רננה רז מדברת על לימודיה בתיאטרון החדר: "כאן למדתי כיצד להיות אדם-יוצר".
בימוי: שלי גורל. צילום: גיא דוידי.

1. המורה לְמִשְׁחַק – מְשָׁחֶק

בהזדמנויות אחדות הביעו מורים רתיעה מפני האפשרות שתלמידיהם יצפו בהם כשהם מציגים יצירה או מבצעים אותה. הדברים נאמרים ביחס לכל צורה של יצירה. כאן אנו מתייחסים בעיקר לאמנויות במה ומצלמה.

ניקח לדוגמא מקרה שבו המורה משחק דמות במחזה או בסרט, שהיא שונה מדמות התפקיד שהוא ממלא כמורה. למשל, מורה הנתפס כנעים הליכות, עלול לחשוש מפני גילום דמות של אדם מרושע. מחשבה אפשרית שעלולה לעלות בראשו של אותו מורה: "התלמידים שלי עלולים להתבלבל בין דמות המורה לדמות התפקיד ולחשוב שדמות הרשע היא 'האמיתית' ואילו הדמות הנעימה של המורה היא 'זיוף'". נשמע מופרך? לאו דווקא. תפיסה אפשרית בהחלט. ניתן לשער כי מקור הרתיעה הוא במערכת יחסים מסוימת שבין המורה לתלמידיו.

זוהי השערה שהוכחה פעמים רבות:

אם מערכת היחסים שבין מורה לתלמידיו מושתתת על ביקורתיות, מרובה או מועטה, ומערכת הלימוד בנויה על תחרותיות ועל הניכור שתחרותיות מולידה, המורה יחשוש להופיע כיוצר בפני תלמידיו. במערכת יחסים כזאת התלמיד תופס את עצמו כל העת כ"נִבְחַן" העומד לקבל ציון על כל הופעה שלו בפני המורה. הוא מורגל להימצא במצב של דריכות מיותרת המבזבזת לשווא משאבי אנרגיה, הוא חושש מכישלון. מערכת כזאת בנויה על היררכיה מתסכלת. יש בה "זוכים ומפסידים". כאן לא מדובר על כבוד הדדי אלא על פחד היררכי הדדי. זהו גם מצב שבו נולד "פחד הבמה" הידוע.

ידוע לנו מניסיון העבר שכל הערת ביקורת של מורה מעכבת יצירתיות ומגבילה אותה בהמשך הדרך. ביקורת יוצרת תגובת-נגד, גלויה או סמויה. היכולת האנושית להכיל ביקורת היא מוגבלת ובשלב כלשהו, השונה מאדם לאדם, המבוקר קורס פנימה או מתפרץ החוצה, באופן ישיר או עקיף, כלפי מקור הביקורת או כלפי כל גוף אחר. במערכת כזאת מקובל שתלמיד מבצע מטלה, חבריו מבקרים אותו והמורה מסכם בדברי ביקורת משל עצמו. התלמיד הופך למותנה לביקורת וקונה לו הרגל לבקר את זולתו. במיוחד הוא יהיה מורגל לבקר את מי שביקרו אותו.

במאמר מוסגר יש לומר שכל מי שמצהיר על עצמו שהוא "אוהב ביקורת ורוצה לקבל אותה", עושה זאת בסיס ההתניה הזאת.

מערכות יחסים שוללניות כאלה הן נפוצות ביותר. בסופו של דבר הן מועברות מכיתת הלימוד אל מקום המופע. כאן מתהפכים התפקידים. המורה בתפקידו הקודם כ"בוחן" הופך עתה ל"נִבְחַן" והתלמידים "בוחנים" אותו. זוהי סיבה מרכזית לכך שהמורה חושש להופיע בפני תלמידיו.

לעומת זאת, מערכת לימוד שיטתית פתוחה, מבוססת על כבוד הדדי וקבלת הזולת. אין בה תחרותיות. אין בה "זוכים ומפסידים", אלא זוכים בלבד. גם אין בה ביקורת. כל תלמיד פועל על פי צרכיו ויכולתו ומקבל הערכה על מה שעשה ולא על מה שהמורה סבור שלא עשה. זו אינה "ביקורת קונסטרוקטיבית" כפי שנוטים לחשוב, כי אין בה חתירה למציאת פגמים אלא חתירה למציאת המעלות שבתלמיד. מערכת זו גם משוחררת מלחצים הנובעים מהשוואה לביצועי הזולת.

בניגוד למה שמקובל בתפיסה הקפיטליסטית המקובלת היום בחינוך, הרי שקבלת התלמיד, כולל היכולות והקשיים שלו, פותחת ערוצי יצירה אישיים וחברתיים, שבמקרה ההפוך היו נחסמים והופכים את התלמיד לפריט חסר ייחוד אישי. כאן פועלת מערכת יצירתית הכוללת את מה שהתלמיד אמור לבצע על פי מטלות המורה וגם את מה שמתרחש בו מעבר למטלות החיצוניות, כלומר היצירתיות כוללת את החוויה האישית המורחבת שלו. זו מקבלת לגיטימציה במסגרת היצירה המשותפת ומעודדת לגיטימציה הדדית.

כאשר קיימת קבלה הדדית וכבוד הדדי, מגולמת בהן ההנחה שכל יוצר עושה כמיטב יכולתו האישית, ועל כך מגיעה לו לפחות אהדה ותודה. המורה המופיע בפני תלמידיו מקבל מהם את היחס שנתן להם.

--------------

2. הספק והאמון (7)

באיגרת השבועית מובאים קטעים מהמאמר "הספק והאמון"

מתוך ספר "המעגל הפתוח". להלן קטע מס. 7

דמות וקהל (המשך)

משוררים תארו את תהילתם הקיימת והחולפת של אישים ושל רעיונות שהם מייצגים. עם כל שינוי שחל בחברה, משתנה גם היחס לכל מה שמזוהה עם עברה הקרוב. דוגמא לכך יכולה לשמש תופעת השינוי ביחס לאישי ציבור שאיבדו מכוח השפעתם הציבורית, הרטורית והמעשית, כאשר רובו של הקהל פסק מלתת אמון באידיאולוגיה שהם מייצגים. במקרה כזה חייב הקהל למצוא טיעונים מגוונים להצדקת הדחייה תוך שהוא מוצא לעצמו מושא אמון אחר. דברים אלו באים לידי ביטוי בולט במיוחד בתקשורת ההמונים, כמו גם בביוגרפיות היסטוריות פופולאריות.

באמצע המאה העשרים הייתה רווחת בתרבות המערב התפיסה הפסיכולוגית של התנהגות האדם. אי אפשר להבין חלק גדול מתרבות התיאטרון, הקולנוע, הספרות והשירה של תקופה זו, ללא תרומתם הבולטת של אישים כמו פרויד. פרויד ביקש, כדבריו: "לגרש את השד של אי-הרציונאליות" ולהשתית את הבסיס להבנת התנהגות האדם על תפיסה כוללת שמניעיה באדם עצמו ובחברה האנושית הסובבת אותו.

לקראת סוף המאה העשרים ניכרת ירידה בפופולאריות של תפיסות עולם הרואות באדם, על כוחו וחולשתו, את המקור להתנהגות האנושית, ועולה הפופולאריות של תפיסות דתיות-טרנסנדנטיות. מתגברת האמונה במקורות כוח שמחוץ לאדם. את הסיבות למגמה זו ניתן להסביר מתוך הבנת השינויים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים המתרחשים בתקופה זו. שינויים אלו יוצרים אוירה של חרדה קיומית, חוסר אונים, אכזבה מן הקיים בכלל, ובמיוחד אכזבה מהאפשרות שהאדם יכול למצוא בתוך עצמו את הכוחות הדרושים להתמודדות עם קשיי המציאות. בתקופה זו ניתן להיווכח כיצד בולטת הנטייה בתרבות הפופולארית לעסוק במה שמוגדר כחולשותיהם האישיות של אינטלקטואלים הומניסטים, יותר מאשר העיסוק במשנתם היוצרת. נטייה כזאת יכולה להוות סימפטום של דחיית יצירתם.

למשל, עם ירידת הפופולאריות של תורת פרויד, מרבים לפרסם רכילות העוסקת במה שמוגדר כחולשותיו כאדם. בתגובותיו אלו של הקהל מגולמת לא רק דחייתה של האידיאולוגיה הליברלית-הומניסטיות שפרויד הוא אחד מנציגיה, אלא גם נרמזת העדפתה של אידיאולוגיה טרנסנדנטית טוטלית ומאחדת. במקרה זה הטיעון של הקהל יכול להיות: "אם בהתנהגותה של אישיות זו יש חולשות אנוש כבכל בני האדם, קשה יהיה לתת אמון בתורתה, המתיימרת לטפל בחולשות אנוש". תגובה כזאת דומה לתגובתו של קהל שדוחה את השחקן ומסרב לראות אותו על הבמה, כי שמע שהוא מכור לסמים, או דוחה את המטיף שהתגלה כנואף. גם כאן מגולמת הנטייה ליצירת תמונת עולם שלמה באחידותה, המבטלת את הגבולות שבין הדמות הבימתית, הציבורית והפרטית, ודחייתה של כל תופעה העשויה להכיל בתוכה סתירה וקונפליקט.

("המעגל הפתוח", עמ' 98-99)

(הקטעים הבאים הם מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. כאן תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

47. ראה: דברים י"א 26 - ט"ז 17

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (ראה: דברים י"א 26)

"ונתתה את-הברכה על-הר גריזים ואת-הקללה על-הר עיבל". (שם: י"א 29)

תחילתה של הפרשה בהקדמה כללית, שבה מוצגת הבחירה שבין ברכה לקללה, בין טוב לרע. הר גריזים הפורח הוא סמל לברכה, ונמצא מימין לעמק שכם. משמאל לעמק נמצא הר עיבל השומם שהוא סמל לקללה. אם יעשה העם את הטוב בעיני האל, יהיו כמו הר גריזים המבורך. אם יעשו הרע, יהיו כהר עיבל המקולל. שוב הטוב נמצא בימין והרע בשמאל, ונקודת הציון שלהם היא עמק שכם, הזכור לרע, בין השאר מפרשת דינה (וישלח: בראשית ל"ד).

פרק י"ב עוסק במצוות שתלויות בארץ. הכתוב הוא בזמן עתיד. כביכול, נרשמו המצוות על ידי משה במדבר, והן מיועדות לעתיד לבוא, לאחר שיירשו את הארץ המובטחת. התקנה היחידה שאינה תלויה בארץ היא איסור אכילת דם (ראה: דברים י"ב 16).

מתברר כי אכילת בשר היא נדירה באותה תקופה, בשר נחשב למאכל תאווה, ואכילתו היא סימן לרווחה כלכלית או לציון יום חג ומועד. ארוחת בשר נקשרת גם בפולחן של קדושה: "כי-ירחיב יהוה אלוהיך את-גבולך כאשר דיבר-לך, ואמרת: אוכלה בשר, כי-תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר" (דברים, י"ב 20). בדין זה מגולמת הבטחה לרווחה כלכלית. שוב מוזכר האיסור החמור של אכילת הדם: "כי הדם הוא הנפש" (שם: י"ב 23), רמז לפולחנים אלטרנטיביים שבהם אכלו את הבשר עם הדם, דווקא משום ש"הדם הוא הנפש". כביכול אכילת הדם, או גם אכילת הלב, מחזקת את האוכל, והוא מטמיע בתוכו את כוחותיו של הנאכל. הביטוי הנפוץ: "לאכול את ליבו של האויב", מקורו באותה אמונה, שהלב הוא משכן האומץ והאוכל את לב אויבו, מנכס לעצמו את אומץ ליבו של האויב ואת תכונותיו הטובות האחרות.

פרק י"ג מתחיל בדין נביא או חולם חלום. בעבר היו הנביאים מתנבאים בשם האל, או אומרים שהאל הופיע בחלומם ודיבר אליהם. על פי התפיסה הקיימת כאן, אם אותו נביא או חולם, מתנבא בשם אלוהים אחרים, הוא בחזקת נביא שקר. האל העברי לא מוכן לקבל מתחרים על תפקיד האלוהות כמקור לחלומות. מכאן שיש להגדיר נביאים וחולמים אלו כמסיתים. אכן, הדינים הבאים עוסקים באלה.

אבל השאלה העולה מתוך הדברים היא: מי הוא נביא האמת ומי הוא נביא השקר. הפשט הוא שנביא אמת מדבר אמת ונביא שקר מדבר שקר. מתי נדע? לעתיד לבוא לכשתתברר האמת או השקר. הנבואה התגשמה? הרי זה נביא אמת. לא התגשמה? הרי זה נביא שקר. אומר הכתוב שכל מי שטוען בזכותם של אלוהים אחרים, ויהיה זה "אחיך בן-אמך, או-בנך, או-בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך" (שם: י"ג 7), הרי אלה מסיתים ומדיחים שאחד דינם - מוות. והדין מתרחב והולך ועכשיו הוא כבר מדבר על עיר שמסיתים ומדיחים יצאו ממנה, והרי אחת דתה: "הכה תכה את-יושבי העיר ההיא לפי חרב, החרם אותה ואת-כל-אשר-בה, ואת בהמתה לפי חרב. ואת-כל-שללה תקבץ אל-תוך רחובה, ושרפת באש את-העיר ואת-כל- שללה, כליל ליהוה אלוהיך, והייתה תל עולם, לא תבנה עוד" (שם: י"ג 16-17). וזהו פירושו של דבר "לעשות הישר בעיני יהוה אלוהיך" (שם: י"ג 19).

מכאן שנביא האמת מדבר בשם אלוהים ונביא השקר מסית ומדיח אל אלוהים אחרים. אבל מתוך הניסיון ההיסטורי אנו למדים, שנביא השקר רובם ככולם היו מקורבים לשלטון והיו מתנבאים לקורת רוחם של שליטיהם, ובשעתו נחשבו לנביאי אמת על ידי השליטים ורוב העם ההולכים אחריהם. לעומתם, נביאי האמת היו נביאים אופוזיציוניים. הם ביקרו את השלטון והוא גמל להם במאסר, במוות או לפחות בעינויים קשים. ע' מקרה ירמיהו בחצר המטרה. מכאן אמור: נביא השקר הוא נביא קואליציוני, מחניף לשומעיו ומרצה אותם והוא מדבר אל ההמונים להרגיע את מצפונם. נביא האמת הוא נביא אופוזיציוני, מדבר אל המיעוט, מבקר את השלטון המרכזי ומעורר את מצפון העם ועל כך הוא משלם מחיר יקר בשלומו וברווחתו ולעיתים גם בחייו. אפשר לומר בזהירות מסוימת כי כיום ממלאים את תפקידי נביא האמת ונביא השקר, הפרשנים והמבקרים שבתקשורת. בערוצים המרכזיים מופיעים "נביאים" המאשרים את מעשי השלטון ובערוצים האלטרנטיביים אלו המבקרים אותו.

ובכל זאת, מהו המבחן המכריע לזיהוי נביא אמת? אם הוא מדבר על תיקון מצבו של האדם, לא מצבו של היהודי בלבד, אלא אדם במובן הרחב של המושג, הרי הוא נביא אמת.

אַמְבּוּלַנְסִים בַּלַּיְלָה דּוֹהֲרִים אֶל מוֹתְךָ.

אוֹפַנּוֹעָן שֶׁנִּמְרַח פֶּתַע עַל מִדְרָכָה,

זָקֵן בֵּן שְׁמוֹנִים - חָשׁ בְּלֵב מְעִיכָה,

אַמְבּוּלַנְסִים בַּלַּיְלָה דּוֹהֲרִים אֶל בֵּיתְךָ.

פָּנַס הָרְחוֹב מְמַצְמֵץ בְּלִי הֶפְסֵק.

עֲשַׁן הַסִּיגַרְיָה נִשָּׂא לוֹ הַרְחֵק.

וּבִירָה נוֹטֶפֶת, הַלֵּב שׁוּב דּוֹפֵק.

פָּנַס הָרְחוֹב מְחַרְחֵר וְשׁוֹבֵק.

אֵין אוֹר לַמְּשׁוֹרֵר הַמְּבַקֵּשׁ לְהָעִיר

שֶׁזּוֹ עֵת לִכְתּוב וְגַם לְהַסְבִּיר

שֶׁדּוֹמֶה הַמִּדְבָּר שְׁתֵּי טִפּוֹת אֶל הָעִיר

כְּמוֹ מֶרְחֲבֵי הָאוֹקְיָנוֹס לְמֶרְחֲבֵי הָאֲוִיר

הָעִיר, חֲתוּלִים, חִרְיוֹנִים בָּרְחוֹב,

הַמְּשֻׁגָּעִים בְּכִכַּר הַנּוֹטֶה לַעֲרוב

הַפֶּרַח בְּעֶשֶׂר וְהַחַיִּים בַּפְּרוּטָה

לא נַעֲזוב אֶת הָעִיר, לא אֲנִי, לא אַתָּה.

צילום: טל הרצוג, עריכה: אלון גרעיני. ב-20.8.12, לבונטין 7, ת-א, 22:30, נדב ויקינסקי, מוזיקאי מוערך על התפר שבין האינדי למוזיקה הקלאסית, מארח את יהוא ירון, מפיקו המוזיקלי, לחגיגות סיום הקלטות אלבום בכורה. צ'לן אורח: יונתן ניב. נגנים: רן יעקובוביץ תופים, רן ליבנה קונטרבאס, אורי מרום קלרינת, נדב ויקינסקי שירה גיטרה פסנתר.

(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.

השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.

בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי צ'כי-יהודי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל)

1960 ירושלים.

רחוב הטורים, שכונת מקור ברוך. שם גרנו בדירת שלושה חדרים הורי וחמשת ילדיהם. הייתי עדיין מנומנמת כששמעתי את קולות המריבה בין אימא ואבא מפלחים את קירות הבית. עד היום מהדהדים באזני הקולות ובכל פעם שאני שומעת צעקות תחושת עילפון תוקפת אותי. גלי זיעה היו מכסים את גופי. מיד הייתי סותמת את אוזני עם שני כדורי צמר גפן שהכנתי מבעוד לילה וכשהבטן כאבה הייתי רצה לשירותים ומקיאה. כך היה בכול בוקר. שנה ועוד שנה.

שנאתי את אבא. הלוואי שיכולתי לוותר על האמירה הזאת. אבל לא. שנאתי אותו. כבר כילדה הבנתי שהוא בוגד באימא עם נשים אחרות, באימא שלי שהייתה היפה בנשים, שיופיה היה לשם דבר בחיפה ובירושלים.

לאחר שטרקתי את דלת הבית בדרכי לביה"ס היו שבות ועולות במוחי מזימות כיצד להעניש באבא: לסגור אותו באמבטיה ואת המפתח להחביא מתחת לפרימוס. להרוג את אבא באחד הרובים שאימא גנבה מהחיילים הבריטיים, אותם החביאה מתחת למזרון מיטתם.

עוד רעיון שהבזיק לא פעם במוחי היה בריחה מהבית עם אימא דרך החלון תוך השתלשלות על חבל. אבא היה נועל את הדלת ושומר על המפתח מתחת לכר. הרעיון הזה נראה לי בלתי אפשרי כי אימא לא תוכל להשתלשל על החבל.

תמיד כשעלו הרעיונות האלה הופיעו שלושה או ארבעה אפצ'ים ואחרי שהתפוגגו-התנדפו נתזיהם היו נעלמים גם הרעיונות המבעיתים. כשהיה יורד גשם הייתי עוצרת בתוך שלולית מים בנעלי שסולייתם הייתה קרועה, ומחקה את ג'ין קלי שר ורוקד את "I'm singing in the rain" ומניחה לגשם להרטיב את שערותיי וכפות ידי.

אני זוכרת את היום ההוא כאילו היה זה אתמול. הייתי בכיתה ו'. זה היה בשיעור אנגלית.

נשמעה דפיקה בדלת. המורה טוכמן ניגש לבדוק מי עומד מאחוריה ואז פנה אלי: "רבקה, מישהו מחכה לך בחוץ". זה היה אבא. מבטו היה מכווץ. הבעת פניו אמרה "משהו רע עומד לקרות".

"אבא, מה קרה?"

"הולכים הביתה",  ענה בכעס.

עלינו לקומה השלישית. הוא דפק בדלת, כעבור דקה הוא הוציא את אחותי הבכורה רותי. מבט פניו היה עדיין מכווץ. "בואי, הולכים הביתה".

ירדנו לקומה התחתונה. שם הוא הוציא את אחי משה מכיתתו. "הולכים הביתה" אמר.

החלפנו מבטים מבוהלים והבנו. עומד לקרות אסון.

החזקנו ידיים. אבא צעד מהר. "אלוהים, שמור על אימא שלי". כאבי הבטן תקפו אותי. רעד בגוף. היה לי חם, היה לי קר. רציתי להקיא.

מרחוב שטראוס פנינו לרחוב תחכמוני, משם לרחוב דוד ילין, משם לרחוב הטורים.

"אני מפחדת, עומד לקרות משהו לא טוב" אמרתי לאחי.

אימא עמדה בפרוזדור. העיניים שלה היו אדומות. השיער פרוע. היא לבשה חלוק וורוד.

"אימא שלי, אימא שלי" חיבקתי אותה. האחים שלי תפסו עמדות הגנה מתחת לשולחן, מעל הארון ובתוך האמבטיה. אבא פתח בצעקות ובקללות, חלקן בעברית, חלקן בספניולית וגם בערבית: "אני לא רוצה לחיות עם האימא שלכם. אנחנו מתגרשים". אימא ענתה לו: "אתה מכניס את השיגעון שלך למשפחה. אתה ואימא שלך הרסתם את כולנו". הוא נתן לאימא שתי סטירות לחי ודחף אותה הצידה. היא נפלה לרצפה והוא המשיך להכות והגביר את צעקותיו. חיבקתי אותה: "אימא שלי, אימא שלי, צריך לברוח מפה עכשיו, בואי איתי, אף אחד לא יפיל אותך יותר". יש לי אבא רע, מפלצת. לקחתי את הכיסא הקטן שעליו הניחה אימא סיר של אורז והשלכתי על אבא. הוא תפס אותי בכוח וצרח על אימא: "קחי את הילדה המשוגעת שלך ועופו לי מהעיניים. כבר מהיום הראשון שהבאת אותה מבית החולים לא רציתי אותה". "מה אמרת?!" אימא קמה מהרצפה, פתחה את הדלת בסערה ורצה אל ארון החשמל. רצתי בעקבותיה. היא פתחה את הארון, שלפה את חוטי החשמל והצמידה את פניה אליהם. "אני רוצה למות" אמרה. צבע פניה של אימא השתנה. רצתי לשכנים בחצר אל משפחת הלר שבעלה היה רופא בגרמניה. תוך כמה דקות הוא בדק את אימא. "שרקליך! (נורא), ניסע לבית החולים". בתוך רבע שעה היינו אימא, הרופא ואני בבית החולים "שערי צדק". בדרך חיבקתי אותה, "אימא שלי, אנחנו חזקות. אנחנו לא נצטרך את אבא, אלוהים יעניש אותו, תאמיני לבקי שלך".

הוציאו אותי מהחדר וסגרו את הוילון. אחרי זמן רב יצא הרופא ושאל אותי: "זאת אימא שלך?"

"לנצח! ד"ר, מה יש לאימא? מתי היא יוצאת מבית החולים?"

"בוודאי לא לפני שנסיים את כול הבדיקות ונחליט על המשך הטיפול." הוא הושיב אותי במשרדו ושאל בהיסוס;

"האם אבא מכה את אימא לפעמים או שאולי זאת הפעם הראשונה?"

"מה תעשה לי אם אני לא יענה לך?"

הוא חייך.

"אז מה את אומרת? לפעמים או רק הפעם".

"לפעמים הרבה".

אימא ישנה. היא הייתה יפה כל כך. אימא, אנחנו יכולות לברוח למקומות רחוקים. אף אחד לא יגלה את מקום המחבוא. אימא יקרה שלי. שלי. אני שומרת עליך.

האחות ביקשה שאניח לאימא לישון.

למחרת בבוקר עזבתי את בית הספר ורצתי לבית החולים לראות את אימא.

האחות אמרה לי שהעבירו את אימא לבי"ח אחר.

כמעט שעתיים הלכתי ברגל לביה"ח החדש. בדרך שאלתי עוברים ושבים איפה נמצא בית החולים. שער הברזל היה נעול. אבא עמד בחוץ עם אחי משה.

"לכי לבית הספר. פה לא נותנים לילדים להיכנס. לכי, לכי."

"לך אתה, אני רוצה לשמור על אימא. מה עושים לה כאן? מה? תחזיר את אימא הביתה".

אני אקח את אימא לשדה הכלניות והרקפות, למקום המחבוא שלי.

"אימא תמות?" צעקתי לעברו של אבא.

חיכיתי עד שאבא ייכנס והלכתי מסביב לגדר. חיפשתי פתח או צינור שאוכל לטפס עליו ולהתגנב פנימה. מצאתי צינור ישן וחלוד. הייתי רגילה להתגנב להצגות התיאטרון בירושלים כשהחברים שלי מבית הנוער היו עושים לי סולם ידיים. אחרי כמה טיפוסי רגלים מצאתי ברז שעליו קל היה להניח את הרגל. לפתע פרץ זרם מים אדיר. עמדתי מול פרץ המים ובמין הנאה הסתובבתי כדי שהמים ירטיבו לי גם את הגב.

איזו הרגשה נפלאה הייתה לי כשהמים ניתזו עלי. חשבתי לעצמי שאם המים יזרמו ויזרמו הרבה ימים עד שלא יישארו עוד מים בבית החולים, הרופא ישלח את אימא הביתה.

סביב הצינור התאספו אנשים ואני מצאתי מסתור מאחורי עץ ענק. החל להחשיך. הייתי חייבת להגיע הביתה.

"מי יישאר ליד אימא"? מי ילטף את ראשה? מי יחלום איתה? רק אני. ומה יעשה לי אבא כשאבוא הביתה?"

בדרך הביתה עברתי דרך שוק מחנה יהודה. שמעון מוכר הדגים היה סוגר את הדוכן, חיבק אותי: "איך מרגישה הילדה של אינגריד ברגמן?

"אימא בבית חולים". "אל תבכי, הדגים מחכים לה, מלכת השוק. היא תהיה בריאה".

התחלתי לתכנן את הבריחה שלי ושל אימא. נכנסתי לבית והלכתי בשקט למטבח. בתוך סלי הרשת הירוקים הייתה אימא אוספת בקבוקי חלב ריקים. למחרת בבוקר ספרתי אותם: שלושים.

כמה ייתן לי אדון פלדמן עבור הבקבוקים? כמה יעלו שני כרטיסים? איפה תחנת האוטובוס שייקח אותנו לטבריה? איך לצאת מהבית עם הבקבוקים כך שאבא לא יראה אותי? ואימא, האם היא תחזיק מעמד בנסיעה הארוכה?

ציפיתי בדריכות עד שאבא יצא מן הבית. שמתי עלי את ילקוט בית הספר. בשתי ידי החזקתי שני סלים מלאים בבקבוקי חלב. הרמתי את הסלים והנחתי אותם ליד הקופה במכולת של אדון פלדמן: "אדון פלדמן, אימא חולה, אבא צריך כסף בשביל הרופא. הנחתי את הבקבוקים על השולחן".

"איין, צוואי, דריי, פיר, פינף". הוא המשיך לספור. "למה אוספים כל-כך הרבה בקבוקים?"

אדון פלדמן, המצב קשה. כמה תיתן לי?" 

ידיי היו מלאות מטבעות. הכנסתי אותן לשקית ניילון.

"רק בריאות לאימא שלך, אישה יפה, אישה טובה", אמר אדון פלדמן.

בפעם הראשונה בחיי היה לי כסף משלי.

חזרתי הביתה. הבטתי לצדדים ובזהירות הכנסתי את השקית מתחת למזרון של המיטה שלי בסלון. השארתי אצלי מספר מטבעות לנסיעה לבית החולים, לאימא.

הפרוזדור היה ארוך ואפל ורק אלומות אור אחדות חדרו אליו מבעד לחלונות הגבוהים. משני צידי הפרוזדור ישבו נשים וגברים. אחדים היו לבושים בפיז'מות עם פסים. אחד החולים היה קשור לכסא. הוא דיבר גרמנית ומדי פעם שר אריה בגרמנית מאיזו אופרה. עוד חולים לבושי פיז'מות היו מהלכים ומרימים את זרועם למועל יד. אישה אחת הוליכה עגלת תינוק הלוך ושוב תוך שהיא משמיעה קולות מתקתקים בגרמנית.

אימא ישנה כשישבתי ליד מיטתה. על פניה נסוך חיוך, כאילו הרגישה שאני בקרבתה וידי מלטפת אותה.

אישה אחת לבושה בדים צבעוניים עם מטפחת ענקית לראשה ניגשה אלי פעם ועוד פעם וביקשה אש. היה לה קול עבה, צרוד ומפחיד. היא עברה ממיטה למיטה ומדי פעם הייתה פולטת קללה בערבית, "בינת אל כלב, אני אכבה על הפנים שלך סיגריה, יא בת זונה, חבל שהיטלר לא גמר אותך".

הנחתי את ראשי על החזה של אימא. היא הייתה מנומנמת למחצה. נזכרתי באותן שבתות, כשאבא ואימא היו לוקחים אותי למלון "קינג דיוויד" ל"פייב-אוקלוק". כשהם רקדו היו האורחים כולם עומדים במעגל כדי לצפות בזוג כאילו היו שחקני קולנוע. היו שם סודנים, בריטים, ירושלמים עשירים. אימא חבשה את הכובע השחור עם השושנה הלבנה, חליפת פפיטה ונעלי עקב לק שחורות. היו מכנים אותה בשמות של שחקניות: אווה גרדנר, אינגריד ברגמן. התזמורת של מנדלבאום ניגנה וולסים וצ'רלסטון והריקוד הפופולארי היה הטנגו "לה-קומפרסיטה". האורחים ציפו לסיום הקטע כדי להריע להם במחיאות כפיים.

אימא פקחה עיניים. "אימא שלי, אנחנו בורחות. יש לי המון כסף".

"תעזרי לי לקום". נתתי לה יד ומשכתי את גופה עד שישבה. האחות  שעברה חתכה את האוויר בקול חד: "לא לקום".

המשכתי לתמוך באימא. היא ישבה והורידה את רגליה לרצפה. הנעלתי לה את נעליה. הילה של זוהר אפפה אותה. "בואי נצא לגינה, נראה את האור והפרחים".

צעדנו כמה צעדים לכיוון החלון. "אימא, הכול מוכן לבריחה" לחשתי. "תחייכי, תספרי לרופא שאת שמחה, שאת רוצה ללכת הביתה. אנחנו ניסע על העגלה של יודה לשדות הגפנים ביבנאל והריח הנפלא ישכר אותנו".

היא חיבקה אותי. מחיתי את דמעתה בשרוול שלי. 

קולה היא רפה: "תעשי מה שתכננת ילדה שלי. אל תחכי לי. אני אבוא אחריך". "לא, לא ולא". עמדנו מחובקות ולא יכולתי להרפות ממנה. היא בכתה.

האחות באה ובגסות החזירה את אימא למיטתה. בידה היה מזרק.

"מתי אימא תחזור הביתה, רשעית אחת?", צעקתי אל האחות.

מישהו הכריז: הביקור נסתיים.

אימא יקרה, היכן את? אילו יכולתי להניח את ראשי בתוך חזך וללחוש לך:

"היית ניחוח הוורדים,

מראה היסמין,

היית שברירית כסחלב

המסתורין של הכוכבים,

היית העידון של וורד הבר.

היית הטוהר והנדיבות". 
 

(בקי פריישטדט)

הַשִּׁיר מַפְצִיר,

אֲבָל לא.

לא הַצַּלַּחַת שֶׁנִּפֵּץ אָבִי

לא הַגַּב הַקָּפוּא שֶׁל אִמִּי

לא הַקִּיר שֶׁבּוֹ הֻטַּח ראשָׁה שֶׁל אֲחוֹתִי.

קְצֵה הַשּׁוּרָה מְפַרְפֵּר כְּפֶצַע

שֶׁעוֹד לא נִפְתָּח.

אֲנִי סוֹגֶרֶת.

אֶצְבָּעִי עַל הַמִּקְלֶדֶת הוֹלֶכֶת אֲחוֹרַנִּית.

מַפְצִיר בִּי, מַפְצִיר בִּי הַשִּׁיר.

אַל תַּגִּיד דָּבָר מְשֻׁנֶּה.

מַה יֵשׁ לְךָ לְהַגִּיד?

אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ מִתּוֹךְ הָרְאִי.

שְנֵי קִירוֹת הוֹלְכִים לְאֹרֶךְ הַקַּו.

מְדַבְּרִים זֶה אֶל זֶה בַּפִּנָּה.

אַתָּה לִפְעָמִים מְדַבֵּר אֶל הַקִּיר.

אֵין לְךָ קַו. אֵין לְךָ פִּנָּה.

דְּבָרֶיךָ עוֹמְדִים בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר.

יֵשׁ לְךָ טָעוּת בַּדֶּלֶת.

רִצְפַּת חָדַר הָאוֹרְחִים הָיְתָה לַתִּקְרָה.

מָה אַתָּה מְנַסֶּה לִפְרוץ?

מָה אַתָּה מְנַסֶּה לְהַחְלִיף?

אַל תּוֹרִיד אֲנַךְ מְאוֹרוֹת נְעוּלִים.

עַל מָה אַתָּה מְדַבֵּר?

בְּאֶמְצַע הַחֶדֶר אֵין לְךָ הֵד הוֹלֵךְ וְחוֹזֵר

מִן הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה

אַתָּה לִפְעָמִים מִישֶׁהוּ אַחֵר

זוֹרֵק עַל מִישֶׁהוּ

דוֹמֵה הַשְׁלָכוֹת מִפְּגִיעוֹת שֶׁלְּךָ

קוֹלְעוֹת בִּשְׁתִיקָה.  

(יעקב אלג'ם, מתוך ספרו "שירים באור הנעול" בהוצאת "עיתון 77")

יֵשׁ וַאֲנִי חוֹזֵר וּמִתְרַגֵּשׁ כְּיֶלֶד

חָשׁ כְּגֶבֶר

מִשִּׁירוֹ שֶׁל הַיְנְרִיך הַיְנֶה-לוֹרֶלַי .

יֵשׁ וַאֲנִי כְּסָב יְגַע כּוֹחַ

שָׁרוּי בְּחושֶׁךְ

בּוֹרֵחַ מֵעַצְמִי

כְּשֶׁסּוּפַת מָרוֹר שׁוֹרֶקֶת

בְּצִנּוֹרוֹת דָּמִי.

יֵשׁ וַאֲנִי טוֹעֵם מֵעֵץ הַחַיִּים

מַעֲמִיד סֻלָּמוֹת לַשָּׁמַיִם,

מַרְטִיט וְרוֹטֵט לְכָל נִדְנוּד עַפְעַף

לְכָל פִּסַּת מַגַּע-יָדָהּ הָאִזְמַרְגָּד.

וְיֵשׁ שֶׁהִיא

הַגְּדוֹלָה בְּאַכְזָבוֹתַי.

מְיֻסָּר, עֲצוּר נְשִׁימָה

מְבַקֵּשׁ לְנַתְּקָהּ

מִטַּבּוּר חַיַּי.

כָּךְ גּוֹעֵר הַלֵּב

חוֹבֵט בְּסַלְעֵי הַזִּכָּרוֹן

וּמְקוֹנֵן כְּתַן הַמְּיַלֵּל

עַל עֲנָבֵי הָאֶתְמוֹל.

(רון גרא)

עמוד לצידי
"Stand by Me" is a song originally performed by Ben E. King and written by King, Jerry Leiber, and Mike Stoller

הוקלט בהופעה "לתחנה הבאה", שבלול, ת"א, 2011.

שירה וגיטרה אקוסטית - פזית נוני, עם הלהקה.

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

- הוידוי האחרון

"זהו מבצע של משחק נדיר, אך בלי ספק יותר מהטכניקה והאמנות, זאת מלאכת מחשבת המבטאת את הרעיונות הנועזים והמאתגרים של המחזה. משחקו של אוריין הוא כאספקלריה לכל אלה; לעתים היא כולה בדולח, לרגעים היא כנחושת קלל, גם קעורה וגם קמורה, מעוותת, אך תמיד ישרה וישירה".  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר תיאטרון)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-30 באפריל 1945. הוא נמלט וחי בסתר. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא חולם להגיע למדינת ישראל כדי שהיהודים יהרגו אותו. הוא מאמין כי אז יתעוררו כל הנאצים בעולם ויפתחו במלחמת עולם סופית והמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
יום שישי, 17.8.2012, בשעה 14:00

יום שישי, 31.8.2012, בשעה 14:00

יום שישי, 14.9.2012, בשעה 14:00

יום שישי, 28.9.2012, בשעה 14:00

(לקבלת התוכנייה)

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 24.8.2012, בשעה 16:00

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות בלבד. "המליאה" פתוחה לכל.

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

אורתו-דה: אבנים, ויה דולורוזה ואורתו-דה נייט

- מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בשישה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בכל העולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, חזי כוהן / עמית ברעם, נוגה דאנגלי / הילה ספקטור, מייקל מרקס / יניב מויאל.

יום ה', 30.8.2012, בשעה 20:30 אולם צוותא 3, תל-אביב, בשעה 20.30. 

תודה לתיאטרון החדר!

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 60 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 40 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

תיק פוריות
IV כן או IV לא!
היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ישראל היא מעצמת "פרו ורבו".

אלפי זוגות פוקדים את מרכזי הפוריות ועוברים תהליכי הפריה חוץ גופית.

ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז | בימוי: אסנת שנק-יוסף | עיצוב אירוע והפקה בפועל: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: שי בן יעקב ואיריס הרפז | עיצוב תאורה: ג'ני חנה.
יעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

בהפקת המרכז לתיאטרון של עכו

יום חמישי, 16.8, בשעה 21:00. מוצ"ש, 18.8, בשעה 21:00.

טלפון להזמנות, ירון, 050-657-7027 או למייל YFRIDI@Gmail.com

המרכז לתיאטרון של עכו

החממה למחול של המרכז לתיאטרון של עכו
23.8 | חמישי | 21:00
30.8 | חמישי | 20:00 | תיאטרון תמונע
*ניתן לממש באמצעות מנוי גם הצגות במרכז
תענוגי גוגי - בכורה!

יצירת מחול חדשה מאת מירב כהן

תשוקה וסקס מניעים את העולם כבר אלפי שנים.
כוריאוגרפיה: מירב כהן | כתיבת תסריט: ארל׳ה הצמצם הבוער. רקדנים יוצרים: יואב גרינברג, תמר בר ניב, מירב אלחדף, מירב דגן. מוזיקה מקורית: אודי ברנר | תלבושות: דניאלה רוטמן | תפאורה: פיראס רובי  
ניהול אומנותי: סמדר יערון, אסנת שנק-יוסף | הפקה: רויטל מלכה, המרכז לתיאטרון של עכו. 
משך המופע: כ- 45 דק'
המרכז לתיאטרון של עכו, 04-9914222.  ויצמן 1. העיר העתיקה, עכו

www.acco-tc.com , acco.tc@gmail.com  

למנויי מפעל הפיס: 1+1 על קניית כרטיס, או 30% הנחה על כרטיס אחד
מחיר: 60 ש"ח, או 40 ש"ח לסטודנטים, חיילים וגמלאים

המרכז הישראלי
לתיעוד אמנויות הבמה: בפייסבוק

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

אבי בוחבוט: מה נשאר? לחם (ביוקר) ושעשועים (בזול)

(פייסבוק: קולנוע ישראלי חדש, 15 אוגוסט 20:08)

סיימתי לקרוא עכשיו את כל 46 עמודי ה-"טיוטא של תיקון למבחני התמיכה למוסדות ציבור בתחום הקולנוע". בעברית מדובר בהצעה לשינוי כללי התמיכה בקרנות ופסטיבלים לקולנוע. אנסה לשתף כאן את השינויים המשמעותיים ביותר בעיניי, ובעיקר את אלה שאני חושב שהבנתי.

העניין הראשון שהזכרנו בעבר הוא ביטול התמיכה בסרטים ניסיוניים, וכבר התפתח מאבק זוטא ציבורי בעניין. כאמור, אני מתנגד לכך, וסבור שצריך לטפח יצירה של סרטים גם אם אינם מיועדים בהכרח להפצה מסחרית, בעיקר משום שהם מטבעם פורצים את גבולות השפה, ולעיתים הם מאתגרים ומעשירים את הצופים בהם ובתוך כך גם את היצירה המיין-סטרימית לקולנוע.

הגילוי הדרמטי הבא הוא ביטול מלא של סעיף התמיכה ב"דרמות", והמרתה בתמיכה בסרטים קצרים המיועדים בין היתר להקרנה בקולנוע, באורך של עד 40 דקות. מודגש שם שלא מדובר בתמיכה בסרטי סטודנטים.

אם מי מכם משפטן או בלשנית, או בעיקר מבינים עברית, מוטב שתצטרפו למאמץ להבין את הררי המילים וההגדרות. אני מזכיר שמועצת הקולנוע ממתינה שהציבור יעיר וישיג על השינויים, עד לתאריך ה- 12 בספטמבר 2012. וזה מה שיקבע את גורל המימון של סרטיכם החל מינואר 2013. המשך יבוא...
(מקור)

-------------- -------------- --------------

קטע מדליק גז
שמוליק קלדרון בפרק מסדרה:

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר בהצגה "היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה בהצגה "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

(הירקון 70)