איה רבין יושבת על כיסא במרחק מה מבעלה, אביהו, בהמתנה לשיחה ראשונה עם הפסיכולוג, שהומלץ לה כיועץ נישואים.
איה ואביהו באמצע החיים. יש להם מקומות עבודה בטוחים ושתי בנות. זה עתה מכרו את ביתם בהוד השרון והחלו לבנות בית בבנה ביתך בנופית. הבית - משאת נפשו היחידה של אביהו - משאת נפשה של איה עדיין ממתינה בעלטה.
שם על הספסל איה מכוונת את נפשה לגמרי לקראת הייעוץ שיזמה, בשעה שאביהו חושב על השנו-גריז בבניין שלו. שלו. אם תסתיים הבנייה במהירות יקבל את ההלוואה המשלימה ממשרד השיכון. הוא חושב גם על השרטוטים שהארכיטקט הזול מטייבה עשה ביד רשולה באלצו אותו לשרטט הכל מחדש ואיה כועסת על החיסכון היקר, אבדן ימי העבודה מצמקי המשכורת וקבלנותו שעתידה לעלות ביוקר לכל המשפחה. היא כבר חשה זאת בעצמותיה, אולי גם הבנות מרגישות - הן כבר לא קטנות - אבל איה כועסת בעיקר על עצמה: איך נתתי לו.
סטיב הפסיכולוג מזמין את אביהו במבטא אמריקאי כבד להיכנס לקליניקה שלו בדיוק באמצע שרטוט חדרי הבנות בעיני רוחו. הדבר הראשון שאיה שמה לב אליו הם צעצועי הילדים הפזורים בקליניקה, "מוזר" חשבה לעצמה בעוד הסיפור מתחיל באמצע החיים.
פחד. מה הוא יגלה? פרצוף הקוקר ספניאל החביב של סטיב ניבט אליהם גלוי עיניים, חשה משום מה איה. מבטאו אמריקאי המצחיק והמלצתה של מיקי, הסירו הרבה אבנים מלבה והותירו רק את אלה שהתקבעו שם בשנים האחרונות בעיקר ביחס לאביהו, שנמצא כאן לידה בעל כורחו בעקבות דרישתה הלוחצת.
איזה סיכוי יכול להיות לייעוץ כזה? אך אולי יתחולל פה, בקליניקה המוזרה הזאת, עם החתולים המטיילים בין צעצועי הילדים התמוהים, נס.
העיניים החומות של סטיב זרחו שלווה. הוא שאל שאלות קלילות, עובדתיות, אחר שאל אביהו למחיר ובכמה פגישות מדובר והקפיץ לאיה את סף החרדה. אולי יקר מדי? אולי ארוך מדי.
סטיב דיבר על תהליך ושאל לרצינותם ואביהו דיבר כמובן על הבית. שבע שנים תארך הבנייה. שלוש שנים אחרי שיעברו לגור בו יתגרשו.
הוא הקבלן, הסביר, במו ידיו. סיפר על השרטוטים. כשיגמור לבנות יוכל לבוא לייעוץ, תהליך והכול, מה שהיא רוצה, מה שסטיב מציע, אבל עכשיו יש לו על הראש גם הבניין וגם עבודה רגילה.
"טאג' מאהל", אמרה איה לפתע, מתוך הלא כלום, "טאג' מאהל!" שני הגברים הפנו אליה עיניים שואלות. "טאג' מאהל" חזרה, סיפור הקבר. ה. ג. נוסח ה. ג' ולס שסיפרת לי בתקופת החיזור וגיליתי את מחברו בתוך אנתולוגיה לספרות, כשלימדתי ב"עידנים". אגדה מצמררת לפיה המלך שבנה את מוזוליאום הטאג' מאהל, לזכר אשתו האהובה, בסוף הבנייה משליך את ארונה, כי הוא מקלקל את יפי האתר.
לפי אגדה אחרת הוא חתך את ידיו, שלא יוכל לבנות עוד ובנו כלא אותו עם חלון המשקיף לטאג' הפלאי, עד מותו.
זו לא האגדה שחיזר לי אביהו.
אביהו לא הביע דעה על האגדה, למרות שהיה ויישאר בעיניה מחברה. מאחורי משקפיו היה עסוק בתכנון חדר השינה שלהם ולא עלה בדעתו שכשיגמור את הבנייה לא תהיה שם או אולי כן. היא לא תוכל לטעון שלא הזהיר אותה כבר בתקופת החיזור.
בינתיים היה עסוק בתכנון הקיר הדקורטיבי שיתנוסס על הבניין השבלולי שתכנן - מוזיאון גוגנהיים דלה שמטה - אבל פרטי, רק שלו ושל המשרתים - איה אולי ולא תמצאנה לו איות אחרות, שתסתנוורנה משבלול הארמון ומשבלול האיש, שידע להפעיל קסם אישי, כשרצה. האגו המופנם מצד אחד והמנופח והראוותני מצד שני שלו עומד לקרום בטון ולבנים בבית החלומות ואיה.
בתום ה"ספה" רץ אביהו במהירות וקפץ על האוטובוס האחרון לחדר השרטוט - אולי יספיק הלילה לשרטט את חדר העבודה והמלאכה שלו ולמסור את השרטוטים בזמן במנהל מקרקעי ישראל בירושלים לקבלת המענק.
איה, שנשארה מאחור החלה לדרוש גט בהדרגה: תחילה בשעת הפגישות הספורות שלהם עם סטיב ואחר, משנותרה לבד עם הצעצועים, החתולים וסטיב, בקול גדול, דרישה שהחזירה את אביהו לשבריר שנייה אל הספה.
אך הוא היה צריך לרצף חרסינות ובלטות ואבני הקיר המרכזי מקשות לב ומשאירות כאבים בידיים, ברגלים, בגב ובלבה של איה. ארון המתים של המלכה עדיין לא נזרק, אך הייתה זו רק שאלה של אומץ שלה וכדאיניקיות שלו.
שלא כמו המלכה הפרסייה, הייתה בגיל "מותה" בשביל המלך, חיה ובועטת. כמובן שהיא נשברה ראשונה וביקשה לבסוף את הגט.
במלאת שלוש שנים לישיבתה בביתה לא נתן לה את גטה. אבל היא ידעה שהושלכה. עשר שנים טווה המלך של עצמו בתוך לב הבטון שלו את הנקמה המתוקה על הספה, על החיים ועל הנשמה.
