלט, בארץ ישראל ישבו תמיד שני עמים... כמו כל היהודים מוכן אני להישבע בעדנו ובעד צאצאינו, שלא נפר אף-פעם שיווי זכויות זה ולא נחשוב אף פעם על הרחקה מן הארץ או על נגישות". מאה שנים לאחר מכן, הפסקנו כבר לקרוא את הדברים שהבטחנו והתחייבנו אליהם. מבלי להזכיר את הגירוש ב-1948, אני מחסיר פעימה כשאני מגיע למילה "נְגִישׂוֹת" וחושב כיצד היא משקפת את מציאות החיים עבור מיליוני תושבים מקומיים בשטחים בחמישים השנים האחרונות ועל העוול הנורא שעוללנו להם. לפני מאה שנים היה זה חבל ארץ שבו יכלו להתהלך בחופשיות והיום הוא עמוס בגדרות, חומות, מחסומים, כוחות צבא, מעצרים. מה עשינו למקום הזה? אולי המטרה, שאין מדברים עליה, מעולם לא השתנתה, גם היום, בשטחי הגדה המערבית, חולמים הציונים על יצירת רוב.

במאמרו "על קיר הברזל" כותב ז'בוטינסקי כי הדרך היחידה לגרום לערביים לקבל את הציונות היא יצירה של קיר ברזל, כלומר דחיקת הערביים אל הפינה בה יבינו כי המוצא היחיד עבורם הוא לתמוך ברעיון הציוני. לכן, בימיה הראשונים של ההתיישבות הציונית בארץ, בעוד היהודים היו מיעוט, גרס ז'בוטינסקי כי אסור לנו היהודים להגיע עתה להסכם עם הערביים ודגל באסטרטגיה של דחיית הסכמים: "בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד היא הסתלקות מוחלטת מכל ניסיונות להסכם בהווה". גישה זו של דחיית הסכמים היא הגישה המאפיינת יותר מכל את המדיניות הלא מוצהרת של כל ממשלות ישראל לדורותיה. צדק בנימין נתניהו כשאמר "כל ממשלות ישראל בנו ביהודה ושומרון" כי זו תמיד הייתה ותמיד תהיה כמיהתם של ציונים, כפייה של רוב והימנעות מהסכם. עדות נוספת לביטוי תמימותו, המוטלת בספק לטעמי, של ז'בוטינסקי היא בעדותו לפני הועדה המלכותית בבית הלורדים בלונדון, 11 בפברואר 1937. לכן כשנשאל ז'בוטינסקי על ידי סיר לאורי המונד: "אם ישאלו, מה פירושו של פיתוח הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, יש להשיב, שאין פירושה כפייתה של לאומיות יהודית על תושביה של ארץ ישראל בכללותה?" מה ענה על כך ז'בוטינסקי? אי אפשר לקרוא את התשובה מבלי שתעלה התמונה התקשורתית של הסערה שהתחוללה כשהשופט ג'ובראן לא שר את ההמנון, או כשעלתה קריאה לגייס ערבים לשורות הצבא, או אפילו הציפייה הכפייתית שלנו מהם להכיר בכוח במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. ז'בוטינסקי ענה: "חס וחלילה".

"הסיסמה ליצירת רוב יהודי בארץ ישראל לא באה אלא כדי להפוך את הבעייתיות שבמצבנו – כלומר, הודות לה נוכל לעשות שם (בא"י) לאחרים את מה שבו בזמן עושים לנו כאן (בגולה) – האם תוכל אותה ישות לפטור אותנו מהבעייתיות? עלינו לומר: כשם שאין אנו רוצים להיות נשלטים על ידי רוב של אחרים, כך אין אנו מבקשים לשלוט באחרים על ידי רוב שלנו" (מרטין בובר, 1926).