(קטע נוסף מתוך רומן אוטוביוגרפי העומד לצאת לאור.

השחקנית בקי סוזין-פריישטדט היא אלמנתו של במאי הסרטים פיטר פריישטדט ז"ל.

בשנת 1965 הגיע פיטר, במאי צ'כי-יהודי, לישראל לביים הצגה בתיאטרון "האוהל". שם פגש פיטר בבקי, אז שחקנית בתיאטרון. סיפור אהבתם של השניים היה הגורם לכך שפיטר ערק מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית וביקש מקלט בישראל)

 

1960 ירושלים.

רחוב הטורים, שכונת מקור ברוך. שם גרנו בדירת שלושה חדרים הורי וחמשת ילדיהם. הייתי עדיין מנומנמת כששמעתי את קולות המריבה בין אימא ואבא מפלחים את קירות הבית. עד היום מהדהדים באזני הקולות ובכל פעם שאני שומעת צעקות תחושת עילפון תוקפת אותי. גלי זיעה היו מכסים את גופי. מיד הייתי סותמת את אוזני עם שני כדורי צמר גפן שהכנתי מבעוד לילה וכשהבטן כאבה הייתי רצה לשירותים ומקיאה. כך היה בכול בוקר. שנה ועוד שנה.

 

שנאתי את אבא. הלוואי שיכולתי לוותר על האמירה הזאת. אבל לא. שנאתי אותו. כבר כילדה הבנתי שהוא בוגד באימא עם נשים אחרות, באימא שלי שהייתה היפה בנשים, שיופיה היה לשם דבר בחיפה ובירושלים.

 

לאחר שטרקתי את דלת הבית בדרכי לביה"ס היו שבות ועולות במוחי מזימות כיצד להעניש באבא: לסגור אותו באמבטיה ואת המפתח להחביא מתחת לפרימוס. להרוג את אבא באחד הרובים שאימא גנבה מהחיילים הבריטיים, אותם החביאה מתחת למזרון מיטתם.

 

עוד רעיון שהבזיק לא פעם במוחי היה בריחה מהבית עם אימא דרך החלון תוך השתלשלות על חבל. אבא היה נועל את הדלת ושומר על המפתח מתחת לכר. הרעיון הזה נראה לי בלתי אפשרי כי אימא לא תוכל להשתלשל על החבל.

תמיד כשעלו הרעיונות האלה הופיעו שלושה או ארבעה אפצ'ים ואחרי שהתפוגגו-התנדפו נתזיהם היו נעלמים גם הרעיונות המבעיתים. כשהיה יורד גשם הייתי עוצרת בתוך שלולית מים בנעלי שסולייתם הייתה קרועה, ומחקה את ג'ין קלי שר ורוקד את "I'm singing in the rain" ומניחה לגשם להרטיב את שערותיי וכפות ידי.

 

אני זוכרת את היום ההוא כאילו היה זה אתמול. הייתי בכיתה ו'. זה היה בשיעור אנגלית.

נשמעה דפיקה בדלת. המורה טוכמן ניגש לבדוק מי עומד מאחוריה ואז פנה אלי: "רבקה, מישהו מחכה לך בחוץ". זה היה אבא. מבטו היה מכווץ. הבעת פניו אמרה "משהו רע עומד לקרות".

"אבא, מה קרה?"

"הולכים הביתה",  ענה בכעס.

עלינו לקומה השלישית. הוא דפק בדלת, כעבור דקה הוא הוציא את אחותי הבכורה רותי. מבט פניו היה עדיין מכווץ. "בואי, הולכים הביתה".

ירדנו לקומה התחתונה. שם הוא הוציא את אחי משה מכיתתו. "הולכים הביתה" אמר.

החלפנו מבטים מבוהלים והבנו. עומד לקרות אסון.

החזקנו ידיים. אבא צעד מהר. "אלוהים, שמור על אימא שלי". כאבי הבטן תקפו אותי. רעד בגוף. היה לי חם, היה לי קר. רציתי להקיא.

מרחוב שטראוס פנינו לרחוב תחכמוני, משם לרחוב דוד ילין, משם לרחוב הטורים.

"אני מפחדת, עומד לקרות משהו לא טוב" אמרתי לאחי.

 

אימא עמדה בפרוזדור. העיניים שלה היו אדומות. השיער פרוע. היא לבשה חלוק וורוד.

"אימא שלי, אימא שלי" חיבקתי אותה. האחים שלי תפסו עמדות הגנה מתחת לשולחן, מעל הארון ובתוך האמבטיה. אבא פתח בצעקות ובקללות, חלקן בעברית, חלקן בספניולית וגם בערבית: "אני לא רוצה לחיות עם האימא שלכם. אנחנו מתגרשים". אימא ענתה לו: "אתה מכניס את השיגעון שלך למשפחה. אתה ואימא שלך הרסתם את כולנו". הוא נתן לאימא שתי סטירות לחי ודחף אותה הצידה. היא נפלה לרצפה והוא המשיך להכות והגביר את צעקותיו. חיבקתי אותה: "אימא שלי, אימא שלי, צריך לברוח מפה עכשיו, בואי איתי, אף אחד לא יפיל אותך יותר". יש לי אבא רע, מפלצת. לקחתי את הכיסא הקטן שעליו הניחה אימא סיר של אורז והשלכתי על אבא. הוא תפס אותי בכוח וצרח על אימא: "קחי את הילדה המשוגעת שלך ועופו לי מהעיניים. כבר מהיום הראשון שהבאת אותה מבית החולים לא רציתי אותה". "מה אמרת?!" אימא קמה מהרצפה, פתחה את הדלת בסערה ורצה אל ארון החשמל. רצתי בעקבותיה. היא פתחה את הארון, שלפה את חוטי החשמל והצמידה את פניה אליהם. "אני רוצה למות" אמרה. צבע פניה של אימא השתנה. רצתי לשכנים בחצר אל משפחת הלר שבעלה היה רופא בגרמניה. תוך כמה דקות הוא בדק את אימא. "שרקליך! (נורא), ניסע לבית החולים". בתוך רבע שעה היינו אימא, הרופא ואני בבית החולים "שערי צדק". בדרך חיבקתי אותה, "אימא שלי, אנחנו חזקות. אנחנו לא נצטרך את אבא, אלוהים יעניש אותו, תאמיני לבקי שלך".

 

הוציאו אותי מהחדר וסגרו את הוילון. אחרי זמן רב יצא הרופא ושאל אותי: "זאת אימא שלך?"

"לנצח! ד"ר, מה יש לאימא? מתי היא יוצאת מבית החולים?"

"בוודאי לא לפני שנסיים את כול הבדיקות ונחליט על המשך הטיפול." הוא הושיב אותי במשרדו ושאל בהיסוס;

"האם אבא מכה את אימא לפעמים או שאולי זאת הפעם הראשונה?"

"מה תעשה לי אם אני לא יענה לך?"

הוא חייך.

"אז מה את אומרת? לפעמים או רק הפעם".

"לפעמים הרבה".

 

אימא ישנה. היא הייתה יפה כל כך. אימא, אנחנו יכולות לברוח למקומות רחוקים. אף אחד לא יגלה את מקום המחבוא. אימא יקרה שלי. שלי. אני שומרת עליך.

האחות ביקשה שאניח לאימא לישון.

למחרת בבוקר עזבתי את בית הספר ורצתי לבית החולים לראות את אימא.

האחות אמרה לי שהעבירו את אימא לבי"ח אחר.

כמעט שעתיים הלכתי ברגל לביה"ח החדש. בדרך שאלתי עוברים ושבים איפה נמצא בית החולים. שער הברזל היה נעול. אבא עמד בחוץ עם אחי משה.

"לכי לבית הספר. פה לא נותנים לילדים להיכנס. לכי, לכי."

"לך אתה, אני רוצה לשמור על אימא. מה עושים לה כאן? מה? תחזיר את אימא הביתה".

אני אקח את אימא לשדה הכלניות והרקפות, למקום המחבוא שלי.

"אימא תמות?" צעקתי לעברו של אבא.

חיכיתי עד שאבא ייכנס והלכתי מסביב לגדר. חיפשתי פתח או צינור שאוכל לטפס עליו ולהתגנב פנימה. מצאתי צינור ישן וחלוד. הייתי רגילה להתגנב להצגות התיאטרון בירושלים כשהחברים שלי מבית הנוער היו עושים לי סולם ידיים. אחרי כמה טיפוסי רגלים מצאתי ברז שעליו קל היה להניח את הרגל. לפתע פרץ זרם מים אדיר. עמדתי מול פרץ המים ובמין הנאה הסתובבתי כדי שהמים ירטיבו לי גם את הגב.

 

איזו הרגשה נפלאה הייתה לי כשהמים ניתזו עלי. חשבתי לעצמי שאם המים יזרמו ויזרמו הרבה ימים עד שלא יישארו עוד מים בבית החולים, הרופא ישלח את אימא הביתה.

סביב הצינור התאספו אנשים ואני מצאתי מסתור מאחורי עץ ענק. החל להחשיך. הייתי חייבת להגיע הביתה.

"מי יישאר ליד אימא"? מי ילטף את ראשה? מי יחלום איתה? רק אני. ומה יעשה לי אבא כשאבוא הביתה?"

 

בדרך הביתה עברתי דרך שוק מחנה יהודה. שמעון מוכר הדגים היה סוגר את הדוכן, חיבק אותי: "איך מרגישה הילדה של אינגריד ברגמן?

"אימא בבית חולים". "אל תבכי, הדגים מחכים לה, מלכת השוק. היא תהיה בריאה".

התחלתי לתכנן את הבריחה שלי ושל אימא. נכנסתי לבית והלכתי בשקט למטבח. בתוך סלי הרשת הירוקים הייתה אימא אוספת בקבוקי חלב ריקים. למחרת בבוקר ספרתי אותם: שלושים.

כמה ייתן לי אדון פלדמן עבור הבקבוקים? כמה יעלו שני כרטיסים? איפה תחנת האוטובוס שייקח אותנו לטבריה? איך לצאת מהבית עם הבקבוקים כך שאבא לא יראה אותי? ואימא, האם היא תחזיק מעמד בנסיעה הארוכה?

ציפיתי בדריכות עד שאבא יצא מן הבית. שמתי עלי את ילקוט בית הספר. בשתי ידי החזקתי שני סלים מלאים בבקבוקי חלב. הרמתי את הסלים והנחתי אותם ליד הקופה במכולת של אדון פלדמן: "אדון פלדמן, אימא חולה, אבא צריך כסף בשביל הרופא. הנחתי את הבקבוקים על השולחן".

"איין, צוואי, דריי, פיר, פינף". הוא המשיך לספור. "למה אוספים כל-כך הרבה בקבוקים?"

אדון פלדמן, המצב קשה. כמה תיתן לי?" 

ידיי היו מלאות מטבעות. הכנסתי אותן לשקית ניילון.

"רק בריאות לאימא שלך, אישה יפה, אישה טובה", אמר אדון פלדמן.

בפעם הראשונה בחיי היה לי כסף משלי.

 

חזרתי הביתה. הבטתי לצדדים ובזהירות הכנסתי את השקית מתחת למזרון של המיטה שלי בסלון. השארתי אצלי מספר מטבעות לנסיעה לבית החולים, לאימא.

הפרוזדור היה ארוך ואפל ורק אלומות אור אחדות חדרו אליו מבעד לחלונות הגבוהים. משני צידי הפרוזדור ישבו נשים וגברים. אחדים היו לבושים בפיז'מות עם פסים. אחד החולים היה קשור לכסא. הוא דיבר גרמנית ומדי פעם שר אריה בגרמנית מאיזו אופרה. עוד חולים לבושי פיז'מות היו מהלכים ומרימים את זרועם למועל יד. אישה אחת הוליכה עגלת תינוק הלוך ושוב תוך שהיא משמיעה קולות מתקתקים בגרמנית.

אימא ישנה כשישבתי ליד מיטתה. על פניה נסוך חיוך, כאילו הרגישה שאני בקרבתה וידי מלטפת אותה.

אישה אחת לבושה בדים צבעוניים עם מטפחת ענקית לראשה ניגשה אלי פעם ועוד פעם וביקשה אש. היה לה קול עבה, צרוד ומפחיד. היא עברה ממיטה למיטה ומדי פעם הייתה פולטת קללה בערבית, "בינת אל כלב, אני אכבה על הפנים שלך סיגריה, יא בת זונה, חבל שהיטלר לא גמר אותך".

 

הנחתי את ראשי על החזה של אימא. היא הייתה מנומנמת למחצה. נזכרתי באותן שבתות, כשאבא ואימא היו לוקחים אותי למלון "קינג דיוויד" ל"פייב-אוקלוק". כשהם רקדו היו האורחים כולם עומדים במעגל כדי לצפות בזוג כאילו היו שחקני קולנוע. היו שם סודנים, בריטים, ירושלמים עשירים. אימא חבשה את הכובע השחור עם השושנה הלבנה, חליפת פפיטה ונעלי עקב לק שחורות. היו מכנים אותה בשמות של שחקניות: אווה גרדנר, אינגריד ברגמן. התזמורת של מנדלבאום ניגנה וולסים וצ'רלסטון והריקוד הפופולארי היה הטנגו "לה-קומפרסיטה". האורחים ציפו לסיום הקטע כדי להריע להם במחיאות כפיים.

אימא פקחה עיניים. "אימא שלי, אנחנו בורחות. יש לי המון כסף".

"תעזרי לי לקום". נתתי לה יד ומשכתי את גופה עד שישבה. האחות  שעברה חתכה את האוויר בקול חד: "לא לקום".

המשכתי לתמוך באימא. היא ישבה והורידה את רגליה לרצפה. הנעלתי לה את נעליה. הילה של זוהר אפפה אותה. "בואי נצא לגינה, נראה את האור והפרחים".

צעדנו כמה צעדים לכיוון החלון. "אימא, הכול מוכן לבריחה" לחשתי. "תחייכי, תספרי לרופא שאת שמחה, שאת רוצה ללכת הביתה. אנחנו ניסע על העגלה של יודה לשדות הגפנים ביבנאל והריח הנפלא ישכר אותנו".

היא חיבקה אותי. מחיתי את דמעתה בשרוול שלי. 

קולה היא רפה: "תעשי מה שתכננת ילדה שלי. אל תחכי לי. אני אבוא אחריך". "לא, לא ולא". עמדנו מחובקות ולא יכולתי להרפות ממנה. היא בכתה.

האחות באה ובגסות החזירה את אימא למיטתה. בידה היה מזרק.

"מתי אימא תחזור הביתה, רשעית אחת?", צעקתי אל האחות.

מישהו הכריז: הביקור נסתיים.

 

אימא יקרה, היכן את? אילו יכולתי להניח את ראשי בתוך חזך וללחוש לך:

"היית ניחוח הוורדים,

מראה היסמין,

היית שברירית כסחלב

המסתורין של הכוכבים,

היית העידון של וורד הבר.

היית הטוהר והנדיבות". 
 

(בקי פריישטדט)