לא צריך פצצת אטום כדי להרוס את ישראל. לא צריך 1,000 טילים. לא צריך אפילו 50. אנחנו כבר נעשה את העבודה.

במלחמת המפרץ נורו לעבר ישראל 40 טילים. 40 טילים בלבד, במשך חודש וחצי, כמה מהם ללא חומר נפץ, ראשי בטון מזוין, שנפלו אי שם במדבר. המלחמה המוזרה הזו גבתה את חייהם של מספר ישראלים, אחד נהרג מטיל שפגע בביתו וכמה נחנקו למוות עטופים במסכות גז. 40 טילים בלבד, בין 17 בינואר ל-28 בפברואר 1991, שיבשו לחלוטין את דעתם של אזרחי ישראל וגרמו לעשרות אלפים לנטוש את תל אביב ולהצפין לאימא או להדרים לאילת. רק 40 טילים, רק חודש וחצי, והמדינה יצאה מדעתה.

בפברואר-מארס 1996, תוך מספר ימים, אירעו 4 פיגועי טרור בתל אביב ובירושלים. 2 אוטובוסים, קו 18, התפוצצו. מחבל נוסף התאבד בפורים על מעבר החצייה מול הדיזנגוף סנטר. ומחבל נוסף ביצע פיגוע דריסה. כ-60 איש נהרגו בפיגועים הללו. המדינה הייתה בהיסטריה מוחלטת. עורך הלילה של ידיעות אחרונות הציב בעמוד השער תמונה של אישה צורחת והדביק כותרת ענק, "מדינה בפחד". 4 פיגועי טרור, וישראל איבדה את שפיותה. 4 פיגועי טרור שמחקו את רצח רבין, שהפילו ממשלה, ששלחו את שמעון פרס לאופוזיציה.

בתחילת 1998 התסריט חזר. לא ירו עלינו טילים, לא פוצצו אוטובוסים, אבל סדאם חוסיין נכנס ללחץ בגלל פקחי האו"ם ושיגר כמה משפטים לחלל. זה הספיק. ביום שישי אחד ישבתי בבית קפה, עד לשיחה בין כמה תל אביבים מפוחדים, שבחנו אופציות בריחה. היעד המועדף היה פאריז. מתברר שהפאניקה אחזה גם בראש ממשלתם, אחד בשם בנימין נתניהו. לא מזמן גילה ספי רכלבסקי ב"הארץ" שראש הממשלה דאז שקל, לא פחות ולא יותר, לחמש טילי יריחו. דבר שלא נעשה אפילו במלחמת יום הכיפורים. האלוף במיל. אריאל שרון, רב אלוף במיל. רפאל איתן והרמטכ"ל אמנון ליפקין שיק דרשו פגישה והורידו את נתניהו המבוהל מהעץ. גם סדאם נרגע.

עכשיו 2012. ושוב נתניהו בשלטון. הפעם לא ברור אם מישהו יצליח לעצור אותו מלגרור אותנו למלחמה קשה ומתמשכת. האיראנים מחכים שנתקוף. הם פשוט מייחלים לכך. התקיפה תחסל לנו את ההרתעה ותחשוף את האמת מאחורי מי שאנחנו: עם היסטרי, קפריזי, נתון למצבי רוח, עם צבא קטן ומוגבל ביכולותיו. אם אתם חושבים שעכשיו אנחנו תלויים בארה"ב, עוד לא ראיתם כלום.

בהתחלה יהיה שקט. העם המצפה במקלטים ירגיש גאה. הפופולאריות של נתניהו וברק תנסוק לשחקים. המתנגדים יוקעו כבוגדים. אולי סוף סוף יעצרו אותם או רק יסתמו להם את הפה בשידור חי. יום יחלוף. אפילו יומיים. ואז ייפלו 5 טילים בלב תל אביב. 5, לא יותר. אלפי תל אביבים שחיכו לאות ישטפו את הכבישים. בדרך לנתב"ג. או בדרך לאילת. כשנתב"ג יהיה מפוצץ בעשרות אלפי ישראלים, האיראנים יירו עוד 3 טילים לעבר שדה התעופה הבינלאומי של ישראל. השדה, כמובן, ייסגר מיד לטיסות יוצאות ולטיסות נכנסות. אין יוצא ואין בא. אחרי שני טילים נוספים, הישראלים שעוד נותרו בשדה יבינו את הרמז וישעטו לעבר אילת. עשרות אלפים, אולי מאות אלפים, יתרכזו בעיר הדרומית, בין הבתים, בחוף הים, פליטים, באוהלים, האלימות תפרח, הזעם והתסכול יפרצו החוצה. ואז האיראנים יירו לשם 4 טילים, לא יותר. עם נפילת הטיל החמישי, הישראלים שעוד יישארו יברחו כל עוד רוחם בם צפונה. לעבר חיפה והגליל.

יעברו יום, יעברו יומיים, ואז האיראנים יירו 5 טילים לעבר מפרץ חיפה, מכוונים לעבר בתי הזיקוק. הם גם יודיעו לתושבי חיפה והקריות שהם ימשיכו לירות עד שהמפרץ יעלה כולו באש. וכך הם יטפטפו, טיל כל שעה. התל אביבים יחזרו לתל אביב. כי אין לאן לברוח. ואין על מי לסמוך. יעברו עוד יומיים, ואז האיראנים יירו מטח של 15 טילים, גדולים ורועשים במיוחד, לעבר תל אביב. הנזק יהיה גדול. הפאניקה תשבור שיאים. האיראנים ימשיכו לירות טילים ספורים מדי יום. לפעמים הם יורידו טיל אחד או שניים על דימונה. יש להם סבלנות. העם יהיה מאוחד סביב ההנהגה. מלחמת איראן-עיראק נמשכה 8 שנים. אז מה בוער? חוץ מתל אביב, כמובן. ומפרץ חיפה.

הכלכלה תיפגע אנושות. התיירות תיפסק. אי אפשר יהיה ללמוד בבתי הספר. האלימות תגאה. המשטרה תקרוס. והעם, סוף סוף, ידרוש תשובות. ברק ייעלם. ביבי יופיע חיוור ומזיע על מסך הטלוויזיה, כשהפופולאריות שלו לא מגרדת אפילו את שלושת האחוזים.

ואז הוא ירים טלפון לנשיא אובמה.

ואז הכול ייגמר.

(אבישי מתיה, מאמן, איש תקשורת)