1. המורה לְמִשְׁחַק – מְשָׁחֶק

בהזדמנויות אחדות הביעו מורים רתיעה מפני האפשרות שתלמידיהם יצפו בהם כשהם מציגים יצירה או מבצעים אותה. הדברים נאמרים ביחס לכל צורה של יצירה. כאן אנו מתייחסים בעיקר לאמנויות במה ומצלמה.

ניקח לדוגמא מקרה שבו המורה משחק דמות במחזה או בסרט, שהיא שונה מדמות התפקיד שהוא ממלא כמורה. למשל, מורה הנתפס כנעים הליכות, עלול לחשוש מפני גילום דמות של אדם מרושע. מחשבה אפשרית שעלולה לעלות בראשו של אותו מורה: "התלמידים שלי עלולים להתבלבל בין דמות המורה לדמות התפקיד ולחשוב שדמות הרשע היא 'האמיתית' ואילו הדמות הנעימה של המורה היא 'זיוף'". נשמע מופרך? לאו דווקא. תפיסה אפשרית בהחלט. ניתן לשער כי מקור הרתיעה הוא במערכת יחסים מסוימת שבין המורה לתלמידיו.

זוהי השערה שהוכחה פעמים רבות:

אם מערכת היחסים שבין מורה לתלמידיו מושתתת על ביקורתיות, מרובה או מועטה, ומערכת הלימוד בנויה על תחרותיות ועל הניכור שתחרותיות מולידה, המורה יחשוש להופיע כיוצר בפני תלמידיו. במערכת יחסים כזאת התלמיד תופס את עצמו כל העת כ"נִבְחַן" העומד לקבל ציון על כל הופעה שלו בפני המורה. הוא מורגל להימצא במצב של דריכות מיותרת המבזבזת לשווא משאבי אנרגיה, הוא חושש מכישלון. מערכת כזאת בנויה על היררכיה מתסכלת. יש בה "זוכים ומפסידים". כאן לא מדובר על כבוד הדדי אלא על פחד היררכי הדדי. זהו גם מצב שבו נולד "פחד הבמה" הידוע.

ידוע לנו מניסיון העבר שכל הערת ביקורת של מורה מעכבת יצירתיות ומגבילה אותה בהמשך הדרך. ביקורת יוצרת תגובת-נגד, גלויה או סמויה. היכולת האנושית להכיל ביקורת היא מוגבלת ובשלב כלשהו, השונה מאדם לאדם, המבוקר קורס פנימה או מתפרץ החוצה, באופן ישיר או עקיף, כלפי מקור הביקורת או כלפי כל גוף אחר. במערכת כזאת מקובל שתלמיד מבצע מטלה, חבריו מבקרים אותו והמורה מסכם בדברי ביקורת משל עצמו. התלמיד הופך למותנה לביקורת וקונה לו הרגל לבקר את זולתו. במיוחד הוא יהיה מורגל לבקר את מי שביקרו אותו.

במאמר מוסגר יש לומר שכל מי שמצהיר על עצמו שהוא "אוהב ביקורת ורוצה לקבל אותה", עושה זאת בסיס ההתניה הזאת.

מערכות יחסים שוללניות כאלה הן נפוצות ביותר. בסופו של דבר הן מועברות מכיתת הלימוד אל מקום המופע. כאן מתהפכים התפקידים. המורה בתפקידו הקודם כ"בוחן" הופך עתה ל"נִבְחַן" והתלמידים "בוחנים" אותו. זוהי סיבה מרכזית לכך שהמורה חושש להופיע בפני תלמידיו.

לעומת זאת, מערכת לימוד שיטתית פתוחה, מבוססת על כבוד הדדי וקבלת הזולת. אין בה תחרותיות. אין בה "זוכים ומפסידים", אלא זוכים בלבד. גם אין בה ביקורת. כל תלמיד פועל על פי צרכיו ויכולתו ומקבל הערכה על מה שעשה ולא על מה שהמורה סבור שלא עשה. זו אינה "ביקורת קונסטרוקטיבית" כפי שנוטים לחשוב, כי אין בה חתירה למציאת פגמים אלא חתירה למציאת המעלות שבתלמיד. מערכת זו גם משוחררת מלחצים הנובעים מהשוואה לביצועי הזולת.

בניגוד למה שמקובל בתפיסה הקפיטליסטית המקובלת היום בחינוך, הרי שקבלת התלמיד, כולל היכולות והקשיים שלו, פותחת ערוצי יצירה אישיים וחברתיים, שבמקרה ההפוך היו נחסמים והופכים את התלמיד לפריט חסר ייחוד אישי. כאן פועלת מערכת יצירתית הכוללת את מה שהתלמיד אמור לבצע על פי מטלות המורה וגם את מה שמתרחש בו מעבר למטלות החיצוניות, כלומר היצירתיות כוללת את החוויה האישית המורחבת שלו. זו מקבלת לגיטימציה במסגרת היצירה המשותפת ומעודדת לגיטימציה הדדית.

כאשר קיימת קבלה הדדית וכבוד הדדי, מגולמת בהן ההנחה שכל יוצר עושה כמיטב יכולתו האישית, ועל כך מגיעה לו לפחות אהדה ותודה. המורה המופיע בפני תלמידיו מקבל מהם את היחס שנתן להם.

--------------

2. הספק והאמון (7)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 7

דמות וקהל (המשך)

משוררים תארו את תהילתם הקיימת והחולפת של אישים ושל רעיונות שהם מייצגים. עם כל שינוי שחל בחברה, משתנה גם היחס לכל מה שמזוהה עם עברה הקרוב. דוגמא לכך יכולה לשמש תופעת השינוי ביחס לאישי ציבור שאיבדו מכוח השפעתם הציבורית, הרטורית והמעשית, כאשר רובו של הקהל פסק מלתת אמון באידיאולוגיה שהם מייצגים. במקרה כזה חייב הקהל למצוא טיעונים מגוונים להצדקת הדחייה תוך שהוא מוצא לעצמו מושא אמון אחר. דברים אלו באים לידי ביטוי בולט במיוחד בתקשורת ההמונים, כמו גם בביוגרפיות היסטוריות פופולאריות.

באמצע המאה העשרים הייתה רווחת בתרבות המערב התפיסה הפסיכולוגית של התנהגות האדם. אי אפשר להבין חלק גדול מתרבות התיאטרון, הקולנוע, הספרות והשירה של תקופה זו, ללא תרומתם הבולטת של אישים כמו פרויד. פרויד ביקש, כדבריו: "לגרש את השד של אי-הרציונאליות" ולהשתית את הבסיס להבנת התנהגות האדם על תפיסה כוללת שמניעיה באדם עצמו ובחברה האנושית הסובבת אותו.

לקראת סוף המאה העשרים ניכרת ירידה בפופולאריות של תפיסות עולם הרואות באדם, על כוחו וחולשתו, את המקור להתנהגות האנושית, ועולה הפופולאריות של תפיסות דתיות-טרנסנדנטיות. מתגברת האמונה במקורות כוח שמחוץ לאדם. את הסיבות למגמה זו ניתן להסביר מתוך הבנת השינויים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים המתרחשים בתקופה זו. שינויים אלו יוצרים אוירה של חרדה קיומית, חוסר אונים, אכזבה מן הקיים בכלל, ובמיוחד אכזבה מהאפשרות שהאדם יכול למצוא בתוך עצמו את הכוחות הדרושים להתמודדות עם קשיי המציאות. בתקופה זו ניתן להיווכח כיצד בולטת הנטייה בתרבות הפופולארית לעסוק במה שמוגדר כחולשותיהם האישיות של אינטלקטואלים הומניסטים, יותר מאשר העיסוק במשנתם היוצרת. נטייה כזאת יכולה להוות סימפטום של דחיית יצירתם.

למשל, עם ירידת הפופולאריות של תורת פרויד, מרבים לפרסם רכילות העוסקת במה שמוגדר כחולשותיו כאדם. בתגובותיו אלו של הקהל מגולמת לא רק דחייתה של האידיאולוגיה הליברלית-הומניסטיות שפרויד הוא אחד מנציגיה, אלא גם נרמזת העדפתה של אידיאולוגיה טרנסנדנטית טוטלית ומאחדת. במקרה זה הטיעון של הקהל יכול להיות: "אם בהתנהגותה של אישיות זו יש חולשות אנוש כבכל בני האדם, קשה יהיה לתת אמון בתורתה, המתיימרת לטפל בחולשות אנוש". תגובה כזאת דומה לתגובתו של קהל שדוחה את השחקן ומסרב לראות אותו על הבמה, כי שמע שהוא מכור לסמים, או דוחה את המטיף שהתגלה כנואף. גם כאן מגולמת הנטייה ליצירת תמונת עולם שלמה באחידותה, המבטלת את הגבולות שבין הדמות הבימתית, הציבורית והפרטית, ודחייתה של כל תופעה העשויה להכיל בתוכה סתירה וקונפליקט.

("המעגל הפתוח", עמ' 98-99)